בזמן שהבעל מודה מיהת [על כל פנים] יחזיר לאשה, ואפילו אבד הגט לזמן מרובה! ומשני [ומתרץ]: כאן במקום שהשיירות מצויות — לא יחזיר, כאן במקום שאין השיירות מצויות — יחזיר.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בדברי ר' זירא שבמקום שהשיירות מצויות לא יחזיר: והוא, דווקא שהוחזקו שני אנשים בשמות שווים באותה עיר הוא שלא ליהדר [יחזיר], והיינו [וזהו] כשיטתו של רבה; ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: אף על גב [אף על פי] שלא הוחזקו בשמות שווים לא ליהדר [יחזיר] במקום ששיירות מצויות, ופליגא [וחלוקה] שיטתו של ר' זירא על זו של רבה.

ומבררים: בשלמא [נניח] שרבה לא אמר כר' זירא ולא הקשה כמוהו מן הברייתא, אלא מן המשנה בבבא מציעא, כי מתניתין אלימא ליה לאקשויי [משנתנו, משנת רבי, חזקה לו יותר להקשות ממנה], שנוסחתה מדוייקת וברורה מאשר זו של הברייתא. אלא ר' זירא מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרבה ומדוע לא הקשה מן המשנה?

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ר' זירא, מי קתני [האם שנה] במשנה במפורש: אם אמר "תנו" — נותנין ואפילו לזמן מרובה? הרי לא למדנו זאת אלא מדיוק, ואם כן דלמא [שמא] אתה צריך לדייק באופן אחר: אם אמר "תנו" — נותנין, אבל רק כדקיימא לן [כפי שמוחזק לנו במשנתנו] — לאלתר [מייד], ולא לאחר זמן.

ר' ירמיה אמר: אפשר לתרץ את הקשיים הללו באופן אחר, ולהעמיד את המשנה בבבא מציעא ואת הברייתא, המתירות להחזיר גט שנפל כגון דקאמרי [שאומרים] העדים שחתומים על שטר זה: מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון, וממילא אין לחשוש שמא של אחר הוא.

ושואלים: אי הכי, מאי למימרא [אם כך, מה צורך לומר זאת], הרי פשוט שיחזיר, שהרי ברור שהוא של זה! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] ליחוש דלמא איתרמי [נחשוש שמא הזדמן] גט אחר שבו שמא [שם] של המגרש והמגורשת כשמא [כשם] של המגרש והמגורשת, ושמות עדים כשמות עדים של גט זה, ובעצם עדים אחרים הם, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלכך אין חוששים.

רב אשי אמר: מתי יחזיר — כגון דקאמר [שאומר] המאבד: נקב יש בו בצד אות פלונית, דהוה ליה [שהריהו] סימן מובהק, ועל סימן כזה ודאי יש לסמוך. ומעירים: ודוקא כשאמר שהנקב בצד אות פלונית, דהוה ליה [שהריהו] סימן מובהק מתיר רב אשי להחזיר את הגט, אבל אם אמר: נקב בעלמא [סתם] היה שם, ולא אמר היכן בדיוק היה — לא יחזירו את הגט, לפי שאין זה סימן מובהק.

ומסבירים: מספקא ליה [מסופק היה לו] בענין ההסתמכות על סימנין אי דאורייתא אי דרבנן [אם הם מן התורה אם הם מדברי סופרים] להחזיר אבידה על פיהם. ומשום כך לא רצה לסמוך על סימנים סתם, אלא רק על סימן מובהק שלכל הדעות אפילו מן התורה הוא מועיל.

מסופר: רבה בר בר חנה אירכס ליה גיטא בי מדרשא [אבד לו גט שהביא, בבית המדרש], אמר: אי סימנא [אם סימן] יבקשו ממני — אית לי בגויה [יש לי בו], אי טביעות עינא [אם משום טביעת עין] שאני מכיר אותו — אית לי בגויה [יש לי בו]. אהדרוה ניהליה [החזירוהו את הגט לו]. אמר בסוף: לא ידענא [אין אני יודע] אי [אם] משום סימנא אהדרוה [הסימן החזירו לי], וקסברי [וסבורים הם] שסימנים הם דאורייתא [מן התורה], אי [אם] משום טביעות עינא [טביעת עין], ומצד זה דוקא צורבא מדרבנן [תלמיד חכם] סומכים על מה שאומר שהוא מכירו בטביעת עין, אבל אינש בעלמא [אדם סתם] לא יחזירו לו על סמך זה.

א שנינו במשנה שאם מצאו לאלתר — כשר, ואם לאו [לא] — פסול. תנו רבנן [שנו חכמים]: איזהו, מה נחשב שלא לאלתר? — ר' נתן אומר: ששהה זמן כדי שתעבור שיירא באותו מקום ותשרה (תחנה) בו. ר' שמעון בן אלעזר אומר: כדי שיהא אדם עומד ורואה שלא עבר שם אדם אחר. ויש אומרים: שלא שהה אדם שם. רבי אומר: זמן מספיק כדי לכתוב את הגט. ר' יצחק אומר: זמן כדי לקרותו. אחרים אומרים: כדי לכותבו ולקרותו.

ומוסיפים: ואפילו שהה זמן רב ויש בו סימנין, בגט — מעידים עליו וכשר הגט, ובאלו סימנים מדובר — כגון דאמרי [שאומרים]: נקב יש בו בצד אות פלונית. ואין מעידין על סימני הגוף של הגט — סימנים כלליים, כגון דאמרי [שאומרים]: הגט הוא ארוך, וכן גוץ [קצר], משום שאין אלה נחשבים כסימנים מובהקים.

מצאו את הגט קשור בכיס, או בארנקי, או בטבעת המוכרים לו,