אהדר ליה כלילא דיילי [הקיף הורדוס את ראשו של בבא בן בוטא בעטרה של קיפוד], נקרינהו לעיניה [וניקר את עיניו] על ידי כך. יומא חד אתא ויתיב קמיה [יום אחד בא הורדוס וישב לפניו] בלי להודיעו מי הוא, לפי שרצה לבדוק אותו, אמר: חזי מר האי עבדא בישא מאי קא עביד [יראה אדוני את העבד הרע הזה הורדוס, מה הוא עושה]! אמר ליה [לו]: מאי אעביד ליה [מה אעשה לו]? אמר ליה [לו]: נלטייה מר [יקללנו אדוני]! אמר ליה [לו]: כתיב [נאמר] "גם במדעך (בסתר) מלך אל תקלל" (קהלת י, כ). אמר ליה [לו]: האי לאו [זה לא] מלך הוא, שהרי לא כדין הוא מולך! אמר ליה [לו] בבא בן בוטא: וליהוי [ולו יהיה] עשיר בעלמא [בלבד], וכתיב [והרי נאמר] בהמשך אותו פסוק: "ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר" (קהלת י, כ), ואף לא יהא אלא נשיא איני מקללו, וכתיב [וכפי שנאמר]: "ונשיא בעמך לא תאר" (שמות כב, כז).

אמר ליה [לו] הורדוס: דבר זה נאמר בעושה מעשה עמך, שמתנהג כאדם כשר מישראל, והאי [וזה, הורדוס] לאו [לא] עושה מעשה עמך! אמר ליה [לו] בבא בן בוטא: מכל מקום מסתפינא מיניה [מפחד אני ממנו]. אמר ליה [לו] הורדוס: ליכא איניש דאזיל דלימא ליה, דאנא ואת יתיבנא [אין אדם שילך ויאמר לו, שאני ואתה בלבד יושבים כאן]. אמר ליה [לו]: כתיב [נאמר] "כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר" (קהלת י, כ).

אמר ליה [לו] הורדוס: אנא [אני] הוא הורדוס, אי הואי ידענא דזהרי רבנן כולי האי [לו הייתי יודע שזהירים חכמים כל כך], לא הוה קטילנא להו [הייתי הורג אותם], השתא מאי תקנתיה דההוא גברא [עכשיו מה תקנתו של אותו אדם], כלומר, מה יכול אני לעשות כדי לתקן את מה שחטאתי? אמר ליה [לו] בבא בן בוטא: הוא מי שכבה אורו של עולם על ידי הריגת חכמי התורה, דכתיב [שנאמר]: "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו, כג), ילך ויעסוק באורו של עולם, דכתיב [שנאמר] בבית המקדש: "ונהרו אליו כל הגוים" (ישעיהו ב, ב), שפירש "נהרו" מלשון נהורה, אור. איכא דאמרי [יש שאומרים] שהכי אמר ליה [כך אמר לו]: הוא סימא עינו של עולם, דכתיב [שנאמר]: "והיה אם מעיני העדה" (במדבר טו, כד), והם החכמים — ילך ויתעסק בעינו של עולם, דכתיב [שנאמר]: "הנני מחלל את מקדשי גאון עזכם מחמד עיניכם" (יחזקאל כד, כא).

אמר ליה [לו] הורדוס: מסתפינא ממלכותא [מתיירא אני מן המלכות] של רומא שלא ירשו לי לעשות כן. אמר ליה [לו] בבא בן בוטא: שדר שליחא [שלח שליח], וליזיל שתא וליעכב שתא ולהדר שתא [ושילך שנה לשם ושיתעכב שנה שם ויחזור שנה], אדהכי סתרית ליה ובניית ליה [בין כך ובין כך תסתור אותו ותבנה אותו]. עבד הכי [עשה כך]. שלחו ליה [לו] מרומא בתשובה לשאלתו: אם לא סתרתה אל תסתור, ואם סתרתה אל תבני [תבנה], ואם סתרתה ובנית, עבדי בישא בתר דעבדין מתמלכין [עושי רע אחרי שעושים הם מתייעצים], גם אם זיינך עלך [נשקך עליך], שיש בידך כוח צבאי, ספרך מגילת היוחסין שלך, שכתוב בו שאתה עבד, נמצא כאן, לא רכא [מלך] ולא בר רכא [בן מלך], הורדוס עבדא קלניא מתעביד [העבד, בן חורין נעשה מעצמו].

ומסבירים: מאי [מה פירוש] "רכא"? — מלכותא [מלכות], דכתיב [שנאמר]: "ואנכי היום רך ומשוח מלך" (שמואל ב' ג, לט). ואי בעית אימא, מהכא [ואם תרצה אמור מכאן], ממה שנאמר ביוסף, לאחר שנתמנה למשנה לפרעה: "ויקראו לפניו אברך" (בראשית מא, מג).

אמרי [אומרים]: מי שלא ראה בנין הורדוס, לא ראה בנין נאה מימיו. ושואלים: במאי בנייה [במה בנה אותו]? אמר רבה: באבני שישא ומרמרא [שיש לבן וירוק]. איכא דאמרי [יש שאומרים]: באבני כוחלא, שישא ומרמרא [שיש כחול, לבן וירוק]. אפיק שפה ועייל שפה, כי היכי דנקביל סידא [הוציא קצת משפת האבן והכניס קצת משפת האבן, כדי שיוכל לקבל עליו את הסיד]. סבר למשעייה בדהבא [רצה לטוח אותו בזהב], אמרו ליה רבנן [לו חכמים]: שבקיה, דהכי שפיר טפי [הנח אותו ואל תצפהו, שכך הוא יפה יותר], דמיחזי כי אידוותא דימא [שנראה כמו גלי ים].

ושואלים: ובבא בר בוטא היכי עבד הכי [איך עשה כך] לתת עצה להורדוס הרשע? והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר רב, ואיתימא [ויש אומרים שאמר זאת] ר' יהושע בן לוי: מפני מה נענש דניאל? — מפני שהשיא עצה לנבוכדנצר, שלאחר שניבא לו דברים קשים נאמר: "להן מלכא מלכי ישפר עלך וחטאיך בצדקה פרק ועויתך במחן ענין הן תהוה ארכא לשלותך [לכן המלך עצתי תיטב עליך, וחטאיך בצדקה פדה, ואת עוונך בחנינת עניים, אז תהיה ארכה לשלותך] " וגו' (דניאל ד, כד), וכתיב [ונאמר]: "כלא מטא על נבוכדנצר מלכא" [הכל הגיע על נבוכדנצר המלך] (דניאל ד, כה), וכתיב [ונאמר]: "ולקצת ירחין תרי עשר" וגו' (דניאל ד, כו) [ובסוף שנים עשר חודשים] נתקיים הדבר, ולא קודם לכן!

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: שאני עבדא, דאיחייב [שונה עבד שהוא מחוייב] במצו‍ת ולכן צריך היה לסייע להורדוס לעשות תשובה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: שאני [שונה] בית המקדש, דאי [שאם] לא מלכות תבנה אותו לא מתבני [ייבנה].

ושואלים: ודניאל מנלן דאיענש [מנין לנו שנענש]? אילימא [אם תאמר] משום דכתיב [שנאמר]: "ותקרא אסתר להתך מסריסי המלך אשר העמיד לפניה**"** (אסתר ד, ה), ואמר רב: התך — זה דניאל, הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] שנקרא התך משום שחתכוהו מגדולתו ועשו אותו פקיד קטן, אלא למאן דאמר [למי שאומר] ומפרש שקראו לו התך משום שכל דברי מלכות נחתכין על פיו, מאי איכא למימר [מה יש לומר], מה עונש נתנו לו? ומשיבים: דשדיוהו לגובא דארייוותא [שזרקוהו לגוב אריות].

א שנינו במשנה: מקום שנהגו לבנות גויל וכו' הכל כמנהג המדינה. ושואלים: תוספת זו "הכל כמנהג המדינה **"**לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה] נאמרה? ומשיבים: לאתויי אתרא דנהיגי בהוצא ודפנא [להביא מקום שנוהגים לעשות מחיצה בענפי דקל ודפנה], שאם כך מנהג המקום, עושים כן.

ב שנינו במשנה: לפיכך, אם נפל הכותל — המקום והאבנים של שניהם. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכך הוא, שהרי שניהם היו שותפים בבנייתו! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקום שנפל הכל לרשותא דחד מינייהו [לרשותו של אחד מהם], אי נמי דפנינהו חד לרשותא דידיה [או גם כן, במקרה שפינה אותם אחד מהם לרשותו שלו], מהו דתימא [שתאמר]: ניהוי אידך [שיהיה נחשב האחר] המוציא מחבירו ועליו תוטל חובת הראיה להוכיח שהוא שותף, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שחזקתם שהם שותפים, ואינם צריכים הוכחה.

ג שנינו במשנה: וכן בגינה, מקום שנהגו לגדור — מחייבין אותו. ושואלים: הא גופא קשיא [זה עצמו קשה], אמרת [אומר אתה] מצד אחד: וכן בגינה, מקום שנהגו לגדור — מחייבין אותו, ומכאן משמע: הא סתמא [אבל סתם] אם לא נהגו — אין מחייבין אותו.

אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה]: אבל בקעה (שדה), מקום שנהגו שלא לגדור — אין מחייבין אותו, ונדייק מכאן: הא סתמא [אבל סתם] — מחייבין אותו. ויש לתמוה: השתא [עכשיו הרי] בנוגע לסתם גינה אמרת שלא מחייבים לעשות מחיצה, ואם כן סתם בקעה מיבעיא [נצרכה לומר] שאין מחייבים אותו? והרי בבקעה בוודאי נחוצה הגדר פחות!

אמר אביי, הכי קאמר [כך אמר] התנא: וכן כדין חצר כן דין סתם גינה שמחייבים לבנות מחיצה, וכן במקום שנהגו לגדור בבקעה — מחייבין אותו. אמר ליה [לו] רבא: אם כן, מאי [מה] לשון "אבל" האמורה לאחר מכן לגבי בקעה, שמשמעה שלא נידונה בקעה ככלל הקודם? אלא אמר רבא, הכי קתני [כך שנה]: וכן סתם גינה כמקום שנהגו לגדור דמי [היא נחשבת], ומחייבין אותו לגודרה. אבל סתם בקעה כמקום שלא נהגו דמי [היא נחשבת], ואין מחייבין אותו לגודרה.

ד שנינו במשנה: אבל בבקעה וכו' אין מחייבין אותו, אלא אם רצה, כונס לתוך שלו ובונה ועושה חזית מבחוץ. ושואלים: מאי [מה פירוש] "חזית"? אמר רב הונא: אכפיה ליה לקרנא לבר [שכופף את קצות הכותל לחוץ]. ושואלים: ונעביד מלגיו [ושיעשה בפנים]! ואומרים: עביד חבריה נמי מלבר [יעשה חבירו גם כן מבחוץ], בחלק הפונה לצד החבר כעין זה, ואמר [ויאמר]: דידי ודידיה [שלי ושלו] הוא. ואומרים: אי הכי [אם כך], שאתה חושש לרמאות כזו, השתא נמי [עכשיו גם כן] כשעושה חזית לחוץ גייז ליה חבריה [יחתוך אותו חבירו], ואמר [ויאמר]: דידי ודידיה [שלי ושלו] הוא! ומשיבים: גיזוזא מידע ידיע [חיתוך כזה ניכר] ואי אפשר לטעות בו.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שעל השאלה מהי אותה חזית שנאמרה, אמר רב הונא: מיכפא לקרנא מלגיו [יכפוף את קצות הכותל מבפנים]. ושואלים: ונעבד מלבר [ושיעשה מבחוץ]! ומשיבים: גייז ליה חבריה [יגזוז אותו חבירו], ואמר [ויאמר]: דידי ודידיה [שלי ושלו] הוא. ומקשים: אי הכי [אם כך] שאתה חושש לרמאות מעין זו, השתא נמי לייף ליה חבריה [עכשיו גם כן יוסיף, יחבר חבירו חזית מצידו], ואמר [ויאמר]: דידי ודידיה [שלי ושלו] הוא! ומשיבים: ליפופא מידע ידיע [תוספת נודעת, ניכרת היא]. ושואלים על לשון זו: והא [והרי] "מבחוץ" קתני [שנה] ולא מבפנים! ומעירים: אכן, קשיא [קשה] הדבר.