זוזי אחריני גביה [זוזים, דינרים, אחרים אצלו] שהיה חייב לי, ואכלתה [ואכלתיה] את הקרקע הזו במשך שני [שנות] המשכנתא,

אמינא [אמרתי] לעצמי: אי מהדרנא לה ארעא ליתמי [אם אחזיר את הקרקע ליתומים] ואמינא דאית [ואומר שיש] לי זוזי אחריני גבי דאבוכון [זוזים אחרים אצל אביכם], הלא אמור רבנן [אמרו חכמים]: הבא ליפרע מנכסי יתומים — לא יפרע אלא בשבועה, ואצטרך להישבע, ואין רצוני להישבע. אלא אכבשיה [אטמינו, אסתיר] את שטר משכנתא ובינתיים אוכלה, אוכל מן השדה שיעור זוזי [הזוזים] שחייבים לי, דמיגו דאי בעינא אמינא [שמתוך שאם אני רוצה אני יכול לומר] שקרקע זו לקוחה (קנויה) היא בידי, שהרי החזקתי בקרקע זמן מספיק לחזקה, ואז מהימנא [מהימן אני], ולכן גם כי אמינא דאית [כאשר אומר שיש] לי זוזי גבייכו [זוזים אצלכם] — מהימננא [אהיה נאמן].

אמר ליה [לו] אביי: "לקוחה בידי" לא מצית אמרת [אינך יכול לומר], דהא איכא עלה קלא דארעא דיתמי [שהרי יש עליה קול שקרקע של יתומים] היא, ולכן אין בידך טענת "מיגו", מכוחה תוכל לגבות ממנה. אלא זיל אהדרה ניהלייהו [לך החזר אותה את הקרקע להם], וכי גדלי יתמי אשתעי דינא בהדייהו [וכאשר יגדלו היתומים תבוא בדין איתם] ותבע את הכסף.

ועוד מסופר: קריביה [קרובו] של רב אידי בר אבין שכיב ושבק דיקלא [מת והניח דקל], ואחד מקרובי משפחתו החזיק בדקל. רב אידי בר אבין אמר: אנא קריבנא טפי [אני קרוב יותר] לאותו אדם, ואני הוא היורש אותו, וההוא גברא [ואותו אדם] אמר: אנא קריבנא טפי [אני קרוב יותר]. לסוף אודי ליה דאיהו קריב טפי [לבסוף הודה לו אותו אדם שהוא רב אידי קרוב יותר], אוקמה [העמיד] רב חסדא את הדקל בידיה [בידיו] של רב אידי.

אמר ליה [לו] רב אידי: ליהדר [שיחזיר] לי פירי [את הפירות] שאכל מן הדקל שלא כדין מההוא יומא [מאותו יום] עד השתא [עכשיו]. אמר לו רב חסדא: אתה זה הוא שאומרים עליו שאדם גדול הוא? אמאן קא סמיך מר [על מי סומך אדוני] שאתה תובע את הדקל? אהאי [על אדם זה], הא קאמר [הרי הוא היה אומר] משך כל זמן זה: שלי הוא, דאנא מקרבנא טפי [שאני קרוב יותר], וכל עוד לא הודה מעצמו היה הדקל שלו. ומעירים: אביי ורבא לא סבירא להו הא [סברו כפסק זה] של רב חסדא,