משום עיגונא [עיגון] אקילו [הקלו] בה רבנן [חכמים] שנאמין לשליח המביא את הגט, אף שהוא אחד, כדי שלא להביא לכך שנשים תהיינה עגונות בגלל מחסור בשליחים.

ותוהים: וכי האי [דבר זה] קולא [להקל] הוא? הלא חומרא [להחמיר] הוא, דאי מצרכת ליה תרי [שאם אתה מצריך לו, לגט, שנים] שיעידו עליו — לא אתי [יבוא] בעל מערער ופסיל ליה [ויערער ויפסול אותו], שהרי לא יתקבלו דבריו, ועדותו בטילה כנגד שני עדים. אבל אם מביא רק שליח חד [אחד] — אתי [יבוא] הבעל ומערער ופסיל ליה [ויערער ויפסול אותו]!

ומשיבים: כיון שאמר מר [החכם]: בפני כמה אנשים השליח המביא את הגט נותנו לה, לאשה? ר' יוחנן ור' חנינא נחלקו בכך, חד [אחד] מהם אמר: בפני שנים, וחד [ואחד] מהם אמר: בפני שלשה, שיודע השליח שאי אפשר לעשות זאת בינו לבינה, אלא צריך שיהיה מעין בית דין בדבר, ולכן מעיקרא מידק דייק [מתחילה מדקדק], מברר היטב השליח בדבר ולא אתי לאורועי נפשיה [יבוא להרע עצמו] בכך שהביא גט פסול.

ושואלים: ולדעת רבא שאמר שצריך השליח לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" לפי שאין עדים מצויין לקיימו — אם כן ליבעי תרי [שיצטרכו שנים], מידי דהוה [כפי שהוא הדין] החל על קיום שטרות דעלמא [בכלל] שמקיימים את השטר רק על פי שני עדים! ומשיבים: עד אחד נאמן באיסורין.

ומקשים: אימר דאמרינן [אמור שאנו אומרים] שעד אחד נאמן באיסורין, מתי — כגון חתיכה שהיא ספק של חלב האסור באכילה, ספק של שומן המותר באכילה, שלא איתחזק איסורא [הוחזק האיסור קודם לכן], אבל הכא איתחזק איסורא [כאן שכבר הוחזק האיסור] של אשת איש לגבי אשה זו, ואם כן הוי [הריהי] עדות על דבר שבערוה, ואין עדות בענין דבר שבערוה פחות משנים!

ומשיבים: בדין הוא (מן הדין היה) שבקיום שטרות נמי [גם כן] לא ליבעי [יצטרכו] שני עדים, וכדברי ריש לקיש. שאמר ריש לקיש: עדים החתומים על השטר — נעשו כמי שנחקרה עדותן בבית דין. ובעצם היינו צריכים לסמוך על השטר כמות שהוא, ואולם רבנן הוא דאצרוך [חכמים הם שהצריכו] שיחקרו בית דין את עדותם, ויקיימו את השטר בעדים. והכא [וכאן] משום חשש עיגונא [לעיגון] האשה אקילו [הקילו] בה רבנן [חכמים] לקיים את השטר בעדות השליח לבדו.

ותוהים: האי [וכי דבר זה] קולא [להקל] הוא? הלא חומרא [להחמיר] הוא! דאי מצרכת ליה תרי [שאם מצריך אתה לו, לגט, שנים] שיעידו עליו — לא אתי [יבוא] הבעל מערער ופסיל ליה [ויערער ויפסול אותו], אבל אם יש רק עד חד [אחד] — אתי [יבוא] בעל ומערער ופסיל ליה [ויערער ויפסול אותו]! ומשיבים: כיון שאמר מר [החכם]: בפני כמה נותנו לה? ר' יוחנן ור' חנינא נחלקו בזה, חד [אחד] מהם אמר: בפני שנים, וחד [ואחד] מהם אמר: בפני שלשה, לכן מעיקרא מידק דייק [מתחילה מדקדק השליח בדