Steinsaltz on Eruvin Daf 40a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אלא מחוץ לתחום אתא [בא]. אף על פי שניצוד עוד קודם לכן, ובו ביום נשחט. מאן [מי] שאכל סבר: דבר הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה — מותר לישראל אחר. וכיון שהובא הצבי בשביל ראש הגולה — מותר לחכמים לאוכלו, ואין אוסרים להם ליהנות ממה שעשה גוי בשביל ישראל אחר.
ומאן [ומי] שלא אכל סבר: כל דבר דאתי לבי ריש גלותא [שבא לבית ראש גולה] — אדעתא דכולהו רבנן אתי [על דעת כל החכמים בא], שידוע שראש הגולה מזמנם לסעוד אצלו ביום טוב. וכשם שאסור לראש הגולה עצמו כיון שהובא מחוץ לתחום, כך אסור גם לכל בני ביתו שהם החכמים.
ושואלים: והא אשכחיה [והרי מצאו] רב ששת לרבה בר שמואל ואמר ליה [לו] מה שאמר?! ועונים שלפי הגירסה ששמע רב אשי לא היו דברים מעולם, וכל אותו מעשה לא כך היה.
מסופר ההוא ליפתא דאתי [לפת אחת שהובאה] לעיר מחוזא על ידי גויים ביום טוב של גלויות, נפק [יצא] רבא לשוק, חזיא דכמישא, שרא [ראה שלפת זו כמושה, והתיר] רבא למיזבן מיניה [לקנות ממנה] מיד, ולא צווה להמתין בכדי שתובא כמותה מחוץ לתחום. אמר: הא [לפת זו] ודאי מאתמול נעקרה ולא נעשתה בה מלאכה היום
אלא מאי אמרת [מה אומר אתה] מחוץ לתחום אתיא [באה], ומשום כך תיאסר. ואולם, כלל הוא זה: הבא בשביל ישראל זה, מותר לאכול לישראל אחר, וכל שכן האי דאדעתא דגוים אתא [לפת זו שעל דעת הגוים הובאה] כלומר: בשבילם ולא בשביל ישראל, ואם קונים ישראל ממנה — אין איסור בדבר.
כיון דחזא דקא מפשי ומייתי להו [שראה שמרבים ומביאים להם] שהיו הגוים מרבים להביא לפת עבור הקונים היהודים — אסר להו [להם] לבני מחוזא לקנותה מהם, שהרי ברור שהביאו מלכתחילה בשביל ישראל.
וכן מסופר: הנהו בני גננא דגזו להו אסא [אותם בני החופות שקולעים בהן הדסים שחתכו להם הדס] ביום טוב שני, לאורתא שרא להו [לערב התיר להם] רבינא לאורוחי ביה לאלתר [להריח בו מיד], ולא הצריכם להמתין עד מוצאי החג. אמר ליה [לו] רבא בר תחליפא לרבינא: ליסר להו מר [שיאסור להם אדוני] מפני שאינן בני תורה, ויש להחמיר עליהם שלא יבואו לזלזל בקדושת יום טוב שני.
מתקיף [מקשה] על כך רב שמעיה: טעמא [הטעם, דוקא] משום שאינן בני תורה, הא [הרי] אם היו בני תורה שרי [מותר היה]?! והא בעינן [והרי צריכים אנו] בכלל להמתין בכדי שיעשו! אזלו שיילוה [הלכו ושאלוה לשאלה זו] לרבא, אמר להו [להם]: בעינן [צריכים אנו] להמתין בכדי שיעשו.
א במשנה הובאה גירסתו של ר' דוסא על נוסח התפילה המיוחד של ראש השנה. ר' דוסא אומר: העובר לפני התיבה ביום טוב הראשון של ראש השנה אומר: "החליצנו ה' אלהינו את יום ראש החדש הזה אם היום אם למחר".
