ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]? התם [שם] במעשה בתלמידי רב — משתא וברוכי בהדי הדדי [לשתות ולברך ביחד] לא אפשר, ולכן, משעה שזימנו עצמם לברך, נתנו דעתם שלא לשתות יותר. אבל הכא [כאן], כששחט חיה, והוא רוצה לשחוט עוף, כשהוא מכסה את דם החיה אינו מסיח דעתו מן השחיטה, שהרי אפשר דשחיט בחדא, ומכסי בחדא [שישחוט ביד אחת, ויכסה ביד אחת].

א משנה שחט חיה או עוף ולא כסה את הדם בעפר, וראהו אחר — חייב האחר לכסות. כסהו ונתגלה — פטור מלכסות. כסהו הרוח — חייב לכסות.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר "ושפך וכסה" ("ושפך את דמו וכסהו בעפר", ויקרא יז, יג), ודברים אלו שנאמרו ברצף אחד מלמדים כי מי ששפך כלומר, שחט את החיה או העוף — מצוה שיכסה את דמו. שחט ולא כסה, וראהו אחר, מנין שחייב לכסות? שנאמר באותה פרשה: "ואומר לבני ישראל" (שם יד) — אזהרה לכל בני ישראל.

ומעיהם תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] על כתוב זה: "ושפך וכסה", במה ששפך — בו יכסה, כלומר בידו, או בסכין, שלא יכסנו ברגל, כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו. וכן תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: "ושפך וכסה", מי ששפך — הוא יכסנו. מעשה באחד ששחט חיה או עוף, וקדם חבירו וכסה, וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים.

איבעיא להו [נשאלה להם]: האם עשרה זהובים אלה הם שכר מצוה שגזל ממנו, או שכר ברכה, ברכת המצוות? ומסבירים, למאי נפקא מינה [מה יוצא ממנה] משאלה זו למעשה — לברכת המזון, אי אמרת [אם אתה אומר] שכר מצוה חייבו רבי — ברכת המזון כולה מצוה אחת היא, ואי אמרת [ואם אתה אומר] שכר ברכה — ארבע ברכות של ברכת המזון הויין [הריהן] שוות ארבעים זהובים. מאי [מה] התשובה?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה שמסופר שאמר ליה [לו] ההוא מינא [אותו מין, כופר] לרבי בקינטור: מי שיצר הרים לא ברא רוח, ומי שברא רוח לא יצר הרים, דכתיב [שנאמר]: "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח" (עמוס ד, יג), הרי שיש יוצר ויש בורא! אמר ליה [לו] רבי: שוטה, שפיל לסיפיה דקרא [רד, המשך לסופו של הכתוב], שנאמר: "ה' אלהי צבאות שמו", שהוא גם היוצר וגם הבורא.

אמר ליה [לו] אותו מין: נקוט לי זימנא תלתא יומי ומהדרנא לך תיובתא [תן לי זמן שלושה ימים ואחזיר לך תשובה]. יתיב רבי תלת תעניתא [ישב רבי שלוש תעניות], באותם שלושה ימים, כדי שלא ימצא לו אותו מין תשובה, שלא יהיה בכך חילול שם שמים. כי הוה קא בעי מיברך [כאשר עברו אותם שלושה ימים, והיה רוצה רבי לסעוד], אמרו ליה [לו] לרבי: מינא קאי אבבא [מין עומד בשער]. אמר רבי על עצמו את הפסוק: "ויתנו בברותי רוש (עשב מר) ולצמאי ישקוני חומץ" (תהלים סט, כב), כלומר, נותנים דבר מר לסעודתי.

אמר ליה [לו] המין שעמד בפתח: רבי, מבשר טובות אני לך, לא מצא תשובה אויבך, ונפל (הפיל עצמו) מן הגג ומת. אמר לו רבי: הואיל ובישרת לי בשורה טובה, רצונך שתסעוד אצלי? אמר לו: הן. לאחר שאכלו ושתו, אמר ליה [לו] רבי: כוס של ברכה אתה שותה, כלומר האם רצונך לברך ברכת מזון על הכוס, או ארבעים זהובים אתה נוטל, ואני אברך? אמר לו: כוס של ברכה אני שותה. יצתה בת קול ואמרה: כוס של ברכה ישוה ארבעים זהובים.

אמר רבי יצחק: עדיין ישנה לאותה משפחה של אותו מין שבישר לו את הבשורה, בין גדולי רומי, וקוראין אותה משפחת בר לויאנוס.

ג שנינו במשנה: כסהו ונתגלה — חייב לכסות. אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: מאי שנא [במה שונה הדבר] מהשבת אבדה, שאמר מר [החכם]: מה שנאמר "השב תשיבם" (דברים כב, א) "השב" — אפילו מאה פעמים?

אמר ליה [לו]: התם לא כתיב מיעוטא [שם לא נאמרה לשון מיעוט], הכא, כתיב מיעוטא [כאן נאמרה לשון מיעוט] "וכסהו" כלומר, כסה אותו, כיסוי זה ולא יותר.

ד שנינו במשנה: כסהו הרוח — חייב לכסות. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שחזר ונתגלה לאחר שכיסהו הרוח. אבל לא חזר ונתגלה — פטור מלכסות. ושואלים: וכי [וכאשר] חזר ונתגלה מאי הוי [מה בכך]? הא אידחי ליה [הרי כבר נדחה] ממצות הכיסוי כשכיסהו הרוח! אמר רב פפא, זאת אומרת: אין מושג דיחוי שייך אצל מצות, וכיון שנתחייב הדם בכיסוי — לא נדחתה ממנו המצוה, ואם נתגלה — עומדת בעינה המצוה לכסותו.

ושואלים: ואם כסהו הרוח ולא נתגלה, מדוע פטור מלכסות? ומאי שנא מהא דתניא [ובמה שונה הדבר מזו ששנויה בברייתא]: השוחט חיה או עוף ונבלע דם בקרקע — חייב לכסות? ומשיבים: התם [שם מדובר] כשרשומו של הדם ניכר בקרקע, שלא נבלע לגמרי.

ה משנה דם חיה או עוף שנתערב במים, אם יש בו מראית דם בתערובת — חייב לכסות. נתערב הדם ביין שהוא אדום — רואין אותו את היין כאילו הוא מים, ואם בכמות כזו של מים היתה מראית דם — חייב לכסות. נתערב דם החיה או העוף בדם הבהמה