העוף הנקרא בת מזגא חמרא [בת מוזגת היין] — שריא [מותר], וסימניך לזכור — מה שאמרו חכמים בענין אחר: "יפה כח הבן מכח האב", שמוזגת היין אסורה, ובת מוזגת היין מותרת.

אמר רב יהודה: העוף הקרוי שקיטנא [שקיטן] יש בו כמה מינים, אריכי שקי [בעלי שוקיים ארוכים] וסומקי [ואדומים, שגופם אדום] — שריא [מותר], וסימניך לזה הוא עוף בשם מורזמא, שכך היה נראה, וידוע היה שהוא טהור. גוצי וסומקי [קטנים ואדומים] — אסירי [אסורים], וסימניך מה ששנו חכמים: כהן ננוס (ננס) פסול לעבודה במקדש. אריכי שקי וירוקי [ארוכי שוקיים, וירוקים, צהובים] — אסירי [אסורים], וסימניך מה ששנינו בהלכות טריפות: בני מעיים ירוקין פסולין.

אמר רב יהודה: שלך שנזכר בין העופות הטמאים (ויקרא יא, יז) — זה העוף השולה דגים מן הים, דוכיפת (שם יט) נקרא כך על שם שהודו כפות, שיש לו כרבולת עבה, הנראית כפופה וקשורה. ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: דוכיפת — הוא העוף שהודו כפות, וזהו העוף שכמסופר במקום אחר (גיטין סח,ב) הביא שמיר לבית המקדש בימי שלמה, כדי לבקע באמצעותו את האבנים לבנין המקדש, שנאמר בו: "כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהיבנותו" (מלכים א ו, ז).

מסופר: ר' יוחנן, כי הוה חזי [כאשר היה רואה] שלך, אמר [היה אומר]: "משפטיך תהום רבה" (תהלים לו, ז). כי הוה חזי [כאשר היה רואה] נמלה, אמר [היה אומר]: "צדקתך כהררי אל" (שם).

אמר אמימר: העופות הקרויים לקני ובטני שריין [מותרים]. אלו הקרויים שקנאי ובטנאי, מקום שנהגו לאכול אותם — אוכלין, מקום שנהגו שלא לאכול — אין אוכלין. ותוהים: אטו במנהגא תליא מילתא [וכי במנהג תלוי הדבר] האם הוא מותר או אסור? ומשיבים: אין [כן], ולא קשיא [ואין זה קשה]: הא [זה] שאסור — הרי זה באתרא דשכיחי [במקום שמצויים] פרס ועזניה, שיש להם דמיון לעופות אלה, ואנשים עלולים להחליף ביניהם. הא [זה] שמותר — באתרא דלא שכיחי [במקום שאין מצויים] פרס ועזניה, והחשש אינו קיים.

אמר אביי: העופות הקרויים קואי וקקואי אסירי [אסורים], קקואתא שריא [מותרת]. ואילו במערבא מלקו עילוה [בארץ ישראל היו מלקים עליה] את מי שאוכל אותה, וקרו [וקוראים] לה תחוותא.

תנו רבנן [שנו חכמים]: "תנשמת" שנזכרת בין העופות הטמאים (ויקרא יא, יח) היא באות שבעופות. ויש לשאול: אתה אומר באות שבעופות, או אינו אלא באות שבשרצים? שהרי גם בין השרצים הטמאים נזכרה תנשמת (שם ל)! אמרת: צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, שאחת מהן היא: דבר הלמד מענינו, שיש לפרש את הכתוב לפי הענין שבו הוא נזכר. והרי במה הכתוב באותם פסוקים מדבר? בעופות, אף תנשמת שנזכרת כאן היא בעופות.

ומעירים: תניא נמי [שנויה גם כן ברייתא] גבי [אצל] פרשת השרצים כהאי גוונא [כגון זה]: תנשמת האמורה שם היא באות שבשרצים. אתה אומר באות שבשרצים, או אינו אלא באות שבעופות? אמרת: צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן במידת דבר הלמד מענינו, במה הכתוב מדבר? בשרצים, אף התנשמת הנזכרת כאן היא בשרצים.

אמר אביי: באות שבעופות הוא הקרוי קיפוף, באות שבשרצים הוא הקרוי קורפדאי. אמר רב יהודה: קאת הנזכרת בין העופות הטמאים (שם יח) — זו הקוק, רחם — זו הקרוי שרקרק.

וביחס לרחם הנזכר באותו פסוק, אמר ר' יוחנן: למה נקרא שמו רחם? כיון שבא רחם לארץ באו רחמים לעולם, שהוא בא סמוך לעונת הגשמים, שהם רחמים לעולם. אמר רב ביבי בר אביי: והוא סימן לגשמים רק בשעה דיתיב אמידי ועביד [שיושב על דבר מה ועושה קול] "שרקרק", ולא כשהוא מעופף. וגמירי דאי יתיב אארעא ושריק [ולמודים אנו במסורת שאם הוא יושב על הארץ, שלא כדרכו ושורק] — סימן הוא שאתא משיחא [בא המשיח], שנאמר "אשרקה להם ואקבצם" (זכריה י, ח).

אמר ליה [לו] רב אדא בר שימי למר בר רב אידאי: והא ההוא דיתיב בי כרבא ושרק [והרי מעשה באותו רחם שישב בשדה חרוש ושרק], ואתא גלל אפסקיה למוחיה [ובאה אבן ושברה את מוחו, גולגלתו]! אמר ליה [לו]: ההוא ביידא הוה [אותו רחם שקרן היה], ולכן אירע לו כן.

ועל הכתוב "את כל עורב למינו" (ויקרא יא, טו) תנו רבנן [שנו חכמים]: "עורב" — זה עורב, "את כל העורב" — להביא עורב העמקי, "למינו" — להביא עורב הבא בראשי יונים. ומבארים את הברייתא.

אמר מר [החכם]: עורב — זה עורב. ושואלים: אטו קמן קאי [וכי לפנינו הוא עומד] כשאנו שונים ברייתא זו, שאפשר להראות עליו באצבע ולומר: זה עורב? אלא אימא [אמור] כך: "עורב" — זה עורב אוכמא [שחור], וכן הוא אומר "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב" (שיר השירים ה, יא). ומה ששנינו עורב העמקי עניינו — עורב חיוורא [לבן]. וכן הוא אומר: "ו הנה מראהו עמוק מן העור" (ויקרא יג, ל), והסבירו חכמים — כמראה חמה העמוקה מן הצל, שהמקום המואר והבהיר נראה נמוך ועמוק יותר מן הצל המוטל עליו.

ובביאור מה ששנינו: ועורב הבא בראשי יונים, אמר רב פפא: לא תימא דאתי בריש יוני [אל תאמר שהכוונה היא שהוא בא בראש היונים], לפניהם, ששוכן עמם. אלא, דדמי רישיה לדיונה [שדומה ראשו לראש של יונה].

ועל הכתוב "ואת הנץ למינהו" (ויקרא יא, טז) תנו רבנן [שנו חכמים]: "הנץ" — זה הנץ עצמו, "למינהו" — להביא את העוף הקרוי בר חיריא. ושואלים: מאי [מהו] בר חיריא? אמר אביי: הוא העוף שנקרא שורינקא.

ועל הכתוב ברשימת העופות הטמאים "ואת החסידה האנפה למינה" (שם יט) אמר רב יהודה: "החסידה" — זו דיה לבנה. ולמה נקרא שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה, שעוזרת להם ממזונותיה. "האנפה" — זו דיה רגזנית. ולמה נקרא שמה אנפה? שמנאפת (שכועסת ורבה) עם חברותיה.

א אמר רב חנן בר רב חסדא אמר רב חסדא אמר רב חנן בריה [בנו] של רבא אמר רב: עשרים וארבעה עופות טמאין הן. אמר ליה [לו] רב חנן בר רב חסדא לרב חסדא אביו: עופות טמאים דהיכא [של היכן בתורה]? שהרי שתי רשימות של העופות הטמאים יש בתורה, אי [אם] אלה שבויקרא (פרק יא) — הלא רק עשרים הוו [הם]! אי [אם] אלה שבמשנה תורה (דברים פרק יד) — הלא רק עשרים וחד הוו [ואחד הם]! וכי תימא [ואם תאמר]: דאה דכתיבא [שכתובה] בויקרא ולא כתיבא [ואינה כתובה] במשנה תורה, שדייה עלייהו [הטל, הוסף אותה עליהם] על אלה שבמשנה תורה — אכתי עשרין ותרין הוו [עדיין עשרים ושנים הם], ולא יותר!

אמר ליה [לו] רב חסדא: הכי אמר אבוה דאמך [כך אמר אבי אמך], הוא רב חנן בר רבא משמיה [משמו] של רב: "למינה" "למינה" "למינו" "למינהו" שנזכרו בפרשת העופות הטמאים — הרי כאן ארבע נוספים. ומקשים: אי הכי עשרין ושית הוו [אם כך עשרים ושש הם]! אמר אביי: דאה שנזכרה בויקרא, וראה שנזכרה במשנה תורה — אחת היא, דאי סלקא דעתך תרתי אינון [שאם עולה על דעתך ששתים הן], שני עופות שונים,