אמר רבה: כי הוינן בי [כאשר היינו בבית מדרשו של] רב הונא, איבעיא לן [נשאלה לנו שאלה זו] מהו להזכיר גם את של ראש חדש בתפילת ראש השנה? וצדדי השאלה: האם כיון שחלוקין במוספין, שמביאים קרבן מוסף מיוחד לשם ראש חודש וקרבן מוסף מיוחד לשם ראש השנה, אמרינן [אומרים אנו] ומזכירים את ראש חודש בראש השנה? או דילמא [שמא] — זכרון אחד עולה לכאן ולכאן, שלשון "זכרון" נאמרה בתורה גם בראש השנה וגם בראש חודש, ולכן די במה שאומרים "יום הזכרון" בלבד?
אמר לן [לנו] רב הונא: תניתוה [שניתם אותה במשנה] את הפתרון לשאלה זו, שכן ר' דוסא אומר: העובר לפני התיבה אומר ומתנה אף על ראש חודש בו ביום. נאמר במשנה שלא הודו לו חכמים ושואלים: על מה לא הודו לו, מאי לאו [האם לא] שנתכוון לדייק מדבריו שיש להזכיר את ראש החודש?
את הראיה הזו דוחים: לאו [לא], להתנות. שחידושו של ר' דוסא לא היה בעצם הזכרת ראש החודש, אלא שיש להתנות בתוך התפילה שמא יום זה אין קדושתו ודאית.
ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] שעיקר המחלוקת לענין התנאי ולא לענין הזכרת ראש חודש. מדקתני [ממה ששנינו] כעין זה בברייתא: וכן היה ר' דוסא עושה בראשי חדשים של כל השנה כולה שעושים אותם שני ימים מספק, ולא הודו לו חכמים.
אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] מעיקרו של הדבר משום להתנות — משום הכי [כך] לא הודו לו, משום שבעיקרו של דבר לא הסכימו שיש להתנות כן בתפילה. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שעיקר הדבר הוא להזכיר ראש חודש — אמאי [מדוע] לא הודו לו, ומדוע לא יזכירו ראש חודש בתפילה?
ומקשים: ואלא מאי [מה תאמר] — שהמחלוקת היא להתנות? למה לי לאיפלוגי בתרתי [לחלוק פעמיים]? הלא הבעיה אחת היא, הן לגבי ראש חודש והן לגבי ראש השנה! ומשיבים: צריכא [נצרכה] מחלוקת כפולה זו דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] בראש השנה בלבד — הוה אמינא [הייתי אומר]: בהא קאמרי רבנן דלא [בזה אמרו חכמים שלא] יזכיר תנאי — משום דאתי לזלזולי ביה [שיבואו לזלזל ולעשות בו מלאכה], אבל בראשי חדשים של כל השנה כולה — אימא מודו ליה [אמור שמא מודים לו] לר' דוסא, שהרי אין איסור מלאכה בראש חודש, ואין חשש זלזול בו.
ולהיפך: ואי אתמר בהא [ואם היה נאמר בזה, בראש חודש] הייתי אומר: בהא קאמר [בזה דוקא אמר] ר' דוסא שמתנים, אבל בהך [בההיא, בראש השנה] — אימא [נאמר] שמודה להו לרבנן [להם לחכמים] מחשש זלזול בחג. על כן, צריכא [נצרכה] המחלוקת להיאמר בשני המקרים.
מיתיבי [מקשים]: ראש השנה שחל להיות בשבת, בית שמאי אומרים: מתפלל עשר ברכות, שמוסיף עוד ברכה אחת להזכרת השבת, ובית הלל אומרים: מתפלל תשע, ומזכיר את השבת והחג בברכה אחת. ואם איתא [יש] שיטה הסבורה שיש להזכיר את ראש החדש, אם כן לדעת בית שמאי אחת עשרה ברכות מבעי ליה [צריך לו] לומר, שהן: תשע לראש השנה, אחת לשבת, ואחת להזכרת ראש חודש.