א משנה הגוזל ומאכיל את בניו, שנתן להם לאכול את מה שגזל, וכן אם הניח לפניהם את הגזילה שגזל, ומת האב — הרי הבנים פטורין מלשלם לנגזל את מה שגזל ממנו אביהם, ואולם אם היה דבר שיש בו אחריות — חייבין הבנים לשלם.

ב גמרא ומביאים הלכה אשר עליה יקשו ממה ששנינו במשנתנו, אמר רב חסדא: גזל ולא נתייאשו הבעלים מאותו חפץ שנגזל מהם, ובא אחר ואכלו ממנו (מן הגזלן), רצה הבעלים — מזה, מן הגזלן, הוא גובה, רצה — מזה, ממי שלקח ממנו הוא גובה, מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — כל כמה שלא נתייאשו הבעלים מן החפץ הגזול עדיין ברשותיה דמריה קאי [ברשותו של בעליו הוא עומד]. ונמצא שזה שאכלו — כאילו הוא גזלו מרשות בעליו. אבל כיון שהגזלן הראשון כבר התחייב להשיב לו — יכולים הבעלים לגבות ממנו, אם ירצו.

על דברי רב חסדא מביאים כי תנן [שנינו במשנתנו]: הגוזל ומאכיל את בניו, והניח לפניהם — פטורין מלשלם. והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על רב חסדא, שהרי מן המשנה עולה שאם נותן לאחרים — הרי הם פטורים! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב חסדא בתשובה: כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה משנה], הרי היא מדברת דווקא לאחר יאוש, שאז גוף הגזילה כבר נקנה לגזלן, ושוב אינו נחשב ברשות הבעלים.

ג שנינו במשנה: אם הניח לפניהם — פטורין מלשלם. אמר רמי בר חמא, זאת אומרת: רשות יורש כרשות לוקח (קונה) דמי [נחשבת], שאף שהגזילה מונחת כפי שהיא לפני הבנים שלא אכלוה, מכל מקום כיון שירשו אותה הרי הם נחשבים כקונים את החפץ, והריהו יוצא מרשות הבעלים לגמרי.

ואילו רבא אמר: רשות יורש לאו [לא] כרשות לוקח דמי [נחשבת], והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] — כשאכלום לאחר שהניח לפניהם ולכן פטורים הבנים מלשלם, שאין הגזילה מצויה עוד בעין, ואין מה להשיב לבעלים.

ומקשים על רבא: הא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנה בסופה של המשנה] אם היה דבר שיש בו אחריות — חייבין לשלם, מכלל הדברים אתה למד דרישא [שבראשה] של המשנה גם כן בגזילה קיימת עסקינן [עוסקים אנו], אלא שהוא דבר שאין בו אחריות, שאינו ניכר ומובחן כחפץ של הנגזל. ומתרצים: אמר [יכול היה לומר] לך רבא בתשובה, כי הכי קאמר [כך אמר]: אם הניח להם אביהם אחריות נכסים, כלומר, הניח בירושה קרקעות (שהן "אחריות נכסים"), הרי נכסים אלה משתעבדים לתשלום חובות האב, ולכן הבנים חייבין לשלם, ואף שהגזילה אינה קיימת עוד.

ומקשים: והא מתני ליה [והרי היה שונה, לומד, לו] רבי לר' שמעון בריה [בנו] בפירוש משנה זו: לא דבר שיש בו אחריות ממש, כגון קרקעות, נאמר במשנה שחייבים הבנים להחזיר, אלא אפילו פרה וחורש בה, חמור ומחמר אחריו — חייבין להחזיר, מפני כבוד אביהן. משמע שאין הכוונה פה לאחריות נכסים שהשאיר האב, אלא לנכסים הניכרים לעין, ואם כן בהכרח מדובר כגון כשהגזילה קיימת!

אלא אמר רבא: כי שכיבנא [כאשר אמות] ר' אושעיא נפיק לוותי [יצא לקראתי], ממקומו בגן העדן לכבדני, כפי שאני מכבד אותו בחיי דתריצנא מתניתין כוותיה [שיישבתי את משנתנו כשיטתו]. דתני [ששנה] ר' אושעיא: הגוזל ומאכיל את בניו — פטורין מלשלם. הניח לפניהם, אם עדיין הגזילה קיימת — חייבין, ואם אין הגזילה קיימת — פטורין. הניח להם אביהם אחריות נכסים — דחייבין לשלם, ובאופן זה אפשר גם להסביר את משנתנו, למרות שרבי אינו סבור כן.

ודנים בברייתא זו של ר' אושעיא. אמר מר [החכם בברייתא]: אין הגזילה קיימת — פטורין. ושואלים: נימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה] על רב חסדא, שהוא אמר לעיל שהבעלים רשאי לתבוע את תשלום הגזילה גם ממי שאכל את החפץ מן הגזלן, ואם כן אף יורשי הגזלן שאכלו חייבים! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב חסדא בתשובה: כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] של ר' אושעיא הרי היא מדברת לאחר יאוש, שהבעלים התייאשו מן הגזילה קודם שהניח לפניהם אביהם, וכבר יצאה מרשותו, ואינו יכול לתובעם.

ועוד אמר מר [החכם] באותה ברייתא: אם הגזילה קיימת — חייבין לשלם. נימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה] על רמי בר חמא? שהרי לדעת רמי בר חמא בכל מקרה, כיון שנעשה שינוי בעלים על ידי ירושה — פטורים. ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רמי בר חמא בתשובה: כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] —