ואומרים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה מקרה חלוקים] תנא דבי [התנא מבית מדרשו] של רב, ששנה את הברייתא הראשונה (לעיל סה,א), ותנא דבי [והתנא מבית מדרשו] של ר' ישמעאל? בחגב שראשו ארוך קמיפלגי [חלוקים הם], שלדעת תנא דבי רב הוא אסור, ולדעת תנא דבי ר' ישמעאל הוא מותר.

ומפרטים: תנא דבי [התנא מבית מדרשו] של רב סבר [סבור] שכך יש לדרוש את הכתובים: "את זה תאכלו וכו' אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ" (ויקרא יא, כא) — הרי זה כלל, "ארבה" "סלעם" "חרגול" "חגב", וגם "למינהו" הכתוב אחר כל אחד מהם — כל אחד מהם הוא פרט, ולפי כללי מדרש ההלכה כלל ופרט — אין בכלל אלא מה שבפרט, ונמצא שרק דמיניה [מה שהוא מינו] של כל אחד מן הפרטים המפורשים בכתוב — אין [כן], טהור, אבל כל דלאו דמיניה [שאינו מינו] — לא. ומ"מינהו" שנאמר אחרי כל אחד מן הפרטים הוא מרבי דדמי ליה [מרבה את מה שדומה לו] משני צדדין, כלומר, רק מה שהוא דומה לו לגמרי. והואיל ולכל אחד מן הפרטים המפורשים בכתוב יש ראש קצר, נמצא שחגב שראשו ארוך אסור באכילה.

ואילו תנא דבי [התנא מבית מדרשו] של ר' ישמעאל סבר [סבור] שכך יש לדרוש את הכתוב: "אשר לו כרעים" — הרי זה כלל, "ארבה" "סלעם" "חרגול" "חגב" — פרט, "למינהו" האמור בכל אחד מהם — חזר וכלל, ואם כן יש לנו כלל ופרט וכלל, ולפי כללי מדרש ההלכה — אי (אין) אתה דן אלא כעין הפרט, ומרבי כל דדמי ליה בחד צד [ומרבה כל שדומה לו, לפרט, אפילו בצד אחד], כלומר, שיש לו ארבעה סימנים, שהוא הצד המשותף לכל החגבים שהזכיר הכתוב במפורש, למרות שראשו ארוך.

ותוהים: לדעת תנא דבי ר' ישמעאל, כיצד ניתן לדרוש כאן במידת כלל ופרט וכלל? והא לא דמי כללא קמא לכללא בתרא [והרי אינו דומה הכלל הראשון לכלל האחרון]! שכן כללא קמא [הכלל הראשון] — "אשר לו כרעים ממעל לרגליו" אמר רחמנא [אמרה התורה], דאית ליה אכול דלית ליה לא תיכול [כל שיש לו כרעיים אכול, שאין לו כרעיים אל תאכל], ומשמע שאין צורך בסימנים נוספים, ואילו כללא בתרא [הכלל האחרון], "למינהו", מלמד שאינם כשרים עד דשוו [שיהיו שווים] בארבעה סימנין, כפי שלמדנו מן הצד השווה שבכולם!

ומשיבים: תנא דבי [התנא מבית מדרשו] של ר' ישמעאל בכללי ופרטי כי האי גוונא דאין [בכללים ופרטים כגון זה הוא דן], שלמרות שהכללים אינם שווים הוא דן במידת כלל ופרט וכלל. ומעירים: ודאמרינן נמי בעלמא דדאין תנא דבי [ומה שאנו אומרים בכלל, בכמה מקומות בתלמוד, שדן התנא מבית מדרשו] של ר' ישמעאל בכללי ופרטי כי האי גוונא [בכללים ופרטים כגון זה], דבר זה נלמד מהכא [מכאן].

ודנים במה שאמר מר [החכם], התנא דבי ר' ישמעאל בסוף הברייתא: מ"חגב" שנזכר בפסוק זה למדנו שאינו כשר עד שיהא שמו חגב. ויש לשאול: אי (אם) שמו חגב יכול יהא כשר גם אם אין בו כל הסימנין הללו המשותפים למינים המפורשים בפסוק — ארבעה רגלים וארבע כנפיים, וקרצוליים, וכנפיו חופים את רובו? תלמוד לומר "למינהו" — עד שיהו בו כל הסימנין הללו. ושואלים: ואם אין בו כל הסימנין הללו מהיכא תיתי [מהיכן תבוא, תלמד] שיהיה מותר? הלא ארבה וחרגול כתיב [נאמר תחילה], ויש בהם כל אותם סימנים!

ומשיבים: אי לא כתיב [אם לא היה כתוב] סלעם — הייתי מפרש כדקאמרת [כמו שאתה אומר]. השתא דכתיב [עכשיו שנאמר] סלעם, ממנו למדנו לרבויי [לרבות] זה שראשו ארוך, ואינו דומה לכל הפרטים המנויים בפסוק זה, אם כן אימא לירבי נמי כל דהו [אמור שנרבה גם כן כל שהוא], גם זה שאין בו סימנים אלה, אם שמו חגב — על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שלא.

ושואלים על סתירה שיש לכאורה בין הברייתות: מאי שנא התם דאמרת [במה שונה שם בברייתא של תנא דבי רב שאתה אומר]: סלעם — זה רשון, חרגול — זה ניפול. ומאי שנא הכא דאמרת [ומה שונה כאן בברייתא של תנא דבי ר' ישמעאל שאמרת]: סלעם — זה ניפול, חרגול — זה רשון? ומשיבים: מר כי אתריה ומר כי אתריה [חכם זה כלשון מקומו וחכם זה כמקומו].

א שנינו במשנה: ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת. תנו רבנן [שנו חכמים]: אין לו עכשיו קשקשים ועתיד לגדל לאחר זמן, כגון הסולתנית והעפיאן, שאין להם קשקשים בצעירותם — הרי זה מותר. וכן אם יש לו קשקשים עכשיו ועתיד להשירן בשעה שהוא עולה מן המים, כגון