— יצרא [היצר] של יין נסך לא תקיף להו [אינו חזק אצלם] ולא יניחו לה לנסך. אבל אם היתה זונה ישראלית וגוים מסובין אצלה — חמרא [היין] אסור, מאי טעמא [מה הטעם]? הואיל וזילה עלייהו [והיא מזולזלת בעיניהם], בתרייהו גרירא [אחריהם היא נגררת], והם מנסכים את היין כרצונם בלי להתחשב בה.

א והגמרא מביאה סדרת מעשים הנוגעים לדינים שבמשנתנו. מסופר, ההוא ביתא דהוה יתיב ביה חמרא [בית אחד שהיה מונח בו יין] של ישראל, על [נכנס] לשם גוי, אחדה לדשא באפיה [ואחז, סגר את הדלת בפניו] של הישראל, ואולם הוה ביזעא בדשא [היה סדק בדלת], אישתכח גוי דקאי ביני דני [נמצא גוי שהיה עומד בין החביות]. אמר רבא: כל מה דלהדי ביזעא [שנמצא כנגד הסדק] שניתן לראות דרכו את הגוי — שרי [מותר], משום שמתיירא הוא לגעת ביין, שמא יראוהו. דהאי גיסא והאי גיסא [ואילו כל שנמצא שבצד זה ובצד זה], שלא ניתן לראותו דרך הסדק — אסור, שמא נסכו הגוי.

עוד מסופר, ההוא חמרא [יין] של ישראל דהוה יתיב בביתא [שהיה מונח בבית], בקומה התחתונה, דהוה דייר [שהיה גר] בו ישראל בקומה העליונה והגוי בתחתונה, וניתן לראות את היין מן הקומה העליונה. שמעו קל תיגרא [קול מריבה], נפקי [ויצאו שניהם], קדים אתא גוי אחדה לדשא באפיה [קדם ובא הגוי לבית ואחז, סגר את הדלת בפניו] של הישראל. אמר רבא: חמרא שרי [היין מותר], והסברה שבדבר: מימר [אמור] אמר הגוי בליבו: כי היכי דקדים אתאי אנא [כמו שקדמתי, ובאתי אני], קדים ואתא [קדם ובא] שכני הישראל לבית, ויתיב [והוא יושב] בקומה העליונה וקא חזי לי [ורואה אותי], ולא ניסך.

עוד מסופר, ההוא אושפיזא דהוה יתיב ביה חמרא [בית מלון אחד שהיה מונח בו יין] של ישראל, אישתכח [נמצא שם] גוי דהוה יתיב בי דני [שהיה יושב בין החביות של היין]. אמר רבא: אם הגוי נתפס עליו על יין זה כגנב כשמוצאים אותו שם — שרי [מותר] היין, כי מחמת יראתו שמא יתפסוהו שם אין לו פנאי לנסך, ואין לחשוש שנגע, ואי [ואם] לא נתפס עליו כגנב — אסיר [אסור].

ההוא ביתא דהוה יתיב ביה חמרא [בית אחד שהיה מונח בו יין], אישתכח [נמצא] גוי דהוה קאים בי דני [שהיה עומד בין החביות]. אמר רבא: אי אית ליה לאישתמוטי [אם יש לו דרך לגוי להשתמט] ולהסביר את כניסתו לשם — חמרא אסיר [היין אסור], ואי [ואם] לא — חמרא שרי [היין מותר]. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: ננעל הפונדק, או שאמר לו היהודי לגוי: "שמור את ייני" — היין אסור. מאי לאו אף על גב דלית ליה לאישתמוטי [האם לא אסור היין אף על פי שאין לו דרך להשתמט]? ומשיבים: לא, מדובר בדאית ליה לאישתמוטי [בשיש לו דרך להשתמט], ואם אין לו — היין מותר.

ההוא ישראל וגוי דהוו יתיבי וקא שתו חמרא [שהיו יושבים יחד והיו שותים יין], שמע ישראל קל צלויי בי כנישתא [קול תפילה בבית הכנסת], קם ואזל [עמד והלך] להתפלל, ונשאלה שאלה בדינו של היין שנשאר שם. אמר רבא: חמרא שרי [היין מותר], מדוע? מימר [אמור] אמר הגוי בליבו: השתא מדכר ליה לחמריה והדר אתי [עכשיו נזכר היהודי ביינו וחוזר ובא], ולכן הוא חושש לנגוע בו.

ההוא ישראל וגוי דהוו יתיבי בארבא [שהיו יושבים בספינה], שמע ישראל קל שיפורי דבי שימשי [את קול השופר של ערב שבת] שמודיע על כניסת השבת, נפק ואזל [יצא והלך] לעיר לשבות שם. אמר רבא: חמרא שרי [היין מותר], מימר [אמור] אמר הגוי בליבו: השתא מדכר ליה לחמריה והדר אתי [עכשיו נזכר היהודי ביינו וחוזר ובא].

ומעירים: ואי [ואם] תאמר שאין הגוי חושש משום שבתא [השבת], שהרי הוא יודע שהיהודי שומר שבת! האמר [הרי אמר] רבא, אמר לי איסור גיורא [הגר]: כי הוינן בארמיותן [כאשר היינו, הייתי, בגויותינו] אמרינן [היינו אומרים]: יהודאי לא מנטרי שבתא [היהודים אינם שומרים שבת], דאי מנטרי שבתא כמה כיסי קא משתכחי בשוקא [שאם הם שומרים שבת ואינם מטלטלים כמה כיסים של כסף היו נמצאים בשוק], משום שהיהודים אינם לוקחים אותם. ולא ידענא דסבירא לן [ולא ידענו שסבורים אנו להלכה] כדעת ר' יצחק, שאמר ר' יצחק: המוצא כיס בשבת — מוליכו פחות פחות מארבע אמות, שאף על פי שלכתחילה אין עושים כן התירו כאן.

ההוא אריא דהוה נהים במעצרתא [אריה אחד שהיה נוהם ביקב], שמע גוי את קולו, ונבהל, טשא ביני דני [והתחבא בין החביות] של יין, אמר רבא: חמרא שרי [היין מותר], ומדוע? מימר [אמור] אמר הגוי בליבו: כי היכי דטשינא אנא [כמו שאני מתחבא], איטשא נמי [מתחבא גם כן] ישראל מאחוריי וקא חזי לי [והוא רואה אותי].

ועוד מסופר, הנהו גנבי דסלקי [אותם גנבים שבאו] לעיר פומבדיתא ופתחו חביתא טובא [חביות יין הרבה], אמר רבא: חמרא שרי [היין מותר], מאי טעמא [מה טעם] הדבר? רובא גנבי [רוב הגנבים] ישראל נינהו [הם], ואנו הולכים אחר הרוב, ואין היין נאסר. הוה עובדא [היה מעשה] כגון זה בנהרדעי, ואמר שמואל: חמרא שרי [היין מותר].

ושואלים: כמאן [כדעת מי], האם לא כדעת ר' אליעזר, שאמר: ספק ביאה — טהור, בכל מקום שלא ברור אם מישהו הגיע למקום מסויים או לא הגיע אנו מטהרים אותו? ומה עניינו?

דתנן [ששנינו במשנה]: הנכנס לבקעה בימות הגשמים, וטומאה היתה מצויה בשדה פלונית בבקעה זו, ואמר: יודע אני כי הלכתי במקום הלז באותה בקעה, ואיני יודע אם נכנסתי לאותה שדה שיש בה טומאה אם לא נכנסתי, ר' אליעזר אומר: ספק ביאה אם ספק לו אם נכנס למקום — טהור, ספק מגע אם יודע שנכנס למקום הטומאה, ורק ספק לו אם נגע בטומאה או לא — טמא. ואילו חכמים מטמאים בכל מקרה.

ודוחים: לא, אין לתלות את דברי שמואל בדברי ר' אליעזר, כי שאני התם [שונה שם] לענין חביות היין, כיון דאיכא דפתחי לשום ממונא [שיש שפותחים את החביות רק לשם ממון] שמחפשים כסף בחביות, ואם היה שם יין אינם מעוניינים בו, אם כן הוה ליה [הרי זה] ספק ספיקא ספק אם גוים אם יהודים היו, וגם אם גוים היו — ספק אם נגעו או לא, ובכגון זה לדעת הכל אינו אוסר.