אלא לעולם תפרש שמה ששמואל אמר "זו" כוונתו: והוא עצמו לא סבירא ליה [סבור] כן, ש"תפוס לשון אחרון", ולדעתו כאשר יש שני לשונות סותרים ספק הוא, כחכמים. והתם [ושם בענין חודש השכירות הנוסף] טעמא מאי [מהו הטעם] למה שאמר שאם בתחילת החודש — כולו למשכיר, בסופו — כולו לשוכר? משום דתפיס [שהוא תופס], ומספק משאירים את הדבר בידי המוחזק בו.

הכא נמי [כאן גם כן] בענין מכירת התבואה, כשאמר "כור בשלושים, סאה בסלע" הא תפיס [הריהו תופס], שמה שכבר נכנס בקופתו של הקונה — הריהו כשלו ואין המוכר יכול לחזור בו, ולפיכך ראשון ראשון קנה, ולא משום "תפוס לשון אחרון".

באותו נושא אמר רב הונא, אמרי בי [היו אומרים החכמים בבית] רב: אם אמר אדם "איסתרא מאה מעי [מעות] ", ואיסתרא הוא מטבע ששוויו תשעים ושש מעות, אנו אומרים שהתכוון למאה מעי [מעות]. אם אמר הפוך: "מאה מעי איסתרא" — אנו אומרים שהתכוון לאיסתרא.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו רב בכך], האם את הכלל שתפוס לשון אחרון? הא [הרי כבר] אמרה רב חדא זימנא [פעם אחת], שאמר רב: אי הואי התם [אם הייתי שם] בבית המדרש, כשנדונה הבעיה לגבי תשלום שכירות המרחץ בחודש העיבור, הוה יהיבנא כוליה [הייתי נותן את הכל] את דמי שכירות כל החודש למשכיר, משום שבסוף דבריו אמר "דינר זהב לחודש"!

ומשיבים: בכל זאת צריכים שני הדינים להיאמר, ואין ללמוד זה מזה, שכן אי איתמר הא [אם היתה נאמרת הלכה זו] ב"איסתרא מאה מעי" בלבד, ולא איתמר הא [נאמרה זו במרחץ], הוה אמינא מיהדר קא הדר ביה [הייתי אומר שהוא חוזר בו] מדיבורו הראשון ("איסתרא") בדיבורו השני ("מאה מעי"), שהרי הדברים סותרים זה את זה, ומשום כך הולכים אחר לשון אחרון. אבל הכא [כאן] בענין חודש העיבור מהו דתימא [שתאמר] כי רק פרושי קא מפרש [מפרש הוא] בדבריו האחרונים למה התכוון מתחילה, ואין כאן הוכחה שהולכים בכלל אחר לשון אחרון, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] רב, שככלל הולכים אחר לשון אחרון.