גידפי דמיפרמי [הנוצות שבקדמת הצואר שהן כרותות], וכך ניכר שהחץ עשה פעולה של שחיטה בדרך הליכתו, ולא נתחב בסימנים.

ושואלים: וכיצד התיר רב לשחוט ציפור במעופה? והא בעי [והרי צריך] לקיים בדם הציפור מצות כסוי הדם! וכי תימא דמכסו ליה [ואם תאמר שמכסים אותו] במקום שבו הוא נמצא, והאמר [והרי אמר] ר' זירא אמר רב: השוחט צריך שיתן עפר למטה, קודם השחיטה, ועפר למעלה, שנאמר: "וכסהו בעפר" (ויקרא יז, יג), "וכסהו עפר" לא נאמר אלא "בעפר", שהדם יהיה בתוך העפר — מלמד שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה!

ומשיבים: מדובר במקרה דמזמין ליה לעפר דכולה פתקא [שמזמן מתחילה את העפר של כל הבקעה] לצורך מצות כיסוי הדם.

א שנינו במשנה: היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת, אם יש באורך הסכין מלא צוואר — כשרה. אמר רבי זירא: צריך שיהיה שם מלא צואר וגם חוץ לצואר.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האם הכוונה היא שיהיה שם מלא צואר וחוץ לצואר גם כן כמלא צואר, דהוו לה תרי צוארי [שהרי זה ביחד כאורך שני צווארים], או דלמא [שמא] כוונתו מלא צואר וחוץ לצואר רק משהו?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בהמשך המשנה: היה שוחט והתיז שני ראשין בבת אחת, אם יש לסכין מלא צואר אחד — כשר. ונברר: מאי [מה פירוש] מלא צואר אחד? אילימא [אם תאמר] מלא צואר אחד ותו לא [ולא עוד], דבר זה לא ייתכן, שכן השתא [עכשיו, הרי] אם בבהמה אחת בעינן [צריכים אנו] מלא צואר וחוץ לצואר, בשתי בהמות סגי להו [די להם] כמלא צואר אחד? אלא פשיטא [פשוט] שהכוונה היא למלא צואר אחד חוץ לשני צוארין.

שמע מינה [למד מכאן] שמה ששנינו: אם יש בסכין מלא צואר כוונתו חוץ לצואר עצמו, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ב שנינו במשנה: במה דברים אמורים שרק אם יש בסכין מלא צוואר ויותר שחיטתו כשרה — בזמן שהוליך ולא הביא, אבל אם הוליך והביא, אפילו כל שהוא, אפילו באיזמל — שחיטתו כשרה. אמר רב מנשה: מדובר באיזמל שאין לו קרנים מצידיו, אבל אם יש לו קרנים, מתוך שהאיזמל קטן, יש לחשוש שאתן קרנים ינקבו את הסימנים, או ייכנסו ביניהם ויפסלו את השחיטה בחלדה.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב אויא לרב מנשה: מחטא מאי [מחט מהי]? האם אפשר לשחוט כשמוליך חודה של מחט על הצוואר? אמר ליה [לו]: מחטא מבזע בזע [המחט קורעת], שהחוד עושה נקב בצואר, ואינה חותכת.

שאל אותו: מחטא דאושכפי [מחט של סנדלרים], שהיא שטוחה, ושפתיה חדות, והוליכה והביאה, מאי [מה דינה]? אמר ליה [לו], תנינא [שנינו] במשנתנו: אבל אם הוליך והביא, אפילו בסכין כל שהוא שחיטתה כשרה, מאי לאו [האם לא] בא הדבר לרבות אפילו מחטא דאושכפי [מחט של סנדלרים]? ודוחים: לא, הכוונה היא לאיזמל, שהוא גדול יותר. ומקשים: הלוא איזמל בהדיא קתני לה [במפורש הוא שונה אותה], מיד אחר כך, ובוודאי בא לרבות דבר נוסף! ומשיבים: התנא פרושי קא מפרש [מפרש הוא את דבריו]: מאי [מה פירוש] כל שהו — איזמל.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר, דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שמתחילה מדובר במחטא דאושכפי [מחט של סנדלרים], השתא מחטא דאושכפי שריא [עכשיו, הרי מחט של סנדלרים מותרת] בשחיטה, איזמל מיבעיא [נצרכה] המשנה לומר ששוחטים בה? ודוחים: מכאן אין ראיה, ויש לומר שאיזמל אצטריכא ליה [הוצרך לו לומר] שהוא כשר גם כן, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: ליגזר [שנגזור] על איזמל שאין לו קרנים אטו [משום] איזמל שיש לו קרנים, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] התנא שאין אומרים כן, וניתן לשחוט באיזמל רגיל.

ג משנה נפלה סכין ושחטה מעצמה, אף על פי ששחטה כדרכה — פסולה, שנאמר: "וזבחת... ואכלת" (דברים כז, ז), לומר: רק מה שאתה זובח אתה אוכל, ולא מה שנזבח מאליו.

