אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי טמון באש קמיבעיא ליה [נסתפק לו] לדוד, מאי איבעי ליה קראי [מה הוצרכו לו הכתובים] הללו העוסקים בחלקת השדה? והרי אין באותו ענין שום דבר המרמז על טמון באש! ומשיבים: אמר [יכול היה חכם זה לומר] לך: טמון וחדא מהנך קמיבעיא ליה [ואחת מהשאלות האלה שהוזכרו מקודם נשאלה לו], והרי לפי כל אחת מהשאלות האחרות יש צורך באותם כתובים.

ומעירים: בשלמא למאן דאמר הני תרתי [נניח לשיטת מי שאומר שתי אלה], שהשאלה היתה אם להחליף או לשרוף — היינו דכתיב [זהו שנאמר]: "ולא אבה (דוד) לשתותם" (שמואל ב כג, טז), וכך יש להבין: אמר דוד, כיון דאיכא איסורא [שיש איסור] בדבר לא ניחא [נוח] לי הדבר לעשות זאת, אף שכמלך רשאי אני לעשותו. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי טמון באש קא מבעיא ליה [נסתפק לו], מכדי גמרא [הרי הלכה] הוא ששלחו ליה [לו], מאי [מה] אם כן פירוש "לא אבה דוד לשתותם"?

ומשיבים: אמנם קיבל דוד את ההלכה אלא שלא אמרינהו משמייהו [אמר אותם משמם] של אלה שהלכו ומסרוה, שאמר: כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי הנביא: כל המוסר עצמו למות על דברי תורה, אף שדבר גדול עשה — אין אומרים דבר הלכה משמו, שלא יבואו אחרים אף הם להסתכן בכך.

ועוד מבררים: נאמר שם "ויסך אתם לה'", בשלמא למאן דאמר הני תרתי [נניח לשיטת מי שאומר כי שתי הבעיות הללו] אם רשאי להחליף או לשרוף הן שנשאלו, יש להסביר שנאמר כך משום דעבד [שעשה] לשם שמים ולא השתמש בהיתר שעמד לרשותו. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהשאלה היתה ביחס לטמון באש, מאי [מה משמע] "ויסך אתם לה'"? ומסבירים: דאמרינהו משמא דגמרא [שאמרם את הדברים הללו בשם המסורת] בלא ליחסם לאדם מסויים.

א משנה עברה האש שהבעיר גדר שהוא גבוה ארבע אמות, והזיקה בשדה חבירו, או עברה דרך הרבים והזיקה בשדה חבירו, או עברה נהר והזיקה בעברו השני — פטור, שהמבעיר אינו חייב על נזקים בלתי רגילים שכאלה.

ב גמרא על דין המשנה בגדר שואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: עברה גדר שהוא גבוה ארבע אמות — חייב, היפך הדברים במשנה!

אמר רב פפא: אין כאן מחלוקת בהלכה, אלא הבדל של דרך התבטאות שונה. התנא דידן [שלנו], במשנתנו, קא חשיב [מונה] את המדות מלמעלה למטה, כיצד? אם עברה האש גדר של שש אמות — פטור, של חמש אמות — פטור, עד ארבע אמות — פטור. ואילו התנא ברא [החיצוני של הברייתא] מלמטה למעלה קא חשיב [הוא מונה] וכך מנה: שתי אמות — חייב, שלש אמות — חייב, עד ארבע אמות — חייב, ובארבע אמות עצמן — פטור, וכדברי המשנה. ואין כל הבדל להלכה בין המשנה והברייתא.

אמר רבא: ארבע אמות גובה גדר שאמרו שפטור — אפילו בשדה קוצים. אמר רב פפא: והכוונה היא: שגבוהה הגדר משפת קוצים ולמעלה ארבע אמות.

אמר רב: לא שנו במשנתנו שפטור אם היתה דרך הרבים מפסיקה, אלא בקולחת, באש המיתמרת כלפי מעלה, אבל בנכפפת, כשהאש מתקדמת על פני הקרקע בכך שנאחזת מדבר לדבר — אפילו עד מאה אמה חייב לפי שהאש שורפת כל דבר שהיא מוצאת. ושמואל אמר: מתניתין [משנתנו] עוסקת באש נכפפת, אבל באש קולחת — אפילו דרך שרוחבה כל שהוא (משהו) שמפרידה — פטור.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב: במה דברים אמורים — באש קולחת, אבל באש שהיתה נכפפת ועצים מצויין לה לבעור — אפילו עד מאה מיל — חייב. עברה האש נהר או שלולית שהם רחבים שמונה אמות — פטור בכל אש, לפי שבזה אין הבדל.

ג שנינו במשנה: עברה דרך הרבים — פטור. ושואלים: מאן [מי הוא] התנא הסבור כך? אמר רבא: ר' אליעזר היא, דתנן [שכן שנינו במשנה] להלן שר' אליעזר אומר: שש עשרה אמות כדרך רשות הרבים — (פטור), משמע שזהו שיעורה של דרך הרבים, ושטח פנוי ברוחב זה אין אש עוברת כרגיל.

ד עוד שנינו במשנה: או עברה האש נהר — פטור. רב אמר: נהר זה כוונתו נהר ממש. ושמואל אמר: גם אם עברה האש אריתא דדלאי (תעלת השקאה) — פטור.

ומעירים: מאן דאמר [מי שאומר, רב] נהר ממש כוונתו: אף על גב דליכא מיא [אף על פי שאין מים] בתוך הנהר, כיון שהוא שטח עמוק ורחב אין האש עוברת בו כרגיל. ומאן דאמר [ומי שאומר] אריתא דדלאי (תעלת השקאה) סבור: אף נהר, אי אית ביה מיא [אם יש בו מים] — אין [כן פטור], אבל אם לית ביה מיא [אין בו מים] — לא פטור.

תנן התם [שנינו שם במשנה אחרת]: ואלו מפסיקין לפאה, כלומר, שחציצות אלה גורמות ששדה לא ייחשב ליחידה אחת לענין פאה, אלא יש לתת פאה מכל חלק לעצמו, ואלו הם: הנחל, והשלולית, ודרך היחיד, ודרך הרבים.

ושאלו: מאי [מה] פירוש שלולית? אמר רב יהודה אמר שמואל: מקום שמי גשמים שוללין (נאספים) שם, רב ביבי אמר בשם ר' יוחנן: הכוונה היא לאמת (תעלת) המים שמחלקת שלל לאגפיה (לצדיה), שהמים יוצאים ומתפשטים לבורות שבצידה.

ומעירים: מאן דאמר [מי שאומר, שמואל] מקום שמי גשמים שוללין שם שהוא הפסק, כל שכן אמת המים שהיא גדולה יותר וקבועה שהיא נחשבת הפסק, ומאן דאמר [ומי שאומר ר' יוחנן] אמת המים, לדעתו — אבל מקום שמי גשמים שוללין שם — לא מפסקי [מפסיקים], דהנהו [שהם]