Steinsaltz on Bekhorot Daf 11b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ממורחין מן הגוי — מעשרן והן שלו, שאינו צריך לתת את התרומה והמעשרות שהפריש.
ושואלים: דמרחינהו מאן [שמירח אותם מי]? אילימא דמרחינהו [אם תאמר שמירח אותם] גוי — הלוא "דגנך" אמר רחמנא [אמרה התורה] לגבי תרומות ומעשרות (ראה דברים יב, יז. דברים יח, ד), כלומר, דווקא מה שאתה עושה אותו לדגן, שנגמרה מלאכתו ונתמרח על ידך, חייב במעשרות, ולא דגן גוי!
אלא דמרחינהו [שמירח אותם] ישראל מרשות גוי, כלומר, כשהיו ברשות הגוי, ולאחר מכן קנה אותם הישראל מידו. ולפיכך מעשרן — מפני שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע את התבואה מיד מעשר, והרי נתמרחו על ידי ישראל. ומכל מקום הן שלו — מפני דאמר ליה [שאומר לו] לכהן: קאתינא מכח גברא דלא מצית אישתעיה דינא בהדיה [אני בא מכוחו של אדם שאין אתה יכול להתדיין איתו], שהרי הגוי אינו חייב לתת תרומות ומעשרות לכהן, ומידו קניתי את התבואה. ומביאים דיון שהוזכרו בו דברים אלו, בענין לוקח טבלים ממורחים מן הגוי.
תנן התם [שנינו שם] במשנה במסכת דמאי: המפקיד פירותיו אצל הכותי (שומרוני) או אצל עם הארץ, והחזירו לו — הרי הם בחזקתן למעשר ולשביעית, שאין לחשוש שמא החליפם, והחזיר לו פירות שאינם מעושרים, או שמא פירות שביעית הם, שצריכים ביעור.
אבל המפקיד אצל הגוי — הרי הם כפירותיו של הגוי, שבוודאי החליפם. ר' שמעון אומר: דמאי, כלומר, ספק אם הם מעושרים, שמא לא החליפם.
אמר ר' אלעזר: להפריש תרומות ומעשרות ממה שהחזיר לו הגוי — כולי עלמא לא פליגי [כולם אינם חלוקים], וגם ר' שמעון מודה שצריך להפריש, כדי לצאת מידי ספק איסור. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה לענין ליתנן לכהן לאחר ההפרשה. תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: ודאי חלפינהו [החליף אותם] הגוי, את הפירות שהופקדו אצלו, ובעי מיתננהו [וצריך לתת אותם] את התרומה לכהן. ור' שמעון סבר [סבור]: דמאי, כלומר, ספק הוא, והכהן צריך להביא ראיה כדי להוציא מידיו את התרומה.
מסופר, יתיב [יושב היה] רב דימי וקאמר להא שמעתא [ואומר את ההלכה הזו], שאמר ר' אלעזר. אמר ליה [לו] אביי: לדרך זו, טעמא [טעם הדבר] שר' שמעון חולק, הרי זה משום דמספקא לן אי חלפינהו אי לא חלפינהו [שמסופק לנו אם החליף אותם הגוי או לא החליף אותם], הא [אבל] אם ודאי חלפינהו [החליף אותם] — דכולי עלמא בעי למיתבינהו לכהן [לדעת הכל צריך לתת אותם לכהן], את פירות התרומה שמפריש מהם. ומדוע? והאמר [והרי אמר] ר' שמואל אמר ר' חנינא: הלוקח טבלים מן הגוי, אם היו ממורחין — מעשרן, ואולם הן שלו, ואינו צריך ליתנם לכהן!
אמר לו רב דימי: דלמא [שמא] יש לחלק, כאן ששנינו במשנה שצריך לתת לכהן — מדובר בתרומה גדולה, כאן, שאמר ר' חנינא שמעשרן והן שלו — מדובר בתרומת מעשר (תרומה שמקבל הכהן מן המעשר הראשון הניתן ללוי).
אמר לו אביי: אזכרתן מילתא [הזכרת לי דבר] שאמר ר' יהושע בן לוי: מנין ללוקח טבלים ממורחין מן הגוי שהוא פטור מתרומת מעשר? שנאמר: "ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר וכו' והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר" (במדבר יח, כו), ויש לדייק: טבלים שאתה לוקח מבני ישראל — אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנה לכהן, טבלים שאתה לוקח מן הגוי — אי (אין) אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנה לכהן.
א שנינו במשנה בענין שה שפודים בו את פטר החמור: ואם מת נהנים בו. ושואלים: דמית היכא [שמת היכן]? אילימא דמית בי כהן [אם תאמר שמת בבית הכהן], והכוונה היא שנהנה בו הכהן — פשיטא [פשוט] הדבר, שהרי ממונא דידיה [ממון שלו] הוא! אלא, תאמר שמדובר במקרה דמית בי [שמת בבית] הבעלים, קודם שהספיק ליתנו לכהן, וללמד שנהנה בו כהן — הא נמי פשיטא [זה גם כן פשוט]!
ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר], כי כל כמה דלא מטא לידיה לא זכה ביה [כל עוד שלא הגיע לידו של הכהן לא זכה בו], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] דמעידנא דאפרשיה, ברשותיה דכהן קאי [מזמן שהפריש אותו, ברשותו של הכהן הוא עומד], ולפיכך, אם מת — נבלתו שייכת לכהן.