ד גמרא שנינו: נפלה סכין ושחטה — פסולה. ומדייקים: טעמא [הטעם, דווקא] אם נפלה ושחטה — השחיטה פסולה, הא [הרי] אם הפילה הוא ושחטה — השחיטה כשרה, ואף על גב דלא מיכוין [ואף על פי שאינו מתכוון] לשחיטה.

ואם כן, מאן תנא דלא בעינן [מיהו התנא הסבור שאין אנו צריכים] כוונה לשחיטה? אמר רבא: שיטת ר' נתן היא, דתני [ששנה] אושעיא זעירא דמן חבריא [הקטן שבחבורה]: זרק סכין על מנת לנועצה בכותל, והלכה ובתוך כך שחטה כדרכה — ר' נתן מכשיר בשחיטה זו, וחכמים פוסלים. ומוסיפים, הוא, אושעיא זעירא דמן חבריא, תני לה [שנה את הברייתא הזו] בשם רבו, והוא הוסיף ואמר לה [ביחס אליה]: הלכה כר' נתן.

ושואלים: והא [והרי כבר] אמרה רבא חדא זימנא [פעם אחת], שמשנתנו כשיטת ר' נתן! דתנן [ששנינו במשנה] בפרק הראשון של מסכת זו: וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן — שחיטתן כשרה, ובכלל זה חרש שוטה וקטן, שאין להם דעת. ואמרינן [ואמרנו] על כך: מאן תנא דלא בעי [מיהו התנא הסבור שלא צריך] כוונה לשחיטה? ואמר רבא: ר' נתן היא. ואם כן כבר למדנו שזו דעת משנתנו!

ומשיבים: צריכא [צריך] הדבר להיאמר בשני המקרים, דאי אשמועינן התם [שאם היה משמיע לנו שם בלבד], לגבי חרש שוטה וקטן, הייתי אומר כי הטעם שהשחיטה כשרה הוא משום דקא מיכוין [שהוא מתכוון] על כל פנים לשום חתיכה (חיתוך) בעולם, למרות שאינו מתכוון לשחיטה, אבל הכא [כאן], כשמפיל את הסכין, דלא קא מיכוין [שאינו מתכוון] אפילו לחתוך — אימא [אמור] שלא תהיה השחיטה כשרה.

ומצד שני, ואי אשמעינן הכא [ואם היה משמיע לנו כאן], שאם הפיל סכין ושחטה שחיטתו כשרה, הייתי אומר כי טעם הדבר הוא משום שהחיתוך קאתי [בא] על כל פנים מכח בן דעת, אבל התם [שם], בחרש שוטה וקטן ששחטו, דלא קאתי [שלא בא] מכח בן דעת — אימא [אמור] שלא תהיה השחיטה כשרה, על כן צריכא [צריך] הדבר להיאמר.

ד משנתנו הובאה כראיה במחלוקת אמוראים בענין אחר. וכך אתמר [נאמר]: נדה שלאחר שפסק דמה נאנסה וטבלה, כלומר, טבלה שלא ברצונה, אמר רב יהודה אמר רב: טהורה היא לביתה כלומר, מותרת לבעלה, ואולם אסורה לאכול בתרומה אם היתה כהנת, משום שלענין אכילת תרומה בטהרה אין טבילה זו נחשבת. ור' יוחנן אמר: אף לביתה לא טהרה.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן, לשיטת רב שאמר: טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, תמוה הדבר: אם לענין עון שיש בו כרת (ביאה על אישה נדה) הותרה, לענין איסור מיתה בידי שמים שיש באכילת תרומה בטומאה מיבעיא [נצרכה לומר]? ומדוע תיאסר?

אמר ליה [לו]: תרומה צריכה כוונה להיטהר משום שהיא קודש, ואילו בעלה חולין הוא, וחולין לא בעי [צריך] כוונה לטהרתו. ומנא תימרא [ומנין אתה אומר] שחולין אינם צריכים כוונה? דתנן [ששנינו במשנה]: גל שנתלש מן הים, ובו בגל הזה היו שיעור של ארבעים סאה, כשיעור מקוה, ונפל הגל על האדם ועל הכלים הטמאים — הריהם טהורין שנטהרו בכך. מאי לאו [האם אין] דינו של האדם דומיא [בדומה] לכלים, מה כלים נטהרים למרות דלא מיכווני [שאינם מתכוונים] — אף אדם המוזכר כאן נמי [גם כן] לא בעי [אינו צריך] כוונה כדי להיטהר בכך?

ודוחים: ממאי [ממה] אתה מוכיח זאת? דלמא [שמא] באדם יושב ומצפה עסקינן [עוסקים אנו], שהוא מצפה אימתי יתלש הגל ויעבור עליו.