מי יימר דמגנבא [מי יאמר שתיגנב], ואם תמצי [תמצא] לומר דמגנבא [שתיגנב] — מי יימר דמשתכח [מי יאמר שיימצא] הגנב, ואי משתכח [ואם ימצא] הגנב — מי יימר דמשלם, דלמא מודי ומפטר [מי יאמר שישלם, שמא יודה בגניבה, ויפטר מן הכפל] ואם כן כיצד אפשר להקנות כפל? אמר רבא: נעשה המפקיד כאומר לו לשומר בשעת הפקדון: לכשתגנב הבהמה, ותרצה ותשלמני במקום להישבע, הרי פרתי קנויה לך כבר מעכשיו. וכיון שקנויה לו מעכשיו, ממילא זכה גם בכל הדברים הבאים מחמת הפרה.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא: אי הכי [אם כך] אפילו גיזותיה וולדותיה של הבהמה שנתן לבעלים, כל זמן שהיתה אצלו נמי [גם כן] יצטרך השומר לקבל, שהרי התברר שנקנה לו החפץ מתחילתו. אלמה תניא [ומדוע שנויה ברייתא] שמקבל חוץ מגיזותיה וולדותיה! אלא אמר ר' זירא, יש לתקן את הדברים ולומר כך: נעשה כאומר לו המפקיד לשומר: חוץ מגיזותיה וולדותיה.

ושואלים: ומאי פסקא [ומה פסקת] שמתנה תנאי כזה דווקא? ומסבירים: יש טעם בדבר; סתמא דמלתא [סתמו של דבר] שבחא דאתא מעלמא, עביד איניש דמקני [שבח, רווח, שיבוא מבחוץ, עשוי אדם להקנות] מספק. שבחא דמגופה, לא עביד איניש דמקני [שבח שמגופה, אין אדם עשוי להקנות], שהוא בטוח בו שהוא בא תמיד.

איכא דאמרי [יש אומרים] לא כך אמר רבא אלא בסגנון אחר: נעשה המפקיד כאומר לו לשומר: לכשתגנב ותרצה ותשלמני, הרי הבהמה סמוך לגניבתה קנויה לך. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל המעשי ביניהם] אם אמר בסגנון זה, או בסגנון זה?

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לגבי הקושיא של ר' זירא, שלפי הנוסח האחרון, אין מקום לקושיא זו. אי נמי [או גם כו] כאן דקיימא [שהיתה הבהמה עומדת] באגם לפני גניבתה, וכיון שלא היתה בבית השומר סמוך לגניבה, לא נקנתה לו אז.

א שנינו במשנה שאם שילם השומר ולא רצה לישבע הרי הכפל שלו. אמר רב חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: לא תפרש "שילם" — שילם ממש, אלא כיון שאמר השומר "הריני משלם", אף על פי שלא שילם, כבר זכה בכפל ובכל השאר.

תנן [שנינו במשנתנו]: שילם ולא רצה לישבע. ונדייק: שילם — אין [כן], לא שילם — לא. אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה: נשבע ולא רצה לשלם. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שלא רצה, הא [הרי] אם רצה לשלם אף על פי שלא שילם. ונמצאו הדיוקים מן המשנה סותרים זה את זה. אלא מהא ליכא למשמע מינה [מכאן אי אפשר לשמוע ממנה] דבר לענייננו.

ומעירים: תניא כותיה [שנוייה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן: השוכר פרה מחבירו, ונגנבה, ואמר הלה, השוכר: "הריני משלם ואיני נשבע", ואחר כך נמצא הגנב — משלם תשלומי כפל לשוכר. משמע שעל ידי ההסכמה לשלם, כבר נקנה הכפל לשוכר.

אמר רב פפא בהמשך לדברים: שומר חנם, כיון שאמר "פשעתי", שמודה שהתרשל, וממילא התחייב לשלם, מאותה שעה מקנה ליה כפילא [נקנה לו את הכפל] לכשימצא הגנב. ומדוע? דאי בעי פטר נפשיה [שאילו היה רוצה, הלא היה יכול לפטור את עצמו] בטענת גניבה, וכיון שאמר "פשעתי", הרי זה כאומר "הריני משלם". וכן שומר שכר, כיון שאמר "נגנבה", מפני שחייב עצמו בתשלום, מקנה ליה כפילא [מקנה לו כפל] אם ימצא הגנב, ומדוע? — דאי בעי פטר נפשיה [שאילו היה רוצה שלא לשלם, היה פוטר את עצמו] בטענה שהבהמה היתה שבורה באונס או מתה. ועל אלה אין שומר שכר משלם.

ואולם שואל שאומר "הריני משלם" — לא מקני ליה כפילא [אינו קונה את זכות הכפל], ומדוע? — במאי הוה ליה למפטר נפשיה [במה היה לו לפטור את עצמו], איזו טענה יכול לטעון — שהיה יכול לומר שמתה מחמת מלאכה, ואולם מתה מחמת מלאכה לא שכיח [אינו מצוי] ולכן אין טענה זו מתקבלת בלא הוכחה, ולכן אומרים שבאומרו "הריני משלם" לא עשה דבר, שהרי בעל כורחו הוא משלם, ובאמירה זו בלבד לא נקנתה לו זכות.

איכא דאמרי [יש שאומרים] נוסח אחר בדברי רב פפא: שואל נמי [גם כן] כיון שאמר "הריני משלם" — מקני ליה כפילא [מקנה לו את הכפל] והטעם — דאי בעי [שאם היה רוצה] פטר נפשיה בטענת מתה מחמת מלאכה. אמר ליה רב זביד לרב פפא: הכי [כך] אמר אביי: שואל אינו קונה את הזכות לכפל עד שישלם ממש. מאי טעמא [מה טעם] ההבדל — הואיל והשואל כל הנאה שלו, שהרי הוא משתמש בחפץ המושאל, ואיננו משלם דבר על כך, ובדיבורא לא מקני ליה כפילא [על ידי דיבור בלבד, שאומר הריני מוכן לשלם, אין הבעלים מקנים לו את הכפל].

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב זביד, ששנינו: השואל פרה מחבירו ונגנבה, וקידם השואל ושילם לפני שהיה דיון בדבר, ואחר כך נמצא הגנב — הרי זה משלם תשלומי כפל לשואל. משמע דווקא כששילם ממש.

ומעירים: ללישנא קמא [ללשון ראשונה] של רב פפא, שאמר ששואל איננו יכול לפטור את עצמו בטענת "מתה מחמת מלאכה" — ודאי לא הויא תיובתא [אין זו קושיה חמורה], שהרי אפשר לפרש את הדברים יפה לשיטה זו. אולם ללישנא בתרא לימא תיהוי תיובתיה [ללשון אחרונה של רב פפא, האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה על שיטתו]?

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב פפא: מי אלימא ממתניתין [האם הברייתא תקיפה יותר ממשנתנו]? דקתני [ששנה] במשנה "שילם", ואוקימנא [והעמדנו, והסברנו] שמדובר באמר שהוא משלם, הכא נמי [כאן גם כן] הכוונה היא באמר שישלם.

ותוהים: מי דמי [האם דומה] הדבר? התם [שם] במשנה לא קתני [שנה] "קידם" ושילם, הכא קתני [כאן שנה] "קידם", משמע שעשה מעשה ושילם! ודוחים: מאי [מה פירוש] "קידם" — קידם ואמר, ולא ששילם ממש.

ושואלים: הא מדקתני [הרי ממה ששנינו] בברייתא כעין זו גבי שוכר, ושם הנוסחה "ואמר", ואילו גבי שואל הנוסח "קידם ושילם "— שמע מינה דוקא קתני [למד מכאן שבאופן מדוייק שנה], ו"קידם" משמעו שילם ממש! ודוחים: בדרך זו אין להוכיח, שכן וכי מידי גבי הדדי תניא [זו ליד זו הן שנויות]? כלומר, מי אמר לנו ששתי הברייתות הללו צמודות זו לזו, שאפשר ללמוד מלשונה של זו על זו, שמא אין ביניהן קשר, וההבדל הוא סגנוני בלבד!

ומעירים: שיילינהו לתנאי [שאלו את חוזרי המשניות] דבי [של בית המדרש] של ר' חייא ור' אושעיא, ואמרי [ואמרו]: גבי הדדי תניין [זו ליד זו הן שנויות], כלומר, הן חלק מברייתא ארוכה אחת, ולכן אפשר באמת ללמוד מזו על זו.

ב לפני שניגשים לברר בעיות מסויימות, מסבירים קודם את הידוע לנו. פשיטא [פשוט] ידוע, ברור לנו, שאם אמר השומר תחילה "איני משלם", וחזר ואמר "הריני משלם ואיני נשבע ", — הא קאמר [הרי כבר אמר] "הריני משלם", ויש לו זכות לכפל. אלא השאלה היא, אם אמר קודם "הריני משלם".