ובא המעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני ר' יוסי. ואמרו: יחלוקו את חדש העיבור.

א גמרא ושואלים: הלא במשנה נראה כי חודש העיבור הוא כולו או לשוכר או למשכיר, והמעשה שהובא הוא מעשה לסתור?! ומשיבים: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך היא שנויה]: ואם אמר לו: בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש — הרי זו לשון המשתמעת לשני פנים, ויחלוקו. ומעשה נמי [גם כן] בציפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש, ובא המעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני ר' יוסי, ואמרו, כך פסקו: יחלוקו את חדש העיבור.

אמר רב: אי הואי התם הוה יהיבנא ליה כוליה [אם הייתי שם הייתי נותן את הכל] למשכיר.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בכך שהוא מחזיק בשלל "תפוס לשון אחרון"!

כיון שצד זה בתנאי היה לשון אחרון — הוא הקובע, ואולם הא [הרי] כבר אמר רב דבר זה חדא זימנא [פעם אחת], שאמר רב הונא: אמרי בי [אמרו בבית מדרשו] של רב: שנים שהסכימו על מחירו של דבר, ואמרו לשון כפולה: אסתירא (שהוא שווה תשעים ושש מעות) מאה מעי [מאה מעות] — הרי צריך לתת מאה מעי [מאה מעות], ואם אמרו מאה מעי אסתירא [מאה מעות אסתירא] — הרי הוא משלם אסתירא, לפי הכלל של "תפוס לשון אחרון". ואם כן מדוע חזר רב ואמר שוב אותם הדברים?

ומשיבים: אי מהתם הוה אמינא [אם משם הייתי אומר] שאין זה משום "תפוס לשון אחרון" אלא משום שפרושי קא מפרש [פירוש הוא שמפרש את דבריו], שמסביר באילו מעות ובאיזו אסתירא מדובר, על כן קמשמע לן [השמיע לנו] שהולכים אחרי לשון אחרון אפילו כשיש סתירה בין הלשונות.

ושמואל אמר הסבר אחר למשנה: בבא באמצע החדש עסקינן [עוסקין אנו], שכיון שבפועל כבר היה חציו בחזקת השוכר, לכן נותנים לו חצי חודש. אבל אם בא הדיון בתחלת חדש — כוליה [כולו] למשכיר, בא בסוף חדש — כוליה [כולו] לשוכר, שכבר זכה בו.

ושואלים: מי [והאם] אמר שמואל כי לא אמרינן [אין אנו אומרים] "תפוס לשון אחרון"? והא [והרי] רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: האומר לחבירו כור בשלשים דינר אני מוכר לך — יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה, שכל הכור הוא כיחידה אחת, וכל עוד לא משכו כולו — לא נגמר המכר! ואם אמר: כור בשלשים, סאה בסלע אני מוכר לך — נמצא שכל סאה היא כקנין לעצמו, וראשון ראשון קנה, שכל סאה שקיבל הרי זה משך וקנה אותה.

ומשיבים: התם טעמא מאי [שם מהו הטעם] שקנה — לא משום שאנו הולכים אחר לשון אחרון, אלא משום דתפיס [שתופס] את גוף הדבר הנקנה, הכא נמי קא תפיס [כאן גם כן במרחץ תופס] שאין שמואל בטוח מה היא הלשון המחייבת, והוא הולך רק לפי החזקה בלבד.

ורב נחמן אמר: קרקע בחזקת בעליה קיימת וכיון שכך נמצא המרחץ בחזקת הבעלים ובכל מקום של ספק — הכל למשכיר. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו בכך] — "תפוס לשון אחרון" שפוסקים כאילו אמר רק "דינר זהב לחודש" אם כן היינו [זהו] שאמר רב, ומה חידש רב נחמן? ומשיבים: אינו כן, שאף שלהלכה למעשה אינם חולקים, מכל מקום לדעת רב נחמן אף על גב דאפיך מיפך [אף על פי שהיה הופך] את התנאי ואומר "מדינר זהב לחודש" — בתחילה לא היה הדין משתנה כי לא אחרי הלשון אנו הולכים אלא אחרי החזקה.

ב בעו מיניה [שאלו אותו] את ר' ינאי: במקרה שהשוכר אמר: נתתי כבר את התשלום, ומשכיר אמר: לא נטלתי — על מי מהם להביא ראיה?

ושואלים: אימת [מתי היה הדבר]? אי [אם] היה זה בתוך זמנו (בתוך תקופת הפרעון) — הלא כבר תנינא [שנינו], אי [ואם] היה זה לאחר זמנו — תנינא [שנינו]. דתנן [ששכן שנינו במשנה]: מת האב בתוך שלשים יום ללידת בנו הבכור — הרי זה בחזקת שלא נפדה הבן עד שיביא ראיה שנפדה. מת לאחר שלשים יום — הריהו בחזקת שנפדה, עד שיאמרו לו שלא נפדה, ואם כן אף לענין שוכר ומשכיר כך הדין.

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא כשהיה הדין ביומא דמשלם זמניה [ביום שבו בדיוק נשלם זמנו]. והשאלה היא: מי עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זמניה [האם עשוי אדם לפרוע בדיוק ביום שנשלם הזמן], או לא?

אמר להו [להם] ר' יוחנן לשואלים: כבר תניתוה [שניתם אותה], שיש לנו תשובה לדבר מן המשנה,