שאם כן לפטור את המזיק שור של ההקדש נכתוב קרא להאי "רעהו" [שיאמר הכתוב את "רעהו" זה] גבי [אצל] מועד, וממילא היינו למדים שכך הוא הדין בשור תם לפוטרו. וכיוון שהוא כתוב אצל תם, לא בא אלא להקל בנוגח שור של רעהו ולפוטרו מחצי נזק.

א שנינו במשנה: שור של ישראל שנגח שור של גוי — פטור ושור של גוי שנגח שור של ישראל — חייב נזק שלם. אמרי [אומרים]: ממה נפשך, כלומר, בכל דרך שתרצה קשה הלכה זו, שכן אי [אם] האמור בתורה "רעהו" הוא דוקא [מדוייק] ודין זה אינו אלא ב"רעהו" מישראל, אם כן שור של גוי כי נגח [כאשר נוגח] שור של ישראל נמי ליפטר [גם כן שייפטר], ואי [ואם] "רעהו" לאו דוקא [אינו מדוייק], אם כן אפילו של ישראל כי נגח [כאשר נוגח] של גוי נחייב [יתחייב]!

אמר ר' אבהו: יש בדבר זה טעם מיוחד, שכן אמר קרא [הכתוב]: "עמד וימדד ארץ ראה ויתר גוים" (חבקוק ג, ו), ופירושו: ראה הבורא שבע מצו‍ת שקיבלו עליהם בני נח לקיימם, כיון שלא קיימו אותן — עמד והתיר ממונן לישראל, ולכן במקרים מסויימים אין ישראל חייב בנזקי הגוי.

ר' יוחנן אמר ראייה לענין זה מהכא [מכאן]: נאמר בקשר למתן תורה **"**ה' מסיני בא... הופיע מהר פארן" (דברים לג, ב), ופירושו: מהר פארן בשעת נתינת התורה הופיע, כלומר, נתגלה וניתן ממונם של גויים לישראל.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: שור של ישראל שנגח שור של גוי — פטור, שור של גוי שנגח שור של ישראל, בין תם בין מועד — משלם נזק שלם, שנאמר: "עמד וימדד ארץ ראה ויתר גוים", ואומר: "הופיע מהר פארן".

ושואלים: מאי [מה טעם] מוסיף "ואומר" ואינו מסתפק בראיה מן הפסוק הראשון?

ומסבירים: כך יש להבין, וכי תימא [ואם תאמר]: האי [פסוק זה] "עמד וימדד ארץ" מבעיא ליה [צריך לו] ללמוד ממנו ענין אחר, כדרך שלמד ממנו רב מתנה וכדרך שלמד ממנו רב יוסף כל אחד לשיטתו, על כן תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת: "הופיע מהר פארן", לומר: מפארן הופיע ממונן לישראל. כיון שהזכרנו את הדבר מביאים: מאי [מה היא] אותה דרשה של רב מתנה? שאמר רב מתנה "עמד וימדד ארץ ראה ויתר גוים **"**כוונתו: מה ראה — ראה שבע מצו‍ת שנצטוו עליהן בני נח ולא קיימום, עמד והגלה אותם מעל אדמתם, שגולים גויים ממקומם מפני חטאיהם.

ומאי [ומה, כיצד] משמע שהאי [ביטוי זה] "ויתר" לישנא דאגלויי [לשון הגלייה] הוא? — כתיב הכא [נאמר כאן] "ויתר גוים", וכתיב התם [ונאמר שם] "לנתר בהן על הארץ" (ויקרא יא, כא), ומתרגם תרגום של פסוק זה: לקפצא בהון על ארעא [לקפץ בהן על הארץ], משמע ש"נתר" הוא לשון עקירה ממקום למקום.

מאי [מה היא] אותה דרשה של רב יוסף? שאמר רב יוסף: "עמד וימדד ארץ ראה ויתר גוים **"**מה ראה — ראה שבע מצו‍ת שקיבלו עליהם בני נח ולא קיימום, עמד והתירן להם.

