דחריף [שהוא חריף], כלומר, מהיר בהוצאה, שמטבעות כסף עוברות לסוחר בכל מקום, ואילו מטבעות זהב שהן יקרות הרבה יותר לא תמיד יש מי שמוכן לקחת אותן, על כן הוי טבעא [הוא נחשב למטבע]. דהבא דלא חריף הוי פירא [הזהב שאיננו חריף בהוצאה הרי הוא כפירות] ולפי הכלל: קני ליה פירא לטבעא [קונה הפרי את המטבע].

אמר רב אשי: כילדותיה מסתברא [כפי ששנה בילדותו מסתבר] לומר, מדקתני [ממה ששנה] בהמשך המשנה: "הנחשת קונה את הכסף",

אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי כספא [כסף] לגבי דהבא [הזהב] פירא הוי [פרי הוא] היינו דקא תני [הוא ששנה] "הנחשת קונה את הכסף", לומר: דאף על גב [שאף על פי] שלגבי דהבא פירא הויא [זהב פרי היא], לגבי נחשת טבעא הוי [מטבע היא]. אלא אי אמרת כספא [אם אומר אתה כי כסף] לגבי דהבא טבעא הוי [הזהב כמטבע הוא] הרי מובן מאליו, כי השתא לגבי דהבא דחשיב מיניה, אמרת טבעא הוי [עכשיו לגבי הזהב שחשוב ממנה, אומר אתה כי מטבע הוא] לגבי הנחשת דאיהו חשיב ואיהו [שהוא, הכסף, גם חשוב והוא] גם חריף בהוצאה מבעיא [נצרכה לומר] שהכסף נחשב כמטבע לגבי נחושת?

ודוחים: מכאן אין הוכחה, כי איצטריך [הוצרך] לשנות גם קטע זה. שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי הני פריטי, באתרא דסגיי אינהו חריפי טפי מכספא [אותן פרוטות של נחושת במקום שהן מהלכות ונקנות, הן חריפות בהוצאה יותר מאשר מטבע כסף] על כן אימא טבעא הוי [אמור שנחשבות הן כמטבעות] לגבי כסף, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שכיון דאיכא דוכתא דלא סגי ביה [שיש מקום שאינן הולכות, נוהגות בו] — פירא הוי [הרי הן כפרי], כי כסף אפשר להחליף בכל מדינה, מה שאין כן מטבע של נחושת אינה עוברת לסוחר אלא באזור מסויים ומוגבל.

א ומעירים: ואף ר' חייא סבר [סבור] כי דהבא טבעא הוי [הזהב מטבע הוא] לגבי כסף. שרב אוזיף דינרי מברתיה [לווה דינרים מבתו] של ר' חייא, לסוף אייקור דינרי [לבסוף התייקרו הדינרים] והיה מחירם של דינרי זהב גבוה יותר לפי ערך הכסף. אתא לקמיה [בא רב לפני] ר' חייא לשאול מה יעשה, שאם ישלם יותר שמא הוא עובר משום איסור ריבית. אמר ליה [לו]: זיל שלים [לך ושלם] לה דינרים טבין ותקילין [טובים ושקולים], כלומר, חייב אתה להחזיר אותו מספר של דינרים ולא לפי ערכם בכסף. ומכאן, אי אמרת בשלמא דהבא טבעא הוי [נניח אם אומר אתה שהזהב מטבע הוא] — שפיר [יפה] שלווה והחזיר אותן מטבעות. אלא אי אמרת פירא הוי [אם אומר אתה שהזהב כפירות הוא], אם כן הוה ליה [הרי זה] כלווה סאה בסאה, שאסור ללוות סאה ולהחזיר בדיוק סאה, שמא בינתיים עלה המחיר!

ודוחים: כאן לא היה מתחילה ענין של הלוואה ממש, כי רב דינרי הוו ליה [דינרים היו לו] במקום אחר, והוצרך לכסף רק לפי שעה וכיון דהוו ליה דינרי [שהיו לו דינרים אצלו] נעשה כאומר לה: הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח שדבר זה איננו נקרא הלוואה, ואין בו דיני רבית.

אמר רבא: האי תנא סבר דהבא טבעא הוי [תנא זה, שנביא את דבריו סבור אף הוא שהזהב מטבע הוא], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: פרוטה שאמרו חכמים בכל מקום שיעורה אחד משמונה באיסר האיטלקי. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה]? לכאורה פרוטה היא תמיד פרוטה. ומשיבים: לקדושי אשה שהן בפרוטה, ופרוטה זו צריך להעריכה לפי ערך האיסר האיטלקי. עוד אמר: איסר הוא אחד מעשרים וארבעה בדינר של כסף. ושאלו: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה]? ומשיבים: למקח וממכר, לדעת מה ערכו במסחר.

דינר של כסף הוא אחד מעשרים וחמשה בדינר של זהב. ולמאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] לקבוע לו ערך — לפדיון הבן, שנותנים חמישה סלעים (שהם עשרים דינר) לפדיון הבן, שמא נתן לכהן דינר זהב, מחזיר לו חמישה דינרי כסף.

ומעתה: אי אמרת בשלמא טבעא הוי [נניח אם אומר אתה שדינר הזהב מטבע הוא] משער התנא במידי דקיץ [בדבר שדמיו קבועים] שמחיר הזהב הוא מחיר המטבע היסודי, והכסף לגביו אינו אלא כפרי, שערך הכסף עולה ויורד ואילו המטבע הקבוע הוא הזהב. אלא אי אמרת פירא הוי [אם אומר אתה שהזהב כפרי הוא] וכי משער התנא במידי דאוקיר וזיל [בדבר שהוא מתייקר ונעשה זול]? זימנין דמהדר ליה כהנא וזימנין דמוסיף ליה איהו לכהנא [פעמים שצריך להחזיר לו הכהן יותר ופעמים שמוסיף הוא לכהן]. אלא, שמע מינה [למד מכאן] כי סבור אותו תנא: טבעא הוי [מטבע הוא] ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן].

ב תנן התם [שנינו במשנה שם] לענין שקלים, שבית שמאי אומרים: לא יעשה (יחליף) אדם סלעין של כספי מעשר, ושאר כספים השייכים לקודש בדינרי זהב, ובית הלל מתירין. ר' יוחנן וריש לקיש נחלקו בדבר, חד [אחד מהם] אמר שהמחלוקת היא בהחלפת סלעים על דינרין, וטעם המחלוקת שבית שמאי סברי [סבורים]: כספא טבעא [הכסף הוא מטבע] ודהבא פירא [זהב הוא כפרי] וטבעא אפירא לא מחללינן [ומטבע על פרי אין מחללין], אלא להיפך. ואילו בית הלל סברי [סבורים]: כספא פירא ודהבא טבעא [הכסף הוא כפירות והזהב הוא כמטבע] ופירא אטבעא מחללינן [ופרי על מטבע מחללים], אבל פירות על דינרין של זהב — לדברי הכל מחללינן [מחללים אנו].

מאי טעמא [מה טעם] ההבדל — מידי דהוה [כפי שהוא הדין] לגבי כסף לשיטת בית הלל. הלא כסף לבית הלל, אף על גב דכספא לגבי דהבא פירא הוי [אף על פי שהכסף לגבי הזהב כפרי הוא] מכל מקום לגבי פירא טבעא הוי [פירות מטבע הוא]. זהב נמי [גם כן] לשיטת בית שמאי, אף על גב דדהבא [אף על פי שהזהב] לגבי כספא פירא הוי [הכסף פרי הוא], לגבי פירא טבעא הוי [פירות מטבע הוא] ולכן מותר לחלל עליו. וחד [ואחד מהם] אמר: אף בפירות על דינרין מחלוקת, שהם חולקים אם הזהב נחשב כמטבע או כפרי (או חפץ אחר).

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] כי אף בפירות על דינרין מחלוקת, אדמיפלגי [עד שהם נחלקים] בסלעין על דינרין, לפלוג [שיחלקו] בבעיה היסודית, בפירות על דינרין! ודוחים: אי איפלוג [אילו היו חולקים] בפירות על דינרין, הוה אמינא [הייתי אומר]: הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בפירות על דינרין, אבל בסלעין על דינרין — מודו [מודים] להן בית הלל לבית שמאי דדהבא [שהזהב] לגבי כספא פירא הוי [כסף פרי הוא] ולא מחללינן [ואין מחללין], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף בכך נחלקו.

ומעירים, תסתיים [תוגדר] מחלוקת זו שלא ידענו מה הן דעות החולקים, שר' יוחנן הוא שאמר שאין מחללין פירות על דינרי זהב, שאמר ר' יוחנן