ומן הצד השני, לשיטת חנניה, כתיב [נאמר] "אותו" שמשמע זכר, וכתיב [ונאמר] "בנו" — מי שבנו כרוך אחריו, שמשמע נקבה, הלכך [על כן] נוהג איסור זה בין בזכרים בין בנקבות.

ובפסיקת ההלכה במחלוקת זו, אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: הלכתא [הלכה] כחנניה, שאיסור אותו ואת בנו נוהג בין בזכרים ובין בנקבות. ומעירים: ואזדא [והלך] שמואל לטעמיה [לטעמו לשיטתו]: דתנן [ששנינו במשנה] במסכת כלאיים, ר' יהודה אומר: כל הנולדים מן נקבת הסוס, אף על פי שאביהן של אחד מהם חמור, ושל האחר סוס — מותרין זה בזה בהרבעה, שכיון ששניהם בני סוסה — הריהם נחשבים בני אותו מין. אבל הנולדין מן נקבת החמור עם הנולדין מן נקבת הסוס, גם אם אביו של זה ושל זה חמור או סוס — אסורין בהרבעה זה בזה משום כלאיים.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי ר' יהודה, שאמר אין חוששין לזרע האב בקביעת זהות הוולד, אלא הוולד מתייחס רק לאמו, אבל חכמים אומרים: זהות הוולד נקבעת גם לפי האם וגם לפי האב, ולכן כל מיני פרדות, כל תערובת של סוס וחמור — אחת הן, נחשבים למין אחד, ומותרים בהרבעה זה בזה.

והרי מאן [מי הוא] הקרוי כאן חכמים? חנניה הוא, שאמר חוששין לזרע האב, שהרי לדעתו חל איסור אותו ואת בנו גם על הזכר ובנו. ואם כן, גם לענין כלאיים, האי בר סוסיא וחמרא [זה הפרד בן הסוסה והחמור], והאי בר חמרא וסוסיא [וזה הפרד בן החמורה והסוס] — כולהו חדא מינא נינהו [כולם מין אחד הם].

איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: מי פשיט ליה [האם פשוט לו] לר' יהודה שאין חוששין לזרע האב, ואין מתחשבים בו כלל בהגדרת הוולד, או דלמא ספוקי מספקא ליה [שמא מסופק בעיניו הדבר]? ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן משאלה זו] להלכה?

ומשיבים: למישרא [להתיר] פרי (ולד הסוס והחמור) בהרבעה עם מין האם, כגון להתיר הרבעה של פרד בן סוסה וחמור, עם סוסה. אי אמרת [אם אתה אומר]: מיפשט פשיטא ליה [פשוט לו] שאין חוששים כלל לזרע האב, אם כן פרי עם האם שרי [מותר], שהרי שניהם מין סוס בלבד, אלא אי אמרת [אם אתה אומר]: ספוקי מספקא ליה [מסופק לו], הרי גם פרי עם האם כגון פרד בן חמור וסוסה, עם סוסה — אסור בהרבעה, שמא יש לחשוש לזרע האב שבו, שהוא חמור.

ואם כן, מאי [מה] התשובה לכך? ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו לעיל, ר' יהודה אומר: כל הנולדים מן נקבת הסוס, אף על פי שאביהן חמור — מותרין זה בזה. ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר], אילימא דאבוה דהאי [אם תאמר שמדובר בפרד ופרדה, שאביו של זה] הוא חמור ואמו סוסה, ואבוה דהאי [וגם אביו של זה, של הנקבה] חמור ואמה סוסה, צריכא למימר [צריך הדבר להיאמר] שהם מותרים זה בזה? והרי מדובר באותו מין בעל חיים! אלא לאו [האם לא] מדובר דאבוה דהאי [שאביו של זה] סוס ואמו סוסה, ואבוה דהאי [ואביו של זה, של הנקבה] חמור ואמה סוסה?

וקתני [והוא שונה] שהם מותרים זה עם זה. אלמא מיפשט פשיטא ליה [מכאן שפשוט לו] שאין חוששים כלל לזרע האב, שאם היה לו ספק אם חוששים לזרע האב — צריך היה לאסור, שהרי אביו של זה סוס ושל זו חמור!

ומשיבים: לא, אין מכאן ראיה, לעולם תפרש שמדובר דאבוה דהאי [שאביו של זה] חמור, ואבוה דהאי [ואביו של זה, הנקבה] גם כן חמור. ודקאמרת, צריכא למימר [ומה שאמרת, וכי צריך הדבר להיאמר] שהם מותרים? על כך יש להשיב, כי יש בכך חידוש, שכן מהו דתימא [שתאמר]: הרי בכל אחד מהם יש צד סוס מצד האם, וצד חמור מצד האב, ואם כן נאמר: אתי [בא] צד הסוס שבזכר ומשתמש (רובע) בצד החמור שבנקבה, וצד החמור שבזכר משתמש (רובע) בצד הסוס שבנקבה, ויש פה לכאורה הרבעת כלאיים, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] ר' יהודה שאין אומרים כן, אלא כולם מין אחד הם.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו בברייתא, ר' יהודה אומר: פרדה שתבעה זכר — אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור, אלא מינה, כלומר, פרד. ואי אמרת מפשט פשיטא ליה [ואם אתה אומר שפשוט לו] לר' יהודה שאין חוששים לזרע האב, אלא רק לאם — לרבע עלה מינא דאמה [שירביע עליה את מין אמה], שאם היתה אמה סוסה — ירביע עליה סוס, ואם היתה אמה חמורה — ירביע עליה חמור! אלא מכאן שלדעתו יש לחשוש מספק לזרע האב, ולכן אם היה אביה חמור ואמה סוסה — אינו יכול להרביע עליה סוס, בגלל זרע החמור שיש בה. ודוחים: יש לומר שמדובר במקרה דלא ידעינן מינא דאמה מאי ניהו [שאין אנו יודעים מין אמה מהו].

ומקשים: והא [והרי] בלשון "אין מרביעין עליה אלא מינה" קתני [הוא שונה], משמע שאנו יודעים מהו מינה! ומשיבים, הכי קאמר [כך אומר]: אין מרביעין עליה לא מין סוס ולא מין חמור, לפי שסתם פרדה שלפנינו אין אנו יודעין במינה של אמה. ושואלים: וכיצד ייתכן הדבר? וליבדוק [ושיבדוק] בסימנין שיש בגופה, שאמר אביי: עבי קליה [פרד שעבה קולו] — בר חמרא [בן חמורה] הוא, צניף קליה [דק קולו] — בר סוסיא [בן סוסה] הוא. וכן אמר רב פפא: רברבן אודניה וזוטרא גנובתיה [גדולות אוזניו וקטן זנבו] — בר חמרא [בן חמורה] הוא, זוטרן אודניה ורבה גנובתיה [קטנות אוזניו וגדול זנבו] — בר סוסיא [בן סוסה] הוא! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בפרדה שהיא אלמת, שאין לה קול, והיא גידמת, שאזניה וזנבה קצוצים. ואין להוכיח מכאן את שיטתו של ר' יהודה.

ושואלים: בסופו של דבר מאי הוי עלה [מה היה עליה]? כיצד נפתרה השאלה ביחס לשיטת ר' יהודה? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה שאמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: בענין הרבעה של פרד, הכל, ובכללם ר' יהודה, מודין בהרבעת פרי עם האם, כגון פרד בן חמור וסוסה, עם סוסה — שאסור; שמע מינה [למד מכאן] ספוקי מספקא ליה [שמסופק לו] לר' יהודה האם חוששים לזרע האב. שאם ודאי לו שאין חוששים לזרע האב — מותר היה הפרד במין אמו, שהרי אין חשיבות למין האב. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ובענין זה מסופר, אמר ליה [לו] ר' אבא לשמעיה [לשמשו]: אי מעיילת לי כודנייתא בריספק [אם אתה מכניס לי פרדות בעגלה], עיין להנך דדמיין להדדי, ועייל לי [בדוק את אלה שדומות זו לזו בקולותיהן, וכן בגודל האזנים והזנב שלהן, והכנס לי], שלא אהיה נוהג בכלאיים. אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור]: אין חוששין לזרע האב, שהרי כפי שנאמר לעיל, הסימנים הללו מורים על מין האם.