מדובר בשעמד האב ונתחייב בדין לפני מותו, והרי זה באותה שעה כמלווה בשטר, שגובים מנכסי היתומים. ושואלים: אי [אם] מדובר בשעמד בדין, אפילו חומש נמי [גם כן] משלם, שהרי נעשה זה חוב גמור, ונשבע עליו הבן, והודה! אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: לפי שאין משלמין חומש על כפירת שעבוד קרקעות, וכיון שמדובר כאן בקרקע — לא נשבעים בכלל על הקרקע, וכפירה בענין זה אינה מחייבת את החומש.

רבא אמר: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — שהיתה פה הגזילה קיימת באופן מסויים, וכגון שהיתה דיסקייא (התיק) של אביו שהיו בו כספיו, ובכלל זה כסף הגזילה מופקדת ביד אחרים, קרן משלם דהא איתיה [שהרי הדבר הנגזל ישנו], ואולם חומש לא משלם, משום דכי אישתבע בקושטא אישתבע [שכאשר נשבע, שאין בידו, באמת נשבע], דהא [שהרי] לא הוה ידע [היה יודע] שהגזילה נמצאת ברשות אביו.

א שנינו במשנה שאם החזיר הגזלן את הקרן ואת החומש חוץ מפחות שוה פרוטה בקרן שוב אינו צריך ללכת אחר הנגזל. אמר רב פפא: לא שנו אלא שאין גזילה עצמה קיימת, אבל אם הגזילה קיימת — צריך לילך אחריו בכל מקרה ולהשיב לו אותה, ומדוע? — חיישינן [חוששים אנו] שמא תייקר (תתייקר, יעלה מחירה) ותהא שוב שווה פרוטה.

איכא דאמרי [יש שאומרים] לשון אחרת, אמר רב פפא: לא שנא [שונה] באופן שהגזילה קיימת, ולא שנא [שונה] באופן שאין הגזילה קיימת — אם אין הגזילה שבידו שווה פרוטה אינו צריך לילך אחריו, ואילו לחשש שמא תייקר לא חיישינן [חוששים אנו], אלא הכל לפי המצב כמו שהוא כעת.

אמר רבא: גזל שלש אגודות (צרורות) של ירק למשל, שהיו שוות כולן בשעת הגזילה שלש פרוטות, והוזלו האגודות הללו ועמדו על שתים (שתי פרוטות), אם החזיר לו שתים מן האגודות — חייב להחזיר לו גם את האגודה האחרת, אף על פי שאגודה זו אינה שווה כעת פרוטה. ותנא תונא [וכן שנה התנא שלנו במשנה שבפרקנו]: גזל חמץ ועבר עליו הפסח — אומר לו הגזלן לבעל החמץ "הרי שלך לפניך".

ונדייק מכאן: טעמא [הטעם] דווקא דאיתיה בעיניה [שהחמץ ישנו בעינו] ויכול הגזלן לומר לבעל החמץ "הרי שלך לפניך", הא ליתיה בעיניה [הרי אם אינו בעינו כעת], אף על גב דהשתא לאו ממונא [אף על פי שעתה החמץ הזה אינו שווה ממון] שהרי נאסר בהנאה, כיון דמעיקרא ממונא [שמתחילה ממון] הוא — בעי שלומי [צריך לשלם], הכא נמי [כאן גם כן] אף על גב דהשתא [אף על פי שעתה] האגודה השלישית לא שוה פרוטה, כיון דמעיקרא הוי [שבתחילה היתה] שוה פרוטה — בעי שלומי [צריך לשלם].

אולם בעי [שאל] רבא בהמשך לכך: אם גזל שתי אגודות בשווי פרוטה יחד, והחזיר לו אחת מהן, מהו הדין? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אנו אומרים]: השתא ליכא [עתה אין כבר] גזילה, שהרי מה שנשאר בידו הוא בודאי פחות משוה פרוטה ופטור הוא מהשבה. או דלמא הא [שמא הרי] לא הדר [החזיר] את כל הגזילה דהואי גביה [שהיתה אצלו]?

הדר פשטה [חזר רבא עצמו ופתר אותה את שאלתו]: גזילה אין כאן, שהרי אין פה שוה פרוטה, אבל השבה אין כאן. ותוהים: אי [אם] גזילה אין כאן בידו, אם כך השבה שהשיב מקודם יש כאן! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין את דברי רבא: אף על פי שגזילה אין כאן, מכל מקום מצות השבה אין כאן, שהרי לא החזיר את כל מה שגזל.

