הרי הוא מכור והריהו של הקונה לכל דבר, אם הקדישו — הרי זה מוקדש, וחלים עליו דיני הקדש, אם שחטו — בשרו מותר באכילה, וכן אם החזירו שומר לבית בעליו לפני שנגמר דינו — הרי זה מוחזר ואין לבעלים עוד תביעה עליו.

ואולם משנגמר דינו, אם מכרו — אינו מכור, לפי שאינו עוד שלו, וכן אם הקדישו — אינו מוקדש, ואם שחטו — בשרו אסור, אם החזירו שומר לבית בעליו — אינו מוחזר, שהרי שור זה כהרוג הוא. ר' יעקב אומר: אף משנגמר דינו אם החזירו שומר לבעליו — מוחזר.

ומציעים: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר שבענין זה חלוקים הם], דרבנן סברי [שחכמים סבורים]: אין אומרין באיסורי הנאה "הרי שלך לפניך", שאם החפץ נאסר בהנאה אין השומר יכול לומר לבעל החפץ: הרי החפץ שהפקדת בידי מוחזר לידיך, ואין לך עוד תביעה עלי, שלא נעשה כל שינוי חיצוני בגוף הדבר. ור' יעקב סבר [סבור]: אומרין באיסורי הנאה "הרי שלך לפניך"?

אמר רבה: דכולי עלמא [לדעת הכל] אומרין באיסורי הנאה "הרי שלך לפניך", שאם כן כדבריך שבנושא זה חלקו — נפלוג [שיחלקו] לענין חמץ בפסח, שהוא איסור הנאה מובהק, אם אומרים "הרי שלך לפניך".

אלא הכא [כאן] בשאלה אחרת, והיא: האם גומרין דינו של שור שלא בפניו של השור קמיפלגי [הם חלוקים], דרבנן סברי [שחכמים סבורים]: אין גומרין דינו של שור אלא בפניו, ולפיכך אין יכול השומר להחזירו לבעלים לאחר שנגמר דינו ולהיפטר, משום דאמר ליה [שיכול הבעלים לומר לו לשומר]: אי אהדרתיה ניהלי [אם היית מחזירו, את השור, לי] לפני שהועמד בדין — הוה מערקנא ליה לאגמא [הייתי מבריח אותו לאגם] ולא היו יכולים לדון אותו בסקילה, השתא אתפשתיה לתוראי בידא דלא יכילנא לאשתעויי דינא בהדיה [עכשיו מסרת את שורי ביד של מי שאיני יכול להתדיין עימו].

ור' יעקב סבר [סבור]: גומרין דינו של שור אף שלא בפניו, ומשום כך יכול השומר להיפטר, דאמר ליה [שיכול השומר לומר לו] לבעלים בתשובה על טענתו: סוף סוף הרי מיגמר הוו גמרי ליה לדינא [היו גומרים את דינו] של השור בכל מקום שהוא, ונמצא אם כן שלא אני גרמתי לשורך שייסקל בכך שלא החזרתי לך אותו קודם העמדתו בדין.

ומבררים: לדרך זו מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים], מהו המקור לדינם? — נאמר "השור יסקל וגם בעליו יומת" (שמות כא, כט), ללמדנו: כמיתת הבעלים (אדם) — כך מיתת השור. מה בעלים אם הרגו, אין הם נידונים למיתה אלא בפניהם — אף שור אינו נידון אלא בפניו.

ור' יעקב אומר שאין להשוות בין אדם לשור לענין זה, שכן בשלמא [נניח] בעלים צריך לדונם בפניהם כי בני טענה נינהו [הם], שאם יש להם לטעון יטענו ויגנו על עצמם. אלא שור האם בר טענתא [בן טענה] הוא? הרי אין השור יכול לטעון, ומה לי בפניו ומה לי שלא בפניו.

א שנינו במשנה: מסרו בעליו של השור לשומר חנם ולשואל לנושא שכר (שומר דבר בשכר) ולשוכר — נכנסו תחת (במקום) הבעלים. ובאותו ענין עוד תנו רבנן [שנו חכמים]: ארבעה נכנסו בהתחייבות תחת הבעלים, ואלו הן: שומר חנם והשואל, נושא שכר והשוכר. הרגו השוורים אדם בזמן שהיו ברשותם של אלה, אם השוורים היו תמין בזמן שהרגו — הריהם נהרגין ופטורין מן הכופר, ואם הרגו כשהם מועדין — נהרגין ומשלמין את הכופר, וחייבין השומרים בין בשור תם ובין במועד להחזיר דמי שור לבעליו, חוץ משומר חנם.

אמרי [אומרים] על כך בתמיהה : היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דנטריה [אם ששמרו] כראוי ובכל זאת הרג השור — אפילו כולהו נמי ליפטרו [כולם גם כן ייפטרו] מתשלום דמי שור לבעלים, ולא רק שומר חנם, שהרי עשו מה שהיה עליהם לעשות, ואי [ואם] שלא נטריה [שמרו] — אפילו שומר חנם ניחייב [שיתחייב], שהרי הוא צריך לשומרו!

אמרי [אומרים] בתשובה לכך: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — באופן דנטריה [ששמרו] שמירה פחותה (מזערית) ולא נטריה [שמרו] שמירה מעולה. וזהו ההבדל בין שומר חנם לשאר השומרים: שומר חנם כלתה לו חובת שמירתו, שמאחר שאינו מקבל שכר על השמירה מילא את אחריותו גם בשמירה כזו, אבל הנך [האחרים] שיש להם אחריות גדולה יותר לא כלתה חובת שמירתן.

ומבררים את הנאמר בברייתא. אמרי [אומרים]: כמאן [כשיטת מי] היא ברייתא זו? אי [אם] כדעת ר' מאיר,