משום הכי [כך] חזרו, שהרי הם היו המוכרים ולהם מותר לחזור לעולם, ונמצא שר' טרפון הוסיף זמן רק לקונים.

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שהמוכר נמי [גם כן] כלוקח דמי [הוא נחשב], אם כן מאי נפקא להו מינה [מה יוצא להם מכך]? הלא כי היכי דעבדי ליה רבנן תקנתא [כפי שעשו לו חכמים תקנה] ללוקח, הכי נמי עבדי ליה רבנן תקנתא [כך גם כן עשו לו חכמים תקנה] למוכר, וטוב היה להם בשיטת ר' טרפון, שיש להם זמן רב יותר למכור!

ומשיבים: תגרי לוד לא שכיח דטעו [אינו מצוי שהם טועים] ולכן, גם אם יש רק זמן מוגבל לחזרה, עבור המוכר, אינם חוששים לכך.

מסופר: אושפזיכניה [בעל הבית] של רמי בר חמא זבין חמרא [מכר חמור] וטעה במחיר. אשכחיה דהוה עציב [מצאו רמי בר חמא שהוא עצוב] אמר ליה [לו]: אמאי עציבת [מדוע אתה עצוב]? אמר ליה [לו]: זביני חמרא וטעאי [מכרתי חמור וטעיתי] אמר ליה [לו]: זיל הדר [לך חזור] בך. אמר ליה [לו]: הא שהאי לי [הרי שהיתי כבר] יותר מכדי שאראה לתגר או לקרובי! שדריה לקמיה [שלח אותו לפני] רב נחמן, אמר ליה [לו] רב נחמן: לא שנו שנתנו לו שיעור זמן זה אלא לגבי הלוקח אבל המוכר — לעולם חוזר.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? ומסבירים: לוקח מקחו בידו, כל היכא דאזיל מחוי ליה [מקום שהוא הולך הוא מראה אותו] ואמרי ליה אי [ואומרים לו אם] טעה, אי [אם] לא טעה. המוכר דלא נקט מקחיה בידיה [שאינו מחזיק את מקחו בידו] עד דמיתרמי ליה [שמזדמנת לו] — זבינתא כזבינתיה [סחורה כסחורתו] וידע אי [ויודע הוא אם] טעה ואי [ואם] לא טעה.

א מסופר: ההוא גברא דהוה נקט ורשכי לזבוני [אדם אחד שהיה מחזיק רצועות משי למכור]. קרי שיתא ושויא חמשא [היה מכריז שמוכרם בששה והיו שוים חמישה], ואי הוו יהבי ליה חמשא ופלגא הוה שקיל [ואם היו נותנים לו חמשה וחצי היה לוקח]. אתא ההוא גברא [בא אדם אחד] ואמר בלבו: אי יהיבנא ליה חמשא ופלגא הויא [אם אתן לו חמש וחצי הרי תהא] זו מחילה ולא אוכל לקבל את ההבדל במחיר. אתן ליה שיתא ואתבעיה לדינא [אתן לו ששה ואחר כך אתבענו לדין] ואקבל את כל דמי ההונאה בחזרה. ועשה כן. ואחר כך, אתא לקמיה [בא הדין לפני] רבא אמר ליה [לו]: לא שנו אלא בלוקח מן התגר יש דין זה בהונאה, אבל בלוקח מבעל הבית אין לו עליו אונאה.

כיוצא בו מסופר: ההוא גברא דהוה נקיט כיפי לזבוני [אדם אחד היה מחזיק תכשיטים למכור] קרי שתין ושוי חמשין [היה מכריז בששים והיו שוים באמת חמישים], ואי הוו יהבי ליה חמשין וחמשא הוה שקיל [ואם היו נותנים לו חמישים וחמישה היה לוקח]. אתא ההוא גברא ואמר [בא אדם אחד ואמר בלבו]: אי יהיבנא ליה חמשין וחמשא הויא [אם אתן לו חמשים וחמשה תהא] זו מחילה, אתן ליה שיתין ואתבעיה לדינא [לו ששים ואתבענו לדין]. אתא לקמיה [בא לפני] רב חסדא לברר מה הדין בכגון זה. אמר ליה [לו]: לא שנו אלא בלוקח מן התגר, אבל בלוקח מבעל הבית — אין לו עליו אונאה.

אמר ליה רב דימי: ישר, כלומר, יפה הדבר. וכן אמר ר' אלעזר: ישר. ושואלים: והא אנן תנן [הרי אנו שנינו במשנה]: כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר. מאן [מי הוא] הדיוט, לאו [האם לא] הכוונה לבעל הבית סתם, שאיננו תגר מומחה? אמר רב חסדא: שם מדובר בצדרייתא [בגדי פשתן פשוטים] שעושים אותם לשם מכירה. אבל מאני תשמישתיה דיקירי עליה [חפצי תשמישו של בעל הבית שחשובים עליו] לא מזבין להו אי לאו בדמי יתירי [אינו מוכר אותם אם לא בדמים יתרים], שקשה בעיניו למוכרם, וכל הקונה צריך להביא בחשבון שהמוכר מוכרם יותר מכדי שווים האמיתי.

ב משנה אחד הלוקח (קונה) ואחד המוכר יש להן דין אונאה. כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר. ר' יהודה אומר: אין אונאה לתגר לפי שהוא בקי. מי שהוטל עליו (רומה) — ידו על העליונה, רצה — אומר לו לצד השני: תן לי מעותי כולן ויתבטל המקח, או תן לי מה שאניתני (שרימיתני).

ג גמרא שואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה] שאונאה גם לקונה וגם למוכר? דתנו רבנן [ששנו חכמים] על הכתוב "וכי תמכרו ממכר לעמיתך... אל תונו איש את אחיו**"** (ויקרא כה, יד). מתוך הפסוק אין לי אלא מקרה שבו נתאנה (רומה) לוקח, נתאנה מוכר מנין? תלמוד לומר: "או קנה מיד עמיתך אל תונו" (שם).

ומעירים: ואיצטריך למכתב [וצריך לכתוב] בלוקח ואיצטריך למכתב [וצריך לכתוב] במוכר [והוצרך לכתוב בלוקח והוצרך לכתוב במוכר] ואי אפשר ללמוד זה מזה. דאי כתב רחמנא [שאילו כתבה התורה] רק במוכר שלא ירמה — משום דקים ליה בזבינתיה [משום שהוא יודע בסחורתו], אבל הלוקח שלא קים ליה בזבינתיה [ברור לו בסחורתו] אימא [אמור] שמא לא אזהריה רחמנא [הזהירתו התורה] ב"לא תונו".

ולהיפך, אי כתב רחמנא [אילו כתבה התורה] איסור רמאות רק בלוקח — משום דקא קני [שהוא קונה] ונהנה מכך, דאמרי אינשי: אם זבנית [קנית] — קנית לעצמך דבר. אבל מוכר דאבודי קא מוביד [שמאבד במכירתו], דאמרי אינשי: זבין אוביד [מי שמכר איבד], אימא אמור שמא לא אזהריה רחמנא [הזהירתו התורה] ב**"לא תונו",** על כן צריכא [נצרכה] לומר בשניהם.

ד שנינו במשנה שר' יהודה אומר: אין אונאה לתגר. ושואלים: משום שהוא תגר אין לו אונאה? הלא גם הוא יכול לטעות!

אמר רב נחמן אמר רב: בתגר ספסר [סרסור] שנו, שקונה סחורה וחוזר ומוכרה. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — מידע ידע זבינתיה [יודע הוא בקנייתו] כמה שויא [היא שווה] ואחולי אחיל גביה [ומחל לו]. והאי דזבנא הכי [וזה שמכר אותה כך] בפחות משוויה — משום דאתרמיא ליה זבינתא אחריתי [שנזדמן לו מסחר אחר] והיה זקוק לכסף.

ושואלים: והשתא מיהא קא הדר ביה [ועכשיו הרי מכל מקום חוזר הוא בו] והרי זו הוכחה שלא מחל! רב אשי אמר: מאי [מה פירוש] אין לתגר אונאה — אינו בתורת אונאה כלל, שאפילו בפחות מכדי אונאה חוזר. שהרי כל רווחו הוא בהבדל הקטן שבין מה שהוא קונה ומוכר, ואם יפסיד ממנו, אינו יכול להתקיים. ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב נחמן, ר' יהודה אומר: תגר אין לו אונאה, מפני שהוא בקי.

ה שנינו במשנה: מי שהוטל עליו ידו על העליונה. ושואלים: מני מתניתין [כמי היא משנתנו]? הרי איננה לא כשיטת ר' נתן ולא כשיטת ר' יהודה הנשיא.

ומדוע, אי [אם] כשיטת ר' נתן — הלא במתניתין קתני [במשנתנו שנה] "רצה אומר לו כו' ", ובברייתא לא קתני [שנה] "רצה" ולכאורה משמע שבמקח נקנה, בבעל כורחו, אף כי יכול לקבל מה שהתאנה בו. אי [אם] כשיטת ר' יהודה הנשיא, הלא מתניתין קתני [במשנתנו שנה] "לוקח", ובברייתא קתני [שנה] "מוכר" ולא הזכיר לוקח כלל.

(סימן ז"ב ר"ש לחכמים שנתנו תירוץ לקושיה זו: ר' אלע ז ר, ר בה, ר בא, רב א שי

). אמר ר' אלעזר: דין אונאה זו שבמשנתנו איני יודע מי שנאה, כלומר, הדבר סתום, שלכאורה אינו כשיטת שום חכם. ואלו רבה אמר: לעולם כשיטת ר' נתן היא משנתנו, ותני נמי [ושנה גם כן] בברייתא ותקן: "רצה", כמו במשנתנו. רבא אמר: לעולם כשיטת ר' יהודה הנשיא היא משנתנו, ומאי [ומה] ששייר במתניתין [במשנתנו] קא מפריש [מפרש] בברייתא, שבמשנתנו לא השלים להסביר את כל שיטתו. אמר רב אשי: דיקא נמי [מדוייק גם כן הדבר] בלשון המשנה, דקתני [ששנה] "אחד הלוקח ואחד המוכר", ומפרש ליה [ומפרש אותו] את דינו של הלוקח, שמע מינה [למד מכאן] כי אכן שיוריה שייריה [שייר] את דינו של המוכר ולא פירש את כל פרטיו. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ו איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה הבאה: האומר לחבירו הרי אנחנו עושים מסחר על מנת שאין לך עלי אונאה, שאם יתברר שרומית — לא תוכל לתבוע. רב אמר: אף על פי כן יש לו עליו אונאה. ושמואל אמר: אין לו עליו אונאה. ומציעים: לימא [האם לומר] כי רב אמר בענין זה כשיטת ר' מאיר, ושמואל שאמר כשיטת ר' יהודה.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי ההתחייבויות החלות על כל אדם משעת הנישואין של שאר (אוכל), כסות (לבוש), ועונה (חיי אישות) — הרי זו מקודשת כפי שאמר, ותנאו בטל, כדברי ר' מאיר. שלדעתו אי אפשר לקבוע תנאי המבטל חובה שאדם מצווה עליה מן התורה. ור' יהודה אומר: בדבר שבממון — תנאו קיים, אבל לא בהתחייבות אישית. ולכאורה מחלוקת זו אם בדבר שבממון אפשר להתנות על הכתוב בתורה, היא היא מחלוקת רב ושמואל!

ודוחים: אמר [יכול היה לומר] לך רב: אנא דאמרי [אני שאמרתי] דברי אפילו לדעת ר' יהודה אמרתי; ואולם, עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' יהודה התם [שם] שתנאי שבממון קיים אלא שידעה שהיא מוותרת וקא [וביודעין היא] מחלה,