ב ומביאים ענין דומה שאמר רבא, הרי אמרו הלכה במשנה: נזיר שגילח את ראשו כדין ואולם שייר שתי שערות — לא עשה ולא כלום, כאילו לא גילח. על כך בעי [שאל] רבא: אם גילח שערה אחת מאותן שתים ונשרה אחת, מהו? האם יצא ידי גילוח? אמר ליה [לו] רב אחא מדיפתי לרבינא בתמיהה: וכי שאלה של נזיר שגילח שערותיו אחת אחת קא מבעיא ליה [נשאלה לו] לרבא? שהרי במקרה שלפנינו את השערה מהשתיים שנשארו הוא גילח כדין, והרי רשאי נזיר לגלח אפילו שערה שערה!

אמר ליה [לו] רבינא: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן מסויים וכגון שנשר אחת מהן תחילה וגילח אחת הנשארת בלבד, וכך שאל רבא: מי אמרינן [האם אנו אומרים] כי השתא מיהת הא ליכא [עכשיו על כל פנים הרי אין פה] שיעור שמעכב את מצות הגילוח, או דלמא [שמא] הא לאו [זה לא] גילוח הוא, דמעיקרא הא [שמתחילה הרי] שייר שתי שערות ויש עליו חובת גילוח, והשתא כי גילח [ועכשיו כאשר הוא מגלח] לא הוי [היו] שתי שערות, ואין כאן שם גילוח?

ואף שאלה זו הדר פשטה [חזר ותירץ אותה] רבא עצמו ובאותה צורת לשון: שער אין כאן, גילוח אין כאן. ואף כאן תוהים באותו אופן: אי [אם] שער אין כאן, גילוח יש כאן! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין את דברי רבא: אף על פי ששער שתי שערות שמעכבות אין כאן, מכל מקום מצות גילוח אין כאן שלא קיים את המצוה.

ומביאים שאלה דומה: אמר רבא, הרי אמרו הלכה במשנה: חבית שניקבה שמכיון שיש בה חור, אינה מהווה יותר חציצה בפני הטומאה מלטמא מה שבתוך החבית, ואולם סתמוה שמרים שהיו בה — הצילוה, והיא נחשבת כסתומה. על כך בעי [שאל] רבא: אגף חציה, כלומר, סגר את חצי הנקב מהו הדין? וצדדי השאלה: האם נאמר שעכשיו אין כאן שיעור נקב והרי החבית כסתומה, או שנשארת בגדר נקובה למרות הסתימה?

אמר ליה [לו] רב יימר לרב אשי: לאו [האם לא] משנתנו היא זו? דתנן [שכן שנינו באותה משנה]: חבית שניקבה וסתמוה שמרים — הצילוה מלהיטמא, אם פקקה בזמורה (ענף) — אינה נחשבת כסתומה עד שימרח טיט סביב הזמורה, כדי לסתום יפה את הנקב. היו בה שתים (שתי זמורות) לסתום — אינה נחשבת כסתומה עד שימרח מן הצדדים מצידי הזמורות ובין זמורה לחבירתה.

ונדייק מכאן: טעמא [הטעם] דווקא במקרה שמרח, הא [הרי] אם לא מרח — לא, ויש לשאול: אמאי [מדוע] צריך למרוח? ותיהוי כי [ותהא זו כמו] אגף חציה, שהרי מכל מקום סתם חלק מן הנקב, ומכאן פתרון לשאלת רבא שאין זו סתימה!

אמרי [אומרים] בדחיית ההוכחה: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם אי [שם אם] לא מרח את שתי הזמורות משני צידיהן הרי לא קאי [אין הסתימה עומדת כלל] והרי זה כאילו לא נסתמה כלל, אבל אגף חציה — במידי דקאי קאי [בדבר שהוא עומד עומד]. ושאלה זו נשארה ללא פתרון.

ג ומביאים עוד ענין שאמר רבא, הרי אמרו הלכה במשנה: אם גזל חמץ ועבר עליו הפסח — מחזיר לו את החמץ שנגזל כמו שהוא ואומר לו "הרי שלך לפניך". ובהמשך לכך בעי [שאל] רבא: