חכים יתקרי [חכם ורופא ייקרא], אבל "רבי" לא יתקרי [ייקרא], ואסו [ורפואתו] של רבי על ידו תהא. ועוד ראיתי שם: רבי ור' נתן — סוף משנה, שהם אחרוני התנאים, עורכי המשנה. רב אשי ורבינא — סוף הוראה, כלומר, סוף תקופת האמוראים שמתקופת התלמוד.

וסימנך [וסימן לכך], מה שנאמר: "עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם" (תהלים עג, יז) "מקדשי" רומז לאשי, אבינא הוא רמז לרבינא (ששמו המלא הוא: רב אבינא) שהם באחריתם של ימי התלמוד.

א ועוד בשבח החכמים. אמר רב כהנא: אישתעי [אמר, סיפר], לי רב חמא בר ברתיה [בן בתו] של חסא: רבה בר נחמני אגב גזירת שמדא [שמד] נח נפשיה [נחה נפשו, נפטר]. כיצד — אכלו ביה קורצא בי מלכא [הלשינו עליו בבית המלך], אמרו: איכא חד גברא ביהודאי דקא [יש אדם אחד בין היהודים שהוא] מבטל תריסר אלפי גברי [שנים עשר אלף אנשים] מישראל ירחא בקייטא וירחא בסתוא מכרגא דמלכא [חודש בקיץ וחודש בחורף ממיסי המלך], שכן קהל גדול זה היה בא ללמוד בישיבתו של רבה בירחי כלה (באדר ובאלול), והאשימו אותו שהוא גורם שיבטלו אותם האנשים מעבודתם.

שדרו פריסתקא דמלכא בתריה [שלחו שליח המלך אחריו] ולא אשכחיה [מצאהו]. ערק ואזל [ברח רבה והלך] מפומבדיתא לאקרא, ומאקרא לאגמא, ומאגמא לשחין, ומשחין לצריפא, ומצריפא לעינא דמים [לעין מים], ומעינא דמים [ומעין מים] ברח לפומבדיתא. בפומבדיתא אשכחיה [מצאהו]. וכיצד אירע הדבר — איקלע פריסתקא דמלכא לההוא אושפיזא [הזדמן שליח המלך למארחו] של רבה. מה עשו — קריבו תכא קמיה ואשקוהו תרי כסי, ודליוה לתכא מקמיה הדר פרצופיה לאחוריה [הביאו שולחן לפניו והשקו אותו שתי כוסות, והוציאו את השולחן מלפניו, וחזר פרצופו לאחוריו], שנעשה בו נס זה בשל רבה.

אמרו ליה [לו]: מאי נעביד ליה [מה נעשה לו]? הלא גברא דמלכא [איש של המלך] הוא ואי אפשר להשאירו כך! אמר להו [להם]: קריבו תכא לקמיה, ואשקוהו חד כסא, ודליוהו לתכא מקמיה ולתסי [קרבו את השולחן לפניו, והשקוהו כוס אחד, והוציאו את השולחן מלפניו ויתרפא]. עבדו ליה הכי ואתסי [עשו לו כך והתרפא]. אמר אותו שליח: מידע ידענא דגברא דקא בעינא הכא [יודע אני שהאיש שאני מחפש כאן] הוא, שבוודאי בשלו אירעו בי דברים מופלאים אלה. בחיש אבתריה ואשכחיה [חיפש אחריו ומצאו]. אמר השליח: אזלינא מהא [הולך אני מכאן] ואיני מסגיר את רבה, ואפילו אי מקטל קטלו לההוא גברא [אם יהרגו את האיש הזה], כלומר, אותי, — לא מגלינא [אגלה], ואי נגידי מנגדין ליה [ואולם אם יכו אותי] — מגלינא [אגלה], שלא אוכל לעמוד בעינויים.

אתיוהו לקמיה, עייליה לאדרונא וטרקיה לבבא באנפיה [הביאוהו את רבה לפניו. הכניסו למסדרון קטן וסגר את הדלת לפניו]. בעא רחמי, פרק אשיתא ערק ואזיל לאגמא [ביקש רחמים, התפרק הקיר, ברח והלך לאגם]. הוה יתיב אגירדא דדקולא וקא גריס [היה יושב על גדם של דקל ולומד] לעצמו. ובאותה שעה קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא [היו נחלקים החכמים בישיבה של מעלה ברקיע] בהלכה זו; בדיני נגע הצרעת נאמר שאם בהרת שבעור הבשר קודמת לשער לבן הצומח במקום הבהרת — הרי זה נגע טמא, ואם שער לבן קודם לבהרת — טהור.

ואולם מה הדין אם היה ספק איזה מהם קדם — הקדוש ברוך הוא אומר: טהור, וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרי [וכל בני הישיבה של מעלה אומרים]: טמא. ואמרי [ואמרו]: מאן נוכח [מי יוכיח], כלומר, מי יכריע בדבר? והסכימו כי נוכח [יוכיח] רבה בר נחמני. שאמר רבה בר נחמני: אני יחיד בנגעים, אני יחיד באהלות, שהיה גדול מאד בידיעתו בהלכות אלה.

שדרו שליחא בתריה [שלחו משמים שליח אחריו לקחת את נשמתו]. לא הוה מצי [היה יכול] מלאך המות למקרב ליה [להתקרב, לגשת אליו], מכיון שלא הוה קא פסיק פומיה מגרסיה [פסק פיו מללמוד]. אדהכי נשב זיקא ואויש ביני קני [בינתיים נשבה הרוח ונשמע רעש בין הקנים], סבר [חשב] רבה שוודאי גונדא דפרשי הוא [קבוצת פרשים היא]. אמר: תינח נפשיה דההוא גברא, [תנוח נפשו, ימות, אותו האיש, רבה], ולא ימסר בידא דמלכותא [בידי המלכות]. ואז יכול היה המלאך ליטול את נשמתו.

כי הוה קא ניחא נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] אמר רבה בתשובה לשאלה בדבר הנגע: טהור, טהור. יצאת (יצאה) בת קול ממרום ואמרה: אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור, ויצאתה (יצאה) נשמתך בטהור. נפל פתקא מרקיעא [פתק מן השמים] בישיבה בפומבדיתא, עליו היה כתוב: רבה בר נחמני נתבקש בישיבה של מעלה. נפקו [יצאו] אביי ורבא וכולהו רבנן לאיעסוקי ביה [וכל החכמים להתעסק בו, בקבורתו]. לא הוו ידעי דוכתיה [היו יודעים את מקומו]. אזלו לאגמא חזו צפרי דמטללי וקיימי [הלכו לאגם ראו צפורים העומדות ומטילות צל], אמרי [אמרו]: שמע מינה התם [נלמד מכאן כי שם] הוא מצוי. ואכן מצאוהו שם.

ספדוהו תלתא יומי ותלתא לילותא [שלושה ימים ושלושה לילות]. נפל פתקא [פתק] מן השמים שנכתב בו: כל הפורש מן ההספד יהא בנידוי, שעדיין אין זה מספיק כפי כבודו. ספדוהו עוד עד תום שבעה יומי [ימים] לפטירתו. נפל פתקא [פתק] שנכתב בו : לכו לביתכם לשלום.

מספרים: ההוא יומא דנח נפשיה דלייה זעפא ודרי לההוא טייעא כי רכיב גמלא מהאי גיסא [אותו יום שנחה נפשו של רבה היתה רוח סערה ונשאה הרוח ערבי אחד כאשר היה רכוב על גמל מצד אחד] של נהר פפא ושדייה בהך גיסא [והשליכתו בצד האחר]. אמר: מאי האי [מה זה] שקורה כאן? אמרי ליה [אמרו לו]: נח נפשיה [נחה נפשו, נפטר] רבה בר נחמני. אמר לפניו: רבונו של עולם! כולי עלמא דידך [כל העולם שלך] הוא, ורבה בר נחמני דידך [שלך], את [אתה] של רבה ורבה דידך [שלך] — אמאי קא מחרבת ליה לעלמא [מדוע אתה מחריב אותו, את לעולם]? נח זעפא [נחה הרוח].

וכדי לסיים את המעשים שהתחלנו בהם, שדובר באותם חכמים שהיו בריאי בשר, מספרים: ר' שמעון בן חלפתא בעל בשר הוה [היה]. יומא חד הוה חמימא ליה, הוה סליק ויתיב אשינא דטורא [יום אחד היה חם לו ביותר והיה עולה ויושב על שן ההר] כדי לצנן עצמו מעט. אמר לה לברתיה [לבתו]: בתי, הניפי עלי במניפא, ואני אתן ליך [לך] במתנה ככרין של נרד (בושם). אדהכי נשבא זיקא [בינתיים נשבה רוח], אמר: כמה ככרין של נרד יש למרי דיכי [לבעליה של רוח זו].

ב ומעתה חוזרים אנו לפירושה של המשנה. שנינו שם בענין הזנת הפועלים העובדים לבעל הבית: הכל כמנהג המדינה. ושואלים: לשון "הכל" ששנינו לאתויי מאי [להביא את מה], מה עוד בכלל הזה יתר על מה שאמרנו? ומשיבים: לאתויי באתרא דנהיגי מכרך ריפתא ומשתה אנפקא [להביא, להוסיף, במקום שנוהגים הפועלים לאכול לחם ולשתות יין]. דאי אמר להו קדימו ואייתי לכו [שאם רוצה אומר הקדימו בבוקר יותר ואביא לכם] מאכל ומשתה זה, ולא תבטלו מזמן העבודה. אמרו לו: לא כל כמינך [לא הכל ממך] אין אתה רשאי, ואינך יכול לשנות מן המנהג.

ג שנינו במשנה: מעשה ברבן יוחנן בן מתיא שאמר לבנו צא ושכור לנו פועלים ושכר הבן פועלים, ואמר לו אביו להתנות במפורש מה הוא מאכיל להם. ומקשים: הלא כיון שנאמר במשנה שהכל כמנהג המדינה, הרי זה מעשה לסתור! שהרי מן המעשה אפשר ללמוד שלא די במנהג המדינה! ומשיבים: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך היא שנויה], כך יש לשנותה: ואם פסק להן מזונות