שאינו חושש לשקר, מפני דאית ליה לאשתמוטי [שיש לו דרך להשתמט] ולומר שקנה מאדם שלדעתו הוא נאמן.

ומעירים: סיפא [הסוף של אותה משנה] על כל פנים ודאי מסייעא ליה [מסייע לו] לרב יהודה, שאמר שהכהן נאמן לומר שקיבל מישראל בכור במומו, משום שאין אדם משקר בדבר העשוי להתגלות. שכך שנינו: אם אמר לשליח שיקנה פירות דוקא מאיש פלוני, שהוא מעשר — הרי זה השליח נאמן לומר שקנה ממנו.

ודוחים: משם אין ראיה, כי התם [שם] כיון דאית ליה [שיש לו] לשליח תובע, המשלח שאמר לו ללכת דווקא לאיש פלוני, והוא עשוי לבדוק את הדבר — מירתת [מפחד לשקר]. אבל הכהן שאמר שקיבל מישראל בכור במומו, אינו חושש שילך החכם ויברר דבר זה.

אמר ר' ירמיה בר אבא, כששמע את דברי רב יהודה: מנא ליה [מנין לו] ליהודה הא [הלכה זו] שהכהן נאמן לומר כן? הרי אנא [אני] בגידול קבעתיה [קבעתי, לימדתי אותה] כלומר, שניתי לגידול הלכה זו בשם רב, וגידול קבע בדידיה [בשלו], שנה אותה לרב יהודה, אבל הוא שיבש את הדברים. והכי אמרי ליה [וכך אמרתי לו] לגידול: נאמן ישראל לומר "בכור זה נתתי לכהן במומו", ומתירים לכהן לשחוט את הבכור על פיו.

ותוהים: ישראל — פשיטא [פשוט] שהוא נאמן, שהרי אין לו ענין בדבר! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא בטלה שהיה קטן בשעה שנתנו לכהן, והגדיל, ואז העיד עליו. מהו דתימא [שתאמר]: לא קים ליה [ברור לו הדבר] שזה הוא הטלה שנתן לו, ושמא הוא טלה אחר, שהטיל בו הכהן מום, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאפשר לסמוך עליו.

ומעירים: בסורא מתנו כלשנא בתרא [היו שונים כלשון אחרונה], כפי שאמר ר' ירמיה בר אבא, שישראל נאמן להעיד שנתן לכהן בכור במומו, ואילו בפומבדיתא היו שונים כלשנא קמא [כלשון הראשונה], כפי שאמר רב יהודה בשם רב, שאפילו הכהן נאמן לומר שנתן לו ישראל בכור במומו, משום שהוא דבר העשוי להתגלות. ומסכמים: והלכתא [והלכה] אפילו כלשנא קמא [כלשון ראשונה], ואפשר לסמוך על הכהן.

בענין זה מסופר, רפרם שהיה בפומבדיתא הוה ליה בוכרא ויהביה ליה לכהן בלא מומא [היה לו בכור, ונתן אותו לכהן כשהוא בלא מום], אזל שדא ביה מומא [הלך הכהן הטיל בו מום]. יומא חד חלש בעיניה [יום אחד חלה רפרם בעיניו], והיה מתקשה לפתוח את עיניו, אייתיה לקמיה [והביא לו] אותו כהן את הבכור כדי שיתיר אותו בשחיטה, וכך אמר ליה [לו]: בכור זה נתן לי ישראל במומו. ארפסיניה לעיניה, חזייה בשקריה [פקח רפרם את עיניו בכח, ראה אותו והכירו] שהוא הבכור שנתן לו בלא מום. אמר ליה [לו] לאותו כהן: לאו אנא דיהיבתיה לך [האם לא אני הוא שנתתי אותו לך]?

ומעירים: ואפילו הכי לא חש לה למילתא [ואפילו כך לא חשש לדבר] לומר שלא יהיו כהנים נאמנים בענין זה, מפני שסבור היה: האי הוא דחציף [כהן זה הוא שחצוף], שהרי העיז פניו לשקר לאותו אדם שממנו קיבל את הבכור. אבל כולי עלמא לא חציפי [הכל, סתם כהנים אינם חצופים], ואפשר לסמוך שלא ישקרו בכגון זה, כאשר עשוי הדבר להתגלות.

א מסופר, ההוא שרוע דאתא לקמיה [בכור שהיה שרוע, שעינו אחת גדולה ואחת קטנה, שבא לפני] רב אשי, כדי שיתיר אותו בשחיטה, כדין בעל מום. אמר: למאי ניחוש ליה [למה נחשוש לו]? בין אי [אם] כהן הוא המביא את הבכור, בין אי [אם] ישראל הוא — אין לחשוש להטלת מום במכוון, שהרי זה בכור ומומו עמו, שנולד כשהוא בעל מום.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: ודלמא [ושמא] ישראל הוא, ואמר רב יהודה: אין רואין בכור של ישראל לבודקו ולהתירו בשחיטה. אלא אם כן יש כהן עמו, שיקבל בכור זה. שמא ישחטנו הישראל לעצמו!

אמר ליה [לו] רב אשי: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם [שם], שאמרו שצריך שיהא כהן עמו, יש מקום לחשש, כי נהי [אם אמנם] שקדשים תמימים בחוץ לא אכיל [אין אדם אוכל], ולכן הביאו לחכם כדי שיאמר שיש בו מום, מכל מקום אממוניה דכהן חשיד [על גזל ממונו של הכהן הוא חשוד], ליטול את הבכור לעצמו.

ואולם הכא [כאן], במקרה שלפנינו, מכדי ידע דהאי [הואיל וישראל זה יודע שזה] השרוע מום מובהק הוא, והוא עומד לשחיטה, מאי טעמא אתיוה קמיה רבנן [מה טעם הביא אותו לפני חכמים] כדי שיתירוהו — משום כבודו של חכם; וכי אדם זה אשר על (בגלל) כבודו של חכם לא עביד [אינו עושה] מעשה, איסורא עבד [איסור עושה] לגזול את הכהן? ולכן אין מקום לחשוד בו.

ב משנה הכל נאמנין על מומי מעשר בהמה, להעיד שנפל בו מום מאליו. ואפילו הבעלים, שמותרים על ידי כך לשוחטו.

ג גמרא ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר] שהבעלים נאמן על מומי מעשר בהמה? מפני דאי בעי שדי ביה מומא מעיקרא [שאם היה רוצה שיהיה בו מום היה מטיל בו מום מתחילה] בהיתר, קודם שעישר את בהמותיו. ותמהים: כשהוא מוציא את בהמותיו דרך פתח הדיר כדי לעשרם, מי ידע הי נפיק [האם הוא יודע מתחילה איזה מהם יצא] עשירי כדי שיטיל בו מום?

וכי תימא מפיק ליה בריש עשרה [ואם תאמר שמוציא אותו בכוונה בראש עשרה], כלומר, בעשירי — הלא "לא יבקר בין טוב לרע" (ויקרא כז, לג) אמר רחמנא [אמרה התורה] לגבי מעשר, לומר שאסור לעשות כך! אלא כך צריך לומר: דאי בעי שדי ביה מומא בכולי עדריה [שאם היה רוצה שיהיה בו מום היה מטיל מום בכל עדרו], בהיתר, ואחר כך מעשרם.

ד משנה בכור שנסמית (נתעוורה) עינו או שנקטעה ידו או שנשברה רגלו, ואין ספק שהוא בעל מום קבוע — הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת, שלושה יהודים רגילים, הבאים לבית הכנסת, ואינו צריך התרת חכם. ר' יוסי אומר: אפילו יש שם עשרים ושלשה (כמנין סנהדרין קטנה, סנהדרין ב,א) אינו נשחט אלא על פי מומחה לראיית מומי הבכור.

ה גמרא מסופר, ר' שמלאי ור' יהודה נשיאה [הנשיא] תרוייהו משמיה [שניהם משמו] של ר' יהושע בן לוי אמרי [אומרים], ואמרי לה [ויש אומרים] שר' שמלאי ור' יהושע בן לוי תרוייהו משום [שניהם משמו] של ר' יהודה נשיאה אמרי [אומרים]: התרת בכור בחוצה לארץ (ובכור בחוצה לארץ אינו עומד להקרבה אפילו בזמן המקדש) — על פי שלשה בני הכנסת. אמר רבא: ודווקא במומין מובהקין, ברורים, שאין בהם כל ספק.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו בזו]? הלא כבר תנינא [שנינו] דבר זה במשנתנו: בכור שנסמית עינו או שנקטעה ידו או שנשתברה רגלו — הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת, משמע — דוקא במומים ברורים כאלה. ומשנתנו עוסקת בזמן הזה, כשהבכור אינו עומד להקרבה אף בארץ ישראל!

ומשיבים: אי ממתניתין הוה אמינא [אם ממשנתנו הייתי אומר]: מה שמתירים שלשה בני הכנסת בזמן הזה, וכיוצא בזה בחוצה לארץ (אפילו בזמן המקדש), הרי זה אפילו במומין שאין מובהקין, והאי דקתני [וזה שהוא שונה] מומים מובהקין, הרי זה כדי להודיעך כחו של ר' יוסי, עד כמה הוא מחמיר, שלדעתו אפילו במומים כאלו אין מתיר אלא מומחה. לכן קא משמע לן [משמיע לנו] רבא שמדובר דווקא במומים מובהקים.

ו אמר רב יהודה שכך אמר ר' ירמיה בר אבא, ספק אמר את הדבר משמיה [משמו] של רב, ספק משמיה [משמו] של שמואל: שלשה מתירין את הבכור במקום שאין מומחה. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה משמיע לנו בכך]? הלוא תנינא [שנינו] במשנתנו: בכור שנסמית עינו וכו' הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת!

ומשיבים: אי ממתניתין הוה אמינא [אם ממשנתנו הייתי אומר]: אפילו במקום שיש מומחה יכולים שלושה בני הכנסת להתיר, קא משמע לן [משמיע לנו]: במקום שאין מומחה — אין [כן] מתירים שלשה בני הכנסת, אבל במקום שיש מומחה — לא.

אמר רב חייא בר עמרם: שלשה מתירין את הבכור במקום שאין מומחה, שלשה מתירין את הנדר במקום שאין חכם. ומבארים: מה שאמר שלשה מתירין את הבכור במקום שאין מומחה —