"זו דברי ר' שמעון ומחלוקתו (והחולקים עליו)"מיבעיא ליה [צריך היה לו] לרב לומר ביחס למשנתנו, ולא רק "זו דברי ר' שמעון"!

בתשובה לכך אמרי [אומרים]: רב לא היה יכול לומר כן, משום שהוא סבור כר' שמעון בן לקיש, שאמר כי לדעת רבנן [חכמים] אלו, רק קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה, אבל קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה. ולפיכך לא מיתוקמא מתניתין כרבנן [לא ניתן להעמיד את משנתנו כשיטת חכמים], דקתני סיפא [שהרי התנא שונה בסוף המשנה], ביחס לקדשי מזבח: ואם מתו יקברו, ומכאן שלדעתו הם צריכים העמדה והערכה כדי לפדותם, ולכן כשמתו ולא ניתן להעמידם — לא ייפדו, אלא ייקברו.

ודוחים: אמר [אמור, יכול אתה לומר] ולהקשות: ממאי דהא [מנין שזה] שהתנא שונה שאם מתו יקברו, משום דבעי [שצריך] העמדה והערכה הוא? דלמא [שמא] משום שאין פודין את הקדשים כדי להאכילן לכלבים הוא, שהרי כשהוא פודה אותם לאחר מותם אינם ראויים למאכל אדם, אלא לכלבים, ויש בכך זלזול בקדשים! אמרי [אומרים] בתשובה לכך: אם כן, שזאת הסיבה שאין פודים אותם, ולא משום שצריכים העמדה והערכה, מדוע שנה התנא דין זה במקרה שמתו? ניתני [שישנה]: אם נעשו טריפה, ועדיין ראויים הם להעמדה והערכה, שהרי חיים הם — לא יפדו, אלא יקברו (לכשימותו), משום שאינם ראויים לאכילת אדם, ואין פודים את הקדשים להאכילם לכלבים.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם רב כר' יוחנן סבירא ליה [סבור הוא], שחכמים החולקים על ר' שמעון סבורים גם הם שקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה, ואם מתו ייקברו. וניתן איפוא, להעמיד את המשנה כשיטתם. ולפי זה תני [שנה] בדברי רב: זו, משנתנו, ששנינו בה שבעלי מום מעיקרם, אם מתו ייפדו — דברי ר' שמעון ומחלוקתו היא.

א שנינו במשנה: אבל קדשים בעלי מום שקדם הקדשן את מומם, פטורים גם לאחר שנפדו מן הבכורה ומן המתנות (ליתן לכהן זרוע לחיים וקיבה). ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? מהו המקור לכך בתורה? דתנו רבנן [ששנו חכמים], נאמר בענין קדשים אלו: "אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו" (דברים יב,כב), ומהשוואה זו לצבי ואיל יש ללמוד: "צבי", מה צבי פטור מן הבכורה, לפי שהוא מין חיה, ורק בהמה חייבת בבכורה — אף פסולי המוקדשין פטורין מן הבכורה.

ויש לשאול: שמא אוציא אני את הבכורה בלבד, שפסולי המוקדשים אינם חייבים בה, ולא אוציא את המתנות! תלמוד לומר: "איל", מה איל פטור מן הבכורה ומן המתנות, שאינן נוהגות אלא בבהמה, ולא בחיה — אף פסולי המוקדשין פטורין מן הבכורה ומן המתנות.

ויש לשאול: לדרך זו, אי (מה) צבי ואיל חלבן מותר, שאין איסור חלב נוהג אלא בבהמה טהורה, ולא בחיה — אף פסולי המוקדשין יהא חלבן מותר! תלמוד לומר בתחילת כתוב זה: "אך", שהיא לשון מיעוט, ובכך חלק הכתוב ולימד שאין ההשוואה מלאה. ודנים בפרטי הברייתא.

אמר מר [החכם]: שמא אוציא את הבכור, שאינו נוהג בפסולי המוקדשים, ולא אוציא את המתנות. ומסבירים: מאי שנא [במה שונה] זה שהוא אומר אוציא את הבכור — משום שאין שוה בכל, שאינו נוהג אלא בזכרים ולא בנקבות, ולא אוציא את המתנות — ששוות בכל, שגם השוחט נקבה חייב במתנותיה — תלמוד לומר: "איל", ללמד שגם מתנות אינן נוהגות בהם. ועוד שנו בברייתא: אי מה צבי ואייל חלבו מותר אף פסולי המוקדשין יהא חלבן מותר — תלמוד לומר "אך" לחלק.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: מדוע לא הציעו בברייתא כך: אי מה צבי ואיל, אין איסור שחיטת אותו ואת בנו ביום אחד נוהג בהן, שאינו נוהג אלא בבהמה — אף פסולי המוקדשין אין אותו ואת בנו נוהג בו!

אמר ליה [לו] אביי: למאי מדמית להו [למה אתה מדמה אותם] את פסולי המוקדשים, שאתה בא לפוטרם מדין זה? אי [אם] לחולין — "אותו ואת בנו" נוהג בו, ואי [ואם] לקדשים — גם כן "אותו ואת בנו" נוהג בו!

אמר ליה [לו] רב פפא: אי הכי [אם כך], גבי [אצל] איסור חלבו נמי נימא הכי [גם כן נאמר כך]: למאי מדמית להו [למה אתה מדמה אותם], שאתה בא לפוטרם מדין זה? אי [אם] לחולין — הרי חלבן אסור, ואי [ואם] לקדשים — גם כן חלבן אסור!

אלא, לאו מי אמרת [האם אין אתה אומר] שהוצרכנו ל**"אך"** למעט, וללמדנו: ולא חלבן, שאין משווים פסולי המוקדשים בעניין זה לצבי ואיל? לפי זה, אימר נמי [אמור גם כן]: "אך" — ולא אותו ואת בנו, שלענין זה לא הושוו פסולי המוקדשים לצבי ואייל!

רבא אמר, בתשובה לשאלת רב פפא: באמת "אך" — לאיסור אותו ואת בנו בפסולי המוקדשים הוא דאתא [שבא], ואיסור אכילת חלבו — מ"דמו" נפקא [יוצא, נלמד]. דכתיב [שנאמר] בבכור בעל מום, שאף הוא מכלל פסולי המוקדשין: "בשעריך תאכלנו וכו' כצבי וכאיל, רק את דמו לא תאכל" (דברים טו, כב—כג), ויש לשאול:

מאי [מה פירוש] "דמו"? אילימא [אם תאמר] דמו ממש, מדוע הוצרך לאוסרו? לא יהא אלא דמן של צבי ואיל, אטו [וכי] דמן של צבי ואיל מי שרי [האם הוא מותר]? אלא: "דמו" כוונתו — חלבו, לומר שאף שחלב צבי ואיל מותר — חלב פסולי המוקדשין אסור.

ושואלים: וליכתוב רחמנא [ושתכתוב התורה במפורש] "חלבו"! ומשיבים: אי כתב רחמנא [אם היתה כותבת התורה] חלב ("רק את חלבו לא תאכל"), הוה אמינא [הייתי אומר]: אהני היקישא ואהני קרא [הואיל ההיקש והועיל המקרא],

אהני היקישא [הועיל ההיקש] לצבי ואייל למעוטי [למעט] את האוכל חלב פסולי המוקדשים מחיוב כרת, דכי כתב [שהרי כאשר נאמר] חיוב כרת — על אוכל חלב בהמה הוא דכתיב [שנאמר], שנאמר: "כי כל אוכל חלב מן הבהמה וכו', ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (ויקרא ז, כה), ופסולי המוקדשים הרי הוקשו בכתוב זה לחיה.

ואהני קרא [הועיל המקרא] "רק את חלבו לא תאכל" — למיקם עליה [לעמוד עליו] מכל מקום באיסור לאו (לא תעשה) בעלמא [בלבד]. להכי [לשם כך] אפקיה רחמנא [הוציאה אותו התורה] בלשון "דמו", כדי לומר לך: מה דמו של בכור בעל מום (ושאר פסולי המוקדשין) בחיוב כרת, כדין כל דם בהמה וחיה (ראה ויקרא פרק יז) — אף חלבו בכרת. ומקשים על דברי רבא: וכיצד יכול אתה לפרש שלדעת ברייתא זו "אך" נאמר לענין אותו ואת בנו?

והא [והרי] התנא שבברייתא "אך" ולא חלבו קאמר [אומר]!

ומשיבים, הכי קאמר [כך הוא אומר]: אילו לא נאמר "רק את דמו לא תאכל", הייתי אומר: "אך" בא למעט — ולא חלבו, לומר שהוא אסור באכילה. ואולם עכשיו שנאמר "דמו" ומשם למדתי לאיסור חלבו, אם כן "אך" — ל"אותו ואת בנו" הוא דאתא [שבא].

ב שנינו במשנה לגבי פסולי המוקדשים (קדשים שנפל בהם מום) שנפדו: ואינן יוצאין לחולין להיגזז ולהיעבד. ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? דתנו רבנן [ששנו חכמים] בברייתא, על הפסוק האמור בענין פסולי המוקדשים: "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר" (דברים יב, טו): "תזבח" — ולא גיזה, שלא הותר אלא לשחוט אותם, אבל לא לגוזזם, "בשר" — ולא חלב, "ואכלת" — אתה ולא לכלביך, מכאן שאין פודין את הקדשים שאינם ראויים לאכילה, כדי להאכילן לכלבים, אלא כשמתו — ייקברו.