בית שהיה פתחו סתום — למרות זאת יש לו ארבע אמות בחלקו בחצר, אבל אם פרץ את פצימיו של אותו פתח שסתמו — אין לו עוד ארבע אמות.

וכן אמרו לענין הלכות טומאת המת: קבר שפתחו סתום — אינו מטמא את כל סביביו, שהטומאה יוצאת דרך הפתח. אבל אם פרץ את פצימיו וסתמו — אז מטמא את כל סביביו, שטומאה שאין לה פתח לצאת בוקעת מכל צד. וכן בית סתום שהיה מת מצוי בו — אינו מטמא את כל סביביו אלא במקום הפתח, ואם פרץ את פצימיו — הריהו מטמא את כל סביביו.

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מבואות המפולשות (הפתוחים) לעיר אחרת שיוצאים דרכם לעיר אחרת, ובקשו בני העיר לסותמן — בני אותה העיר אליה פתוחים אותם מבואות מעכבין עליהן, שזכותם להגיע בדרך זו לעירם. ומסבירים: לא מיבעי [נצרכה] לומר כי ליכא דרכא אחרינא דמעכבי [כאשר אין דרך אחרת להגיע לעירם שהם יכולים לעכב], אלא אפילו כי איכא דרכא אחרינא, נמי מעכבי [כאשר יש דרך אחרת, גם כן יכולים הם לעכב],

משום הסברה של רב יהודה אמר רב, שאמר: מצר שהחזיקו בו רבים, שאם היו רבים רגילים ללכת בנתיב מסויים — אסור לקלקלו, כלומר, לבטלו מלשמש עוד כמעבר. וכדברי רב גידל, שאמר ר' גידל: רבים שבררו דרך לעצמן והולכים בה — מה שבררו בררו ואי אפשר לקחת אותה זכות מעבר מהם.

אמר רב ענן אמר שמואל: מבואות המפולשין (הפתוחים) לרשות הרבים ובקשו בני מבואות להעמיד להן דלתות למבוא שלהם — בני רשות הרבים מעכבין עליהן.

ומסופר: סבור מינה [היו סבורים בני הישיבה] שהני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא בארבע אמות, כדברי ר' זירא אמר רב נחמן, שאמר ר' זירא אמר רב נחמן: ארבע אמות הסמוכות לרשות הרבים בקצה המבוי הרי כרשות הרבים דמיין [הן נחשבות], ומשום כך יש לשטח הזה דין רשות הרבים. ולא היא (ואינו כן), התם [שם] מדובר לענין טומאה ואז רק ארבע אמות ראשונות נחשבות כרשות הרבים, אבל הכא [כאן] לענין הילוך זימנין דדחקי [פעמים שדוחקים] בני רשות הרבים ועיילי טובא [ונכנסים הרבה] בתוך המבוי, יותר מארבע אמות.

א שנינו במשנה: ולא מחלקים את השדה — עד שיהא בה לאחר חלוקה תשעה קבין לזה ותשעה קבין לזה. ואילו ר' יהודה חולק ואומר שהשיעור הוא תשעה חצאי קבין. ומעירים: ולא פליגי [ואין הם חלוקים] בעקרון, אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה [חכם זה הולך

לפי מקומו וחכם זה הולך לפי מקומו], שבמקומו של ר' יהודה נחשבה אף חלקה קטנה יותר כשדה שלם. ושואלים: משנתנו נשנתה בארץ ישראל, בבבל מאי [מה] המנהג שצריך לנהוג בחלוקה כזו? אמר רב יוסף: בי רדו יומא [בית חרישת יום], כלומר, שטח שחורשים בו במשך יום אחד הוא הנחשב שדה לעצמו, ובפחות מזה לכל אחד מהם אין חולקים.

ושואלים: מאי "בי רדו יומא" [מה פירוש "בית חרישת יום"]? אי יומא זרעא [אם מדובר על יום חריש בעונת הזריעה, בחורף], תרי יומא כרבא לא הוי [שני ימים מלאים של חרישה בקיץ אין כאן] ונמצא שצריך לשלם לפועל החורש בקיץ שכר עבודה של יומיים שלמים עבור עבודת יום ומשהו, אי יומא כרבא [אם מדובר על יום חרישה של קיץ], אם כן יומא דזרעא לא הוי [אין הוא יום חריש שלם

של זריעה בחורף]! ומשיבים: אי בעית אימא יומא דכרבא [אם תרצה אמור יום חרישה] ועדיין יש בכך עבודה ליום זריעה שלם — דכריב ותני [שחורש ושונה] לאחר שזורע. ואי בעית אימא יומא דזרעא [ואם תרצה אמור יום של זריעה] ועדיין יש בכך שני ימי חרישה מלאים — בהדורי [במקום טרשים].

ואגב ענין זה מבררים: דוולא, בור השותפים שדולים ממנו מים, מתי יש בו דין חלוקה? אמר רב נחמן: כאשר יש בו בי דאלו יומא [בית שיעור דליית יום] לכל אחד לצורך השקיית שדותיו. שיעור חלוקה של פרדסא [פרדס], אמר אבוה [אביו] של שמואל: בת שלשת קבין לכל אחד, שליש משיעור חלוקה של שדה.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], האומר לחבירו: "מנת (מנה) בכרם אני מוכר לך" ולא פירש מה שיעורה — סומכוס אומר: לא יפחות משלשה קבין. אמר ר' יוסי: אין אלו אלא דברי נביאות, קביעת שיעור ללא נימוק כלל, כאילו היו אלה דברי נבואה, גזירה משמים, שהרי לא קבע לכך שיעור, אלא אמר רק באופן כללי "מנה בכרם". ושואלים: בבבל מאי [מהו] השיעור לענין זה? אמר רבא בר קסנא: תלת אציאתה בני תריסר גופני [שלוש שורות בנות שתים עשרה גפנים], כי היכי דרפיק גברא ביומא [כמו השטח שעודר אדם במשך יום אחד].

ב אגב מה שאמר ר' יוסי "אין אלו אלא דברי נביאות", מביאים מה שאמר ר' אבדימי שמן חיפה: מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים. ותוהים: אטו [וכי] חכם לאו [לא] נביא הוא, וכי אין החכם ראוי להיות נביא? ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר]: אף על פי שניטלה הנבואה מן הנביאים, מכל מקום מן החכמים לא ניטלה.

אמר אמימר: וחכם עדיף מנביא, שנאמר: "ונבא לבב חכמה" (תהלים צ, יב), כלומר, לנביא יש לב חכמה, וכרגיל כאשר משווים דבר לחבירו מי נתלה במי? הוי אומר: קטן נתלה ומושווה בגדול, אף כאן, הנבואה מושווית לחכמה, משמע שחכמה גדולה מנבואה.

אמר אביי: תדע שכן הוא, שעדיין יש נבואה בין החכמים, דאמר גברא רבה מילתא [שאומר אדם גדול דבר הלכה], ומתאמרא משמיה דגברא רבה אחרינא כוותיה [ונאמרת אותה שמועה משמו של אדם גדול אחר כשיטתו] משמע שהחכם אומר את הדברים בכעין נבואה. אמר רבא: ומאי קושיא [ומה הקושי בזה]? ודילמא תרוייהו בני חד מזלא נינהו [ושמא שניהם בני מזל אחד הם], ומפני שהם דומים זה לזה בתכונותיהם, לכן שיטותיהם מכוונות! אלא אמר רבא: תדע שכן הוא, דאמר גברא רבה מילתא [שאומר אדם גדול דבר], ומתאמרא [ונאמרת] אותה שמועה