יגאל" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי? ולכן צריך לומר: אם אינו ענין לחרמים תנהו ענין למעשר, שאסור למוכרו, בנוסף למה שנאמר בו "לא יגאל", שאסור לפדותו. ומקשים: אימא [אמור]: תנהו ענין לבכור שאסור למוכרו! ומשיבים: מעשר — נאמרה בו לשון גאולה כמותו (כמו בחרם).

רב אשי אמר: אין צורך ללמוד איסור מכירה של מעשר ממה שנאמר בחרמים, אלא "לא יגאל" האמור במעשר — לא ימכר הוא. אמר רב אשי: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה]? דכתיב [שנאמר] לגבי מעשר: "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל" (ויקרא כז, לג), ויש ללמוד מדין התמורה על דין הגאולה:

אימתי מעשר עושה תמורה — מחיים, שאם המיר בהמת קדשים מתה בבהמת חולין — אינה מתקדשת בכך. ולפיכך צריך לומר גם כן: אימתי אינו נגאל, אין בעליו רשאי לפדותו — מחיים, ומכאן יש לדייק: הא [אבל] לאחר שחיטה — נגאל. ואולם, כיצד אפשר לפדות מעשר לאחר שנשחט? הא בעי [הרי צריך] העמדה והערכה לפני הכהן, כדי שיוכל לפדותו, כדין שאר קדשי מזבח, ומשנשחט שוב אי אפשר להעמידו!

אלא שמע מינה [למד מכאן] שמה שנאמר "לא יגאל" — לא ימכר הוא, וקודם שנשחט המעשר אינו יכול למוכרו לאדם אחר, אבל לאחר שנשחט — מותר הדבר.

ומקשים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] שקדשי מזבח אף הם היו בכלל העמדה והערכה. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה, אלא רק קדשי בדק הבית, ואם כן ניתן לפדות מעשר לאחר שחיטה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? מדוע לא נפרש כפשוטו, ש"לא יגאל" משמעו — לא ייפדה?

ומשיבים: אנן הכי קאמרינן [אנו, כך אנו אומרים]: הואיל ו"לא יגאל" האמור אינו אלא מחיים, כדין תמורה, אבל לאחר שחיטה מותר הדבר — לא ניתן לפרש זאת כאיסור פדייה, שכן מי איכא [האם יש, ייתכן, דבר] שמחיים לא מיפריק [אינו נפדה], ולאחר שחיטה מיפריק [נפדה]? אלא מכאן שאין מדובר באיסור פדייה, אלא באיסור מכירה. ודוחים: אלמה [מדוע] לא נאמר שניתן לפדותו רק לאחר שחיטה? והרי יש טעם לחלוקה כזו: מחיים דאלימא קדושתיה [שתקיפה, חזקה, קדושתו] — לא מיפריק [אינו נפדה], ודווקא לאחר שחיטה דאקיל ליה קדושתיה [שהוקלה לו קדושתו] — מיפריק [נפדה]!

ודוחים: ולא כל שכן הוא, שנאמר היפך דבר זה: ומה מחיים, דאלים למיתפס [שהמעשר תקיף, חזק, כדי לתפוס] את פדיונו בקדושתו, שהרי הוא עושה תמורה — לא מיפריק [אינו נפדה], לאחר שחיטה, דלא אלים למיתפס [שאינו חזק לתפוס] פדיונו, שהרי השחוטה אינה עושה תמורה — האם מיפריק [נפדה]? אלא שמע מינה [למד מכאן]: "לא יגאל" — לא ימכר הוא.

ואומרים: אם כן, ולכתוב רחמנא [ושתכתוב התורה] במפורש "לא ימכר"! ומשיבים: אי כתב רחמנא [אילו כתבה התורה] "לא ימכר", הוה אמינא [הייתי אומר]: איזדבוני הוא דלא מזדבן [להימכר הוא שאינו נמכר], מפני דקא עביד עובדין דחול [שהוא עושה בו מעשים של חול], שהוא נוהג בו כבהמת חולין רגילה, ודמיו נעשים חולין, אבל איפרוקי — מיפריק [להיפדות — הוא נפדה], דהא עיילי [שהרי נכנסים] דמיו להקדש, להכי כתב רחמנא [לכך כתבה התורה]: "לא יגאל", שאסור לפדותו,

ומכאן אתה למד דלא איזדבוני מיזדבן [שאינו נמכר] ולא איפרוקי מיפריק [ואינו נפדה]. א משנה בית

שמאי אומרים: לא ימנה ישראל עם הכהן לאכילת בכור בעל מום. ובית הלל מתירין שישראל יאכל מן הבכור הזה, ואפילו מתירים לגוי לאכול ממנו.

ב גמרא שנינו במשנתנו, כי לדעת בית הלל מותר אפילו לגוי לאכול מן הבכור. ואומרים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? כשיטת רבי עקיבא היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: בכור בעל מום, אין נמנין עליו אלא חבורה שכולה כהנים, אלו דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: אפילו זרים. ר' עקיבא מתיר להאכילו אפילו לגוי. ומה שמתירים בית הלל במשנתנו להאכיל לגוי, הריהו איפוא כפי שפוסק ר' עקיבא לפי שיטתם.

ומסבירים את הנימוקים: מאי טעמא [מה הטעם] של בית שמאי? דכתיב [שנאמר] לאהרן ובניו לגבי הבכורות: "אך בכור שה או בכור כשב... ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין" (במדבר יח, יח), כלומר, דינם כדין חזה ושוק שמקבלים הכהנים מכל זבח שלמים: מה התם [שם], בחזה ושוק, כהנים — אין [כן] אוכלים בו, ישראל — לא, שהרי נאמר לגביהם: "תאכלו במקום טהור אתה ובניך ובנותיך אתך" (ויקרא י, יד), אף הכא [כאן], באכילת בכור, כהנים — אין [כן] אוכלים ממנו, ישראל — לא.