ותוהים: וכי איתגורי אתגר [הרוויחו] בדבר, שמפני שחטאו הותר להם? אם כן, מצינו [מצאנו] חוטא נשכר! אמר מר בריה [בנו] של רבנא: אין הכוונה שהתיר להם במובן זה שאין עבירה בדבר, אלא לומר שאפילו הם מקיימין אותן — אין הם מקבלין עליהן שכר.

ושואלים: ולא? והתניא [והרי שנינו בברייתא], ר' מאיר אומר: מנין שאפילו גוי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול — תלמוד לומר: "אשר יעשה אתם האדם וחי בהם" (ויקרא יח, ה), והוא מדייק מן הלשון: **"**אשר יעשו אותם כהנים ולוים וישראלים" — לא נאמר בכתוב, אלא "האדם" לאמור המין האנושי בכלל, הא [הרי] למדת מכאן שאפילו גוי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול!

אמרי [אומרים] בתשובה לדבר זה: כוונת רב יוסף היתה שאין מקבלים עליהן שכר כמי שמצווה ועושה, אלא כמי שאינו מצווה ועושה. שהרי אמר ר' חנינא: גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ובכל זאת עושה, וזהו מעמדם של הגויים.

כהמשך לדין זה מביאים ברייתא: תנו רבנן [שנו חכמים]: וכבר שלחה מלכות רומי שני סרדיוטות (אנשי צבא) אצל חכמי ישראל ואמרו להם לפי הוראת המלכות: למדונו תורתכם. קראו אותם סרדיוטות בתורה ושנו ושלשו. בשעת פטירתן (פרידתם) אמרו להם לחכמים: דקדקנו בכל תורתכם ואמת הוא, חוץ מדבר זה שאתם אומרים שור של ישראל שנגח שור של גוי — פטור, של גוי שנגח שור של ישראל, בין תם בין מועד — משלם נזק שלם.

וטעמם: ממה נפשך, אי [אם] "רעהו" שנאמר בכתוב הוא דוקא — אפילו של גוי כי נגח [כאשר הוא נוגח] את של ישראל ליפטר [שיהא פטור], ואי [ואם] "רעהו" שנאמר הוא לאו [לא] דוקא — אפילו של ישראל כי נגח [כאשר הוא נוגח] את של גוי לחייב [שיהא חייב]! והוסיפו: ואולם דבר זה אין אנו מודיעים אותו למלכות, שכיון שראינו שהתורה כולה צודקת היא, אין אנו מגלים למלכות הלכה זו שתהא תואנה עליכם.

ואגב כך מסופר סיפור אחר: רב שמואל בר [בן] יהודה שכיבא ליה ברתא [מתה לו בת], אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לעולא: קום ניזל נינחמיה [עמוד, נלך וננחמנו], אמר להו [להם]: מאי אית לי גבי נחמתא דבבלאי דגידופא הוא [מה יש לי לעשות אצל נחמה של הבבליים שהיא בעצם גידוף כלפי מעלה], ומדוע? — דאמרי [שהם אומרים] בשעת ניחום "מאי [מה] אפשר למיעבד" [לעשות], ומכאן מובן לכאורה כי הא [הרי] אם אפשר למיעבד [לעשות] — עבדי [היו עושים] ונלחמים נגד דין שמים, ודבר זה נראה גידוף.

אזל [הלך] הוא, עולא, לחודאי גביה [לבדו אליו] לנחמו. אמר ליה [לו] עולא דרשה זו: נאמר "ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" (דברים ב, ט), ויש להבין: וכי מה עלה על דעתו של משה, לעשות מלחמה על מואב שלא ברשות, שהיה צורך בדברי ה' להזהירו מכך? אלא נשא משה קל וחומר בעצמו, וכך אמר: ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב, אמרה תורה עליהם "צרור את המדינים והכיתם אותם" (במדבר כה, יז),