אהדדי [זה את זה], ואין חשש שדרס. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה במקרה דאיהו קא שתיק ואינהו קמקרקרן [שהוא שותק והם מקרקרים], מר סבר [חכם זה, שמואל, סבור]: דבר זה מלמד שמעשה קא עביד בהו [הוא עושה בהם], שהוא דורס, ולכן הם מקרקרים, ומר סבר [וחכם זה, רב, סבור]: מחמת בעתותיה הוא דקא עבדן [מחמת שהם פוחדים ממנו הוא שהם עושים כך], שמקרקרים, ואין להסיק מכאן שהוא דורס.

אמר אמימר, הלכתא [הלכה היא]: חוששין לספק דרוסה. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: האי [זה] שאמר רב, שאין חוששים לספק דרוסה, מאי [מהו]? מה אתה אומר על כך? אמר ליה [לו]: לא שמיע לי [לא שמעתי], כלומר, לא סבירא לי [איני סבור כן].

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: הדר ביה [חזר בו] רב לגבי שמואל, וגם הוא אוסר. והראיה, דההוא שרקפא [שאותו סל עופות] של ספק עופות דרוסות, שנכנס נץ ביניהם, דאתא לקמיה [שבא לפני] רב, שדרינהו לקמיה [שלח אותם לפני] שמואל שיפסוק בדינם, חנקינהו ושדנהו בנהרא [חנק אותם שמואל וזרק אותם בנהר]. ואי סלקא דעתך לא הדר ביה [ואם עולה על דעתך שלא חזר בו רב] — לישרינהו [שיתיר אותם], ומדוע שלחם לשמואל?

ודוחים: אלא מאי [מה] אתה אומר, הדר ביה [חזר בו] רב? ליסרינהו [שיאסור אותם] בעצמו, ומדוע שלחם לשמואל? אלא צריך לומר כי אתריה [מקומו] של שמואל הוה [היה], ולא רצה לפסוק הלכה במקומו של שמואל, שאין זו דרך ארץ, ואין מכאן ראיה.

ושואלים: למה לי למיחנקינהו [למה לו לשמואל לחנוק אותם]? לישדינהו הכי בנהרא [שיזרוק אותם כך בנהר]! ומשיבים: חשש שמואל שמא מפרחן וסלקן [יפרחו ויעלו מן הנהר].

ושואלים: ולשהינהו [ושיישהה אותם] שנים עשר חודש, ואם יישארו בחיים הוכחה היא שאינם טריפה, ויתירם! ומשיבים: חשש שמא אתי בהו [יבואו בהם] לידי תקלה, שמא בתוך הזמן ישכחו את הדבר ויאכלו אותם. ושואלים: וליזבנינהו [ושימכרם] לגוים! ומשיבים: שמואל חשש שמא אתו לזבנינהו [יבואו אותם גוים למוכרם] לישראל.

ושואלים: וליחנקינהו ולישדינהו [ושיחנוק אותם ויזרקם] לאשפה, למה לנהר? ומשיבים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה שואל שאלה זו, נישדינהו [שיזרוק אותם] לכלבים, ויהיה בזה גם תועלת מסויימת! אלא שמואל עשה כן לפרסומי מלתא דאיסורא [כדי לפרסם את דבר האיסור], שכאשר הוא הולך לנהר ומשליכם יש בכך פרסום גדול.

מסופר, ההוא בר אווזא דהוה בי [ברווז אחד שהיה בביתו] של רב אשי, על לביני קניא [נכנס לבין הקנים], נפק אתא כי ממסמס קועיה דמא [יצא ובא כאשר מלוכלך גרונו בדם]. אמר רב אשי: וכי לא אמרינן [אין אנו אומרים] במקרה של ספק כלבא [כלב] טרף ספק שונרא [חתול] דרס — אימר כלבא [אמור שכלב היה זה], שאין בו דין דרוסה? הכא נמי [כאן גם כן], הואיל וספק קניא [קנה] פצע את גרונו, ספק שונרא [חתול] דרס אותו — אימר קניא מחייה [אמור שקנה היכה ופצע אותו].

א אמרי [אמרו] בני ר' חייא, יהודה וחזקיה: דרוסה שאמרו — צריכה בדיקה כנגד בני מעיים, ואם בדק והאדים הבשר שכנגד בני המעיים — טריפה היא, שסוף הארס לחלחל ולעשות נקב בבני המעיים עצמם.

אמר רב יוסף, הא [זו] שאמרו בני ר' חייא — כבר פירשה שמואל, שאמר שמואל משום (בשם) ר' חנינא בן אנטיגנוס: דרוסה שאמרו — צריכה בדיקה כנגד בני מעיים.

בעי [שאל] אילפא: האם יש דרוסה לסימנים (קנה וושט), או אין דרוסה לסימנים? האם הארס מחלחל ונוקב את הסימנים כמו שהוא נוקב את בני המעיים, או לא? אמר ר' זירא: הא דבעי [זו ששאל] אילפא — כבר פירשה רב חנן בר רבא, שאמר רב חנן בר רבא אמר רב: דרוסה שאמרו — צריכה בדיקה כנגד בית החלל של הבהמה כולו, ואפילו בסימנין.

אגב כך מביאים מה שבעי [שאל] אילפא: סימנין שנדלדלו, שנעקרו במקומות הרבה, בכמה עושה הדבר טריפה? אמר ר' זירא: הא דבעי [זו ששאל] אילפא — כבר פירשה רבה בר בר חנה, שאמר רבה בר בר חנה אמר שמואל: סימנים שנדלדלו — טריפתן ברובן.

בעי [שאל] רב אמי: המסמסה (רקבון) שנדרסה ונרקב הבשר שלא כנגד חלל הגוף, אלא כגון ברגל, מהו? אמר ר' זירא: הא דבעי [זו ששאל] רב אמי — כבר פירשה רב יהודה, שאמר רב יהודה אמר רב: בדרוסה הכלל הוא, שאינה דרוסה עד שיאדים בשר שכנגד בני מעיים, אבל אם נתמסמס (נרקב) הבשר — רואין אותו, את המקום שנתמסמס, כאילו אינו, ואם היה ניטל היתה זו טריפה — גם כשנתמסמס טריפה היא.

ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] נתמסמס? אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: כל שהוא במצב שהרופא גורדו (מגרדו) ומעמידו על בשר חי, כדי שיחזור ויתרפא. אמר רב אשי: כי הוינן בי [כאשר היינו בבית מדרשו] של רב כהנא אייתו קמן ההיא ריאה [הביאו לפנינו ריאה אחת], דכי הוו מיתבי לה [שכאשר היו מושיבים אותה] כמו שהיא — יתבה שפיר [היתה יושבת כראוי], כלומר, לא היה קורה לה דבר, וכי הוו מדלו לה [וכאשר היו מרימים אותה] הוה תלחה ונפלה תילחי תילחי [היתה מתפרקת ונופלת חלקים חלקים], וטריפנא לה [והטרפנו אותה] מתוך דברי רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, שכל שהבשר נרקב עד כדי שהרופא צריך להסיר אותו — הרי זה כאילו ניטל, וכל שכן כאשר הוא נופל מעצמו, והרי זה כאילו חסרה הריאה, שהוא טריפה (לעיל מב,א).

רב נחמן אמר: נקב שנעשה בקוץ — אינה טריפה עד שתינקב לחלל הגוף, בדרוסה — משיאדים הבשר כנגד בני מעיים. רב זביד מתני הכי [היה שונה דבר זה כך]: בדרוסה בגופה — משיאדים בשר כנגד בני מעיים הרי זו טריפה, אבל כשנדרסה בסימנים אינה טריפה עד שיאדימו הסימנים עצמם, אבל אם הבשר שכנגדם מאדים — אינה טריפה, שאין ודאות שהארס מחלחל לסימנים.

אמר רב פפי, בעי [שאל] רב ביבי בר אביי: טעם שאין לומר כהסברו זה של רבה בר אבוה, שגזרו חכמים בטלית שאינה טבולת יום על קריעת רובה, שלא תטהר משום החשש שיבואו לקרוע רק מחציתה,