האונן מי שמת עליו מת (ועדיין לא נקבר) ולא נגע בו ומחוסר כפורים מי שהיה חייב להביא קרבן לאחר טהרתו, כגון זב שספר שבעה וטבל לטהרתו, או יולדת שטבלה והעריב שמשם — אלה, גם אחרי שהביאו את קרבנם, אסורים לאכול קדשים והם צריכים טבילה לפני כן, אבל זאת — רק כדי לאכול קדש אבל לא לתרומה.

א גמרא שנינו במשנה שבקודש אין מטבילים כלים בתוך כלים. ושואלים: בקדש מאי טעמא [מה טעם] לא מטבילים, איזה חשש יש בדבר? אמר ר' אילא: מפני שכבידו (כובדו) של כלי חוצץ, שהרי הכלי לוחץ מעט על הכלי החיצון וגורם לחציצה כלשהי בפני המים.

ושואלים: והא מדסיפא [והרי מכיון שסופה של המשנה, כלומר, בהמשכה], מדובר על הבדל בין קודש לתרומה שהוא משום חציצה, רישא [תחילתה] אם כן ודאי לאו [לא] משום חציצה הוא, אלא ודאי מטעם אחר! דקתני סיפא [ששנה בסופה]: ולא כמדת הקדש מדת התרומה, שבקדש מתיר ומנגיב ומטביל ואחר כך קושר, ובתרומה קושר ואחר כך מטביל, משמע שחוששים לחציצה כלשהי בקודש, ומן הסתם יש למעלה ראשונה טעם אחר, ולא משום חציצה!

ומשיבים: לא, רישא וסיפא [גם בתחילתה וגם בסופה של המשנה] החשש הוא משום חציצה, ובכל זאת צריכא [צריך] שייאמרו שניהם, דאי אשמעינן רישא [שאילו היה משמיע לנו את ההתחלה בלבד] שלא יטבול כלי בתוך כלי, הוה אמינא [הייתי אומר] היינו טעמא [זהו הטעם] שלקדש לא עושים זאת — משום כבידו של כלי דאיכא [שיש כאן] אבל סיפא [בסופה] דליכא [שאין] כבידו של כלי — אימא [אמור] כי לקדש נמי לא הוי [גם כן אינה] חציצה. ואי אשמעינן סיפא [ואם היה משמיע לנו רק בסופה], בענין הקשירה, הוה אמינא [הייתי אומר]: היינו טעמא [זהו הטעם] שלקדש לא, משום שייתכן