דמדרסא [שנדרסת], ולכן גם אם היה בה סימן הרי הוא נופל, ואילו ברשות היחיד נוטל ומכריז כיון דלא מדרסא [שאינה נדרסת], שאין הרבים מצויים שם ולכן אפשר להכריז עליה לפי הסימן. והאלומות, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים — נוטל ומכריז, כיון דגביהן [שהן גבוהות] לא מדרסא [אינה נדרסת], והסימן נשאר במקומו.

ורבא מתרץ לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] במקום: כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו — דמינשתפא [שהכריכה מתגלגלת] על ידי העוברים והשבים, ולכן אין טעם להכריז אף על המקום, שהרי נתגלגלו ממקומן. ברשות היחיד חייב להכריז — דלא מינשתפא [שאינה מתגלגלת], והאלומות, בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד נוטל ומכריז — כיון דיקירי לא מינשתפא [כיון שהן כבדות אינן מתגלגלות].

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיות לדבר, ששנינו במשנתנו: ככרות של נחתום — הרי אלו שלו. ונדייק: הא [הרי] אם היו כיכרות של בעל הבית שאנשים עושים לעצמם, שלא כמעשה חרושת — חייב להכריז. של בעל הבית מאי טעמא [מה טעם] צריך להכריז? כיון דאית בהו [שיש בהם] סימן, דמידע ידיע רפתא דאיניש איניש הוא [שידוע שלחמו של אדם של אותו אדם הוא], שכל אחד מעצב את הלחם בצורה שונה במקצת. אבל לא שנא [אינו שונה] הדין אם היה זה ברשות הרבים, ולא שנא [ואינו שונה] ברשות היחיד — שנוטל ומכריז, אלמא [מכאן כי] סימן העשוי לידרס הוי [הריהו] סימן, ואם כן תיובתא [קושיה חמורה] היא לרבה!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רבה: התם היינו טעמא [שם זהו הטעם] — משום שאין מעבירין על האוכלין, שהלכה היא שלא יעברו אנשים וידרסו דבר מאכל, אלא מגביהים אותו משום כבוד המאכלים. ושואלים: והא איכא [והרי יש] גוים שאינם חוששים לכך, והם עשויים לדרוס! ומשיבים: גוים חיישי [חוששים] לכשפים, שהיו מאמינים שהונחו המאכלים שם לצורך כישוף, ולכן נזהרים מלדרוך עליהם. ומקשים: והאיכא [והרי יש] בהמה וכלבים הדורסים את הכיכרות! ומשיבים: מדובר כאן באתרא דלא שכיחי [במקום שאין מצויים] בהמה וכלבים.

א ומנסים להציע: לימא [האם לומר] כי מחלוקת רבה ורבא כתנאי [כמחלוקת תנאים] קדומה היא בנושא זה עצמו, שכן שנינו במשנתנו: ר' יהודה אומר: כל דבר שיש בו שינוי — חייב להכריז, כיצד? מצא עיגול דבילה ובתוכו חרס, ככר לחם ובתוכו מעות. ונדייק: מכלל הדברים נלמד שהתנא קמא סבר [הראשון סבור] שגם אם מצא דבר כזה הרי אלו שלו.

וכדי להבהיר את הקשר לענייננו מסבירים: סברוה [סברו, הניחו] החכמים בבית המדרש הנחות יסודיות אלה: דכולי עלמא [לדעת הכל] סימן הבא מאיליו, כלומר, סימן שעלול להיות בחפץ לאו דווקא מפני שנתנוהו שם, אלא אף עלול ליפול שם במקרה, בכל זאת הוי [הריהו] סימן. וכן סברו: מותר להיות מעבירין על האוכלין בלא להרים אותם. ומעתה מאי לאו [האם לא] נבין כי התנאים במשנה בסימן העשוי לידרס קא מיפלגי [חלוקים הם]. מר סבר [חכם זה, תנא קמא, סבור]: לא הוי [אינו נחשב] סימן, ומר סבר [וחכם זה, ר' יהודה, סבור]: הוי [הריהו] סימן!

אמר רב זביד משמיה [משמו] של רבא: אי סלקא דעתך דקא סבר תנא קמא [אם עולה על דעתך שסובר התנא הראשון] כי סימן העשוי לידרס לא הוי [אינו נחשב] סימן, ומעבירין על האוכלין, אם כן על ככרות של בעל הבית שנמצאו ברשות הרבים אמאי [מדוע] מכריז? הלא נדרסות הכיכרות ובטל הסימן שבהן! ולכן ברור שההנחה היסודית לא היתה נכונה.

אלא, יש להסביר באופן אחר, אמר רב זביד משמיה [משמו] של רבא: דכולי עלמא סברי [הכל סבורים] כי סימן העשוי לידרס — הוי [הריהו נחשב] סימן, אף כי אפשר לומר כי מעבירין על האוכלין. ואולם הכא [כאן] בבעיה של סימן הבא מאיליו קא מיפלגי [חלוקים הם], שהתנא קמא סבר [הראשון סבור]: סימן הבא מאליו לא הוי [אינו נחשב] סימן, כיון שיתכן שנפל בחפץ במקרה, ואף בעליו של החפץ אינו יודע של כך. ואילו ר' יהודה סבר: הוי [הריהו נחשב] סימן. ואילו

רבה אמר יכול היה לומר לך ולהסביר את המחלוקת כך: דכולי עלמא [לדעת הכל] סימן העשוי לידרס — לא הוי [אינו נחשב] סימן אם אין מעבירין על האוכלין. והכא [וכאן] בסימן הבא מאיליו קא מיפלגי [חלוקים הם]; התנא קמא סבר [הראשון סבור]: לא הוי [אינו נחשב] סימן, ור' יהודה סבר: הוי [הריהו נחשב] סימן.

איכא דאמרי [יש אומרים] וגורסים סוגיה זו בנוסח שונה: סברוה [סברו] החכמים מתחילה דכולי עלמא [לדעת הכל] סימן הבא מאליו — הוי [הריהו] סימן, וסימן העשוי לידרס — לא הוי [אינו נחשב] סימן. על כן הסיקו: מאי לאו [האם לא] בשאלה האם מעבירין על האוכלין קא מיפלגי [חלוקים הם], דמר סבר [שחכם זה, ר' מאיר סבור]: מעבירין על האוכלים, ולכן נדרס הסימן. ומר סבר [וחכם זה, ר' יהודה סבור]: אין מעבירין על האוכלים וכיון שנשאר הסימן — יש מקום להכריז!

אמר רב זביד משמיה [משמו] של רבא: אי סלקא דעתך סבר תנא קמא [אם עולה על דעתך לומר שסבור התנא הראשון] כי סימן העשוי לידרס לא הוי [אינו נחשב] סימן, ומעבירין על האוכלין — אם כן ככרות של בעל הבית ברשות הרבים אמאי [מדוע] מכריז? שהרי לפי הסבר זה ודאי עשוי סימן זה להידרס, ואין עוד סימן היכר, ואין איפוא מקום להכרזה!

אלא אמר רב זביד משמיה [משמו] של רבא: יש להבין לפי הנחה יסודית שונה, דכולי עלמא סברי [שהכל סבורים] כי סימן העשוי לידרס — הוי [הריהו] סימן, ומעבירין על האוכלין. והכא [וכאן] בענין סימן הבא מאיליו קא מיפלגי [חלוקים הם], שהתנא קמא סבר [הראשון סבור]: סימן הבא מאליו — לא הוי [אינו נחשב] סימן, ור' יהודה סבר: הוי [הריהו נחשב] סימן. כך הסביר רב זביד על פי שיטתו של רבא.

ורבה אמר [יכול היה לומר] לך ולהסביר את המחלוקת כך: דכולי עלמא [לדעת הכל] סימן העשוי לידרס — לא הוי [אינו נחשב] סימן, כשיטתו, ואין מעבירין על האוכלין. והכא [וכאן] בסימן הבא מאיליו קא מיפלגי [חלוקים הם], התנא קמא סבר [הראשון סבור]: סימן הבא מאיליו — לא הוי [אינו נחשב] סימן, ור' יהודה סבר: הוי [הריהו נחשב] סימן.

ב כיון שהזכרנו את מה שאמר רב זביד משמיה [משמו] של רבא, מביאים עוד דברים שאמר בשם רבו לסיכום הדברים הלכה למעשה: כללא דאבידתא [כלל בדיני אבידה] כיון שאמר המאבד "ווי לה (אוי) לחסרון כיס", כלומר, חבל על האבידה, המשמעות המעשית של דבר זה להלכה הוא כי מיאש ליה מינה [התייאש ממנה, מן האבידה].

ועוד אמר רב זביד משמיה [משמו] של רבא: הלכתא [הלכה היא]: כריכות שמצא ברשות הרבים — הרי אלו שלו. ברשות היחיד, אי [אם] מצא אותם דרך נפילה, שלפי האופן בו מונחות נראה שנפלו מן המאבד — הרי אלו שלו, אי [אם] בדרך הנחה שנראה שלא נפלו אלא הונחו במקום בכוונה על ידי בעליהן — נוטל ומכריז. וזה וזה אמרו בדבר שאין בו סימן, אבל בדבר שיש בו סימן — לא שנא [אינו שונה] ברשות הרבים, ולא שנא [ואינו שונה] ברשות היחיד, בין שהיה זה בדרך נפילה ובין דרך הנחה — חייב להכריז, שכיון שהמאבד יודע שיש לו סימן בכריכות אינו מתייאש מהן.