האי [זה] עסק קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא, שהרי את חשש ההחמצה מקבל המוכר על עצמו וכבר אמרנו שכל עיסקה כזו אינה אלא ריבית! אמר ליה [לו] אביי: כיון שמקבל עליה זולא [עליו הקונה את ההפסד אם יוזל המחיר], אם כן קרוב לזה ולזה הוא, שיש כאן גם סיכוי של רווח וגם הפסד, ויש לראות בכך עיסקה הוגנת.

א משנה המלוה את חבירו לא ידור בחצרו של הלווה חנם, ולא ישכור ממנו לדור בחצר בפחות מן השכר הרגיל — מפני שהוא רבית, שהרי נמצא שהוא מקבל ממנו בצורה זו ריבית.

ב גמרא אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אף על פי שאמרו חכמים שהדר בחצר חבירו שלא מדעתו, בלא שבעל החצר יודע — אינו צריך להעלות לו שכר (לשלם) אם ההוא אינו מפסיד דבר על ידי כך, מכל מקום אם הלוהו ודר בחצירו — צריך להעלות לו שכר. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו בכך]? הלא תנינא [שנינו] זאת במפורש במשנה: המלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם, ולא ישכור ממנו בפחות, מפני שהוא רבית!

ודוחים: משם אין ראיה, אי ממתניתין הוה אמינא [אם ממשנתנו הייתי אומר ומפרש] כי הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בחצר דקיימא לאגרא [העומדת להשכרה], וגברא דעביד למיגר [ובאדם העומד לשכור], שאם לא ימצא דירה שם — ישכור במקום אחר, ואז ברור שהוא חייב לשלם. אבל חצר דלא קיימא לאגרא, וגברא דלא עביד למיגר [חצר שאינה עומדת להשכרה, ואדם שאינו עומד לשכור] כרגיל, שאז לכאורה לא הפסיד בעל החצר דבר, והדייר אינו מרוויח דבר — אימא [אמור] שלא ישלם כלל, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבמקרה זה עליו לשלם שלא ייראה כריבית.

איכא דאמרי [יש אומרים] בנוסח אחר: אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אף על פי שאמרו כי הדר בחצר חבירו שלא מדעתו — אינו צריך להעלות לו שכר, אם אמר לו "הלויני ודור בחצרי" — צריך להעלות לו שכר.

ומסבירים את ההבדל בין שתי הנוסחות: מאן [מי] שאמר שחייב בתשלום אם הלוהו — כל שכן כאשר אמר במפורש "הלויני", שעשה זאת כתנאי וכעין ריבית. אבל למאן [מי] שאמר על הנוסח "הלויני", הרי דווקא כזה אמר, אבל אם הלוהו ולא פירש לו — לא. מאי טעמא [מה טעם]? — כיון דמעיקרא לאו אדעתא דהכי אוזפיה [שמתחילה לא על דעת זה הלווהו] — לית לן בה [אין לנו בו איסור] ואפשר לומר שאין קשר בין ההלוואה ובין הדירה בחצרו.

מסופר: רב יוסף בר חמא אביו של רבא תקיף עבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי, ועביד בהו עבידתא [היה תופס עבדיהם של אנשים שהוא נושה בהם כסף והיה עובד בהם עבודה], שכאשר ראה שהם הולכים בטל היה כופה אותם לעבוד עבורו. אמר ליה [לו] רבא בריה [בנו]: מאי טעמא עביד מר הכי [מה טעם עושה אדוני כך]? אמר ליה [לו]: אנא [אני] כרב נחמן סבירא לי [סובר אני], שאמר רב נחמן: עבדא, נהום כריסיה לא שוי [העבד, את הלחם שהולך לכרסו איננו שווה], שעבודת עבדים אינה משתלמת כלל. משום כך, אם אני לוקח עבד ומעבידו ומפרנס אותו — אינני מרוויח רווח ממשי בדבר, ולכן יכול אני לעשות כן.

אמר ליה [לו] רבא: אימור [אמור] שאמר רב נחמן דבר זה — כגון דארי עבדיה דמרקיד בי כובי [עבדו שהיה רוקד בבית מרזח] ובאמת לא היה שווה לאדוניו, אבל בענין עבדי אחריני מי [עבדים אחרים האם] אמר כן? אמר ליה [לו] אביו: אנא, כי הא [אני, כזו] שאמר רב דניאל בר רב קטינא שאמר בשם רב סבירא לי [אני סובר]. שאמר: התוקף (האוחז) עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה — פטור. ואין לראות בכך משום גזילה, משום