אמרו ליה [לו]: אנן מזרעא [אנו מזרע] יוסף שלא שלטא ביה עינא בישא [שולטת בו עין רעה] ואין אנו צריכים להתחבא מפני עין הרע, דכתיב [שנאמר] בברכת יעקב ליוסף: "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין" (בראשית מט, כב), ואמר ר' אבהו: אל תקרי (תקרא) "עלי עין" אלא "עולי עין", כלומר, שבניו הם מעל לעין, שאין עין רעה מסוגלת להזיק להם.

ר' יוסי בר' חנינא אמר: מהכא [מכאן] יש ראיה שבני יוסף אין עין רעה שולטת בהם, שנאמר בברכת יעקב ליוסף על בניו: "וידגו לרב בקרב הארץ" (בראשית מח, טז), והשוואה זו לדגים מלמדת: מה דגים שבים — מים מכסים עליהם ולכן אין העין שולטת בהם, אף זרעו של יוסף — אין העין שולטת בהם.

א שנינו בברייתא שמרגלים — יהושע וכלב נטלו חלקם בירושת הארץ. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו] שהם נטלו את חלק המרגלים? אמר עולא, שאמר קרא [הכתוב]: "ויהושע בן נון וכלב בן יפנה חיו מן האנשים ההם" (במדבר יד, לח), ויש לשאול: מאי [מה פירוש] "חיו"? אילימא [אם תאמר] חיו ממש, והכתוב מציין שהם היחידים שנשארו בחיים מבין כל שנים עשר המרגלים, והא כתיב קרא אחרינא [והרי נאמר כתוב אחר]: "ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפנה ויהושע בן נון" (במדבר כו, סה)! אלא מאי [מה פירוש] "חיו"? — כוונתו שחיו בחלקם, כלומר, שהם נהנו מחלקם של המרגלים.

ועוד שנינו בברייתא: מתלוננין ועדת קרח לא היה להן כלל חלק בארץ. ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא אחרת] שמרגלים, מתלוננים ועדת קרח — יהושע וכלב נטלו חלקם. הרי שהיה להם חלק, אלא שנלקח מהם! ודוחים: לא קשיא [אין זה קשה]: מר [חכם זה, בברייתא השניה] מקיש (משווה) מתלוננים למרגלים, וכשם שלמרגלים היה חלק בארץ אף למתלוננים היה חלק, מר [חכם זה, בברייתא הראשונה] שאינו סבור כן, לא מקיש מתלוננים למרגלים. והיכן הם מצויים יחד בכתובים, כך שאפשר להקישם זה לזה?

— דתניא [שכן שנינו בברייתא] בפרשת בנות צלפחד, כשביקשו נחלה: "אבינו מת במדבר" (במדבר כז, ג) — זה צלפחד, "והוא לא היה בתוך העדה" (במדבר כז, ג) — זה עדת מרגלים, "הנועדים על ה'" — אלו מתלוננים, "בעדת קרח" — כמשמעו, לומר שאין כל סיבה לכך שלא יקבל צלפחד את חלקו בארץ.

ואם כן, מר [חכם זה] מקיש מתלוננים למרגלים לומר שאף למתלוננים היה חלק בארץ, כמו למרגלים, אלא שיהושע וכלב נטלו חלקם, ומר [וחכם זה] לא מקיש מתלוננים למרגלים.

ואמר ליה [לו] רב פפא לאביי: ולמאן דמקיש [ולדעת מי שמשווה] מתלוננים למרגלים, איכפול [התאמצו] יהושע וכלב וירתו לכולה [וירשו את כל] ארץ ישראל? שהרי כל ישראל בהיותם במדבר התלוננו! אמר ליה [לו]: מתלוננים שבעדת קרח קאמרינן [אומרים אנו], שאין אנו מתכוונים לכל המתלוננים שבישראל, אלא לאותם מתלוננים שהיו בעדת קרח, שהיו רק מספר קטן של אנשים.

ב ושבים לדיון במחלוקת שבברייתא. ואמר ליה [לו] רב פפא לאביי: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] כי ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, היינו דכתיב [זהו שנאמר] בנחלת שבט מנשה: "ויפלו חבלי מנשה עשרה... כי בנות מנשה נחלו נחלה בתוך בניו**"** (יהושע יז, ה–ו), שיתא דשיתא [שישה חבלים של שישה] בתי אבות של מנשה המנויים בפסוק קודם (יהושע יז, ב), וארבעה חלקים דידהו [שלהן], שירשו מכח אביהן, הא [הרי] עשרה חלקים.

אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי לבאי הארץ נתחלקה, תמניא הוא דהוו [שמונה חלקים הם שהיו], ובאופן זה: שיתא דשיתא [שישה של שישה] בתי אבות, ותרי דידהו [ושנים שלהן] שקיבלו מנכסי חפר אבי אביהן, שהרי צלפחד היה בנו בכורו — הא תמניא [הרי שמונה]!

ודוחים את הקושיה: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] כי ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, והלא תשעה חלקים הוו [היו] ולא יותר, שהרי במשנה נאמר שבנות צלפחד נטלו שלושה חלקים בארץ, ולא ארבעה! אלא מאי אית [מה יש] לך למימר [לומר] ולהסביר כיצד קיבלו בנות צלפחד עוד חלק נוסף? — שחד אחא דאבא הוה להו [אח אחד של אב של צלפחד היה להן], שלא היו לאותו אח ילדים, והם ירשו את נחלתו, כבנות צלפחד, בתוך אחיו האחרים. אם כן הכי נמי [כך גם כן] תאמר לדעת מי שסבור שלבאי הארץ נתחלקה הארץ, כי תרי אחי דאבא הוה להו [שני אחים של אב היו להן], והן ירשו עוד שתי נחלות. ומנין לנו לפרש שנטלו נחלה של אחי אביהן?

— דתניא [שכן שנינו בברייתא]: "נתן תתן להם אחוזת נחלה**"** (במדבר כז, ז) — זו נחלת אביהן, "בתוך אחי אביהן" (במדבר כז, ז) — זו נחלת אבי אביהן, "והעברת את נחלת אביהן להן" (במדבר כז, ז) — זו חלק בכורה שהיה לצלפחד.

ר' אליעזר בן יעקב אומר: אף חלק אחי אביהם נטלו, שנאמר: "נתן תתן" שהיא לשון ריבוי, המלמדת שנוסף לנתינה המפורשת יש עוד נתינה נוספת. ומעירים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר]: תרי אחי דאבא הוה להו [שני אחים של אב היו להן], כלומר, זה הסבור כי לבאי הארץ נתחלקה הארץ, צריך לומר כי ההוא [אותו חלק] נוסף, ממה שנאמר **"**נתן תתן להם אחזת נחלה" נפקא [יוצא הדבר], שיכול היה לכתוב רק "נחלה", ויש בזה ריבוי נוסף, שהיה להם עוד שטח לנחלה. וממשיכים לדון בפסוק "ויפלו חבלי מנשה עשרה".

ואמר ליה [לו] רב פפא לאביי: קרא מאי קא חשיב [הכתוב את מה הוא מחשיב], את מה הוא מונה? אי טפלים קא חשיב [אם את הילדים הקטנים הוא מונה], כלומר, אלו שלא זכו לנחלה מכח עצמם, אלא כיורשי אבותם — טובא הוו [הרבה יותר היו] ולא רק בנות צלפחד! אי [אם] בתי אבות קחשיב [הוא מונה], הלא רק שיתא הוו [שישה בלבד היו] כמבואר באותו פרק!