פסידא [הפסד] של הפועלים ומזלם הרע הוא שגרם. ואם לא סיירא לארעיה מאורתא [סייר את קרקעו מן הערב] — הרי זה פסידא [הפסד] של בעל הבית ויהיב להו [ונותן להם] שכרם כמו שמשלמים לפועל בטל.

ועוד אמר רבא: האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא [מי ששכר פועלים לדלות מים] מן הנהר או מן התעלה, להשקות את שדהו, ואתא מטרא [ובא הגשם] ולא הוצרך עוד לפועלים — הרי זה פסידא [הפסד] של הפועלים, ולא ישלם להם, שהרי לא יכול לדעת מראש. אבל אם אתא נהרא [בא נהר] שגאה והשקה את השדה — הרי זה פסידא [הפסד] של בעל הבית, שהיה צריך להביא זאת בחשבון, ונותן להם שכרם כפועל בטל.

ואמר רבא: האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא [מי ששוכר את הפועלים לדלות] מן הנהר או מן התעלה, להשקות את שדהו, ופסק נהרא בפלגא דיומא [ופסקה זרימת חלק הנהר המשקה את שדהו בחצי היום], אי לא עביד דפסיק [אם אינו עשוי שיפסק] הרי זה פסידא [הפסד] של הפועלים, שמזלם הרע גרם. ואם הוא עביד דפסיק [שיפסוק] — אי בני מתא [אם בני העיר] הם הפועלים ויודעים שהדבר עלול לקרות, הרי זה פסידא [הפסד] של הפועלים, ואם לאו בני מתא [אינם בני העיר] ואינם יודעים זאת — הרי זה פסידא [הפסד] של בעל הבית.

ואמר רבא: האי מאן דאגר אגורי לעבידתא [מי ששכר פועלים לעבודה] מסויימת, ושלים עבידתא בפלגא דיומא [ונשלמה אותה עבודה בחצי היום], אי אית ליה עבידתא דניחא מינה [אם יש לו עבודה אחרת קלה ממנה] — יהיב להו [נותן להם], אי נמי דכותה [או גם כן עבודה אחרת שכמותה] — מפקד להו [יכול לתת להם], ואולם אם יש לו עבודה אחרת שהיא קשה מינה [ממנה] הריהו לא מפקד להו [נותן להם] אותה, ונותן להם שכרן משלם.

ושואלים: אמאי [מדוע] יתן להם כל שכרם? וליתיב להו [ושיתן להם לכל היותר] כפועל בטל! ומשיבים: כי קאמר [כאשר אמר] רבא את דעתו בענין זה, הרי זה מדובר באכלושי [בפועלי] העיר מחוזא, דאי [שאם] הם לא עבדי [עובדים] — חלשי [הם נחלשים], שהיו פועלים אלה רגילים מאד בעבודה קשה ורצופה, והבטלה קשה עליהם ואין היא להם בה הנאה אלא צער.

א ומכאן חוזרים לברייתא ששנינו. אמר מר [החכם] שם: שמין להם את מה שעשו, כיצד? — היה יפה (שווה) ששה דינרים — נותן להם סלע שהוא מחצית השכר שקבע להם מראש. ומסבירים: קא סברי רבנן [סבורים חכמים אלה] בברייתא: יד פועל על העליונה ולכן גם אם הפועל חוזר בו איננו מפסיד הכל.

עוד שנינו בברייתא: או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], והרי כך התנו מתחילה! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דאייקר עבידתא ואימרו [כשנתייקרה בינתים במשך היום שכר העבודה ומרדו] הפועלים ולא רצו עוד לעבוד, ואזל [והלך] בעל הבית ופייסינהו [ופייס אותם] שיגמרו את מלאכתם. מהו דתימא [שתאמר], מצו אמרי ליה [יכולים הם לומר לו]: כי מפייסינן [כאשר התפייסנו] הרי זה אדעתא דטפת לן אאגרא [על דעת שתוסיף לנו על שכרנו], על כן קא משמע לן דאמר להו [השמיע לנו שאומר להם] בעל הבית: פייסתי אתכם והבטחתי להיטיב את התנאים אדעתא דטרחנא לכו [על דעת, באופן, שאטרח לכם יותר]: באכילה ושתיה, שאני מספק לכם, ולא להוסיף על השכר.

עוד שנינו בברייתא שאם עשו עבודה בסלע — נותן להם סלע. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומסבירים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דזל עבידתא מעיקרא, ואגרינהו בטפי זוזא [שהיה שכר העבודה זול מתחילה, והוא שכר אותם בזוז אחד יותר], ולסוף אייקר עבידתא וקם בטפי זוזא [ולבסוף התייקרה העבודה והשכר עומד, עובר עכשיו בתוספת של זוז אחד]

מהו דתימא [שתאמר] אמרי ליה [שיכולים הם לומר לו]: טפי זוזא אמרת לן [זוז אחד יותר מהמחיר המקובל אמרת לנו] — אם כן גם עכשיו טפי זוזא הב לן [זוז יותר על המחיר של עכשיו תן לנו], ועל כן קא משמע לן דאמר להו [השמיע לנו שיכול הוא לומר להם] כי אמרי לכו טפי זוזא [כאשר אמרתי לכם שאוסיף לכם זוז יתר] — הרי זה היה כאשר לא הוה קים לכו [היה ברור לכם] שאתם רוצים להישכר בשכר המועט ולכן הוספתי, השתא קים לכו [ועכשיו שברור לכם] וקבלתם שכר המספק אתכם אינני מתכוון להוסיף יותר.

עוד שנינו באותה ברייתא שר' דוסא אומר: שמין להן את מה שעתיד להיעשות, ואם היה יפה (שווה) ששה דינרים נותן להם רק שקל. קסבר [סבור הוא] שיד פועל על התחתונה לפי הכלל: החוזר בו ידו על התחתונה.

עוד שנינו שם: או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכן הוא! ומסבירים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דזל עבידתא ואימר [שהוזלה העבודה באמצע ומרד, חזר בו] בעל הבית ואזול [והלכו] הפועלים ופייסוהו. מהו דתימא [שתאמר], כי מצי אמר להו [יכול בעל הבית לומר להם]: כאשר התפייסתי הרי זה היה אדעתא דבצריתו [על דעת שתורידו] לי מאגריי [משכרכם], ועל כן קא משמע לן דאמרי ליה [השמיע לנו שיכולים הם לומר לו]: היה זה אדעתא דעבדינן [על דעת שנעשה] לך עבידתא שפירתא [עבודה טובה יותר].

עוד שנינו בברייתא שאם עשו בסלע — נותן להם סלע. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! אמר רב הונא בריה [בנו] של רב נתן: לא צריכא [נצרכה] לא לאופן דאוזילו אינהו גביה זוזא מעיקרא [שהוזילו הם עבורו מתחילה בזוז אחד] מן המקובל, ולסוף זל עבידתא [ולבסוף הוזלה העבודה] והשכר המקובל הוא כפי שקיבלו עליהם.

מהו דתימא [שתאמר] שיכול בעל הבית לומר להם ולטעון: בציר זוזא אמריתו לי [פחות זוז מן המחיר המקובל אמרתי לכם] — בציר זוזא יהיבנא לכו [פחות זוז אני נותן לכם], ועל כן קא משמע לן דאמרי ליה [השמיע לנו שיכולים הם לומר לו]: כי אמרנא [כאשר אמרנו] לך היה זה בבציר זוזא בפחות זוז — כאשר לא הוה קים [היה ברור] לך השתא קים [עכשיו ברור] לך ואין אתה יכול לשלם לפחות משכרנו.

לגבי אותה מחלוקת בברייתא אמר רב: הלכה כשיטת ר' דוסא. ותוהים: ומי [והאם] אמר רב הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] רב: פועל יכול לחזור בו מעבודתו אפילו בחצי היום! וכי תימא [ואם תאמר] כי שאני ליה [שונה לו] לר' דוסא בין שכירות לקבלנות, שר' דוסא סבור ששכיר רשאי לחזור בו, אבל מי שקיבל על עצמו עבודה בקבלנות אינו יכול לחזור בו, ואולם מי שאני ליה [האם שונה הדבר בעיניו]? והתניא [והרי שנינו בברייתא] בענין זה: השוכר את הפועל, ולחצי יום שמע הפועל שמת לו מת והוא צריך לטפל במתו, או שאחזתו את הפועל חמה (חום) ואינו יכול לעבוד, אם שכיר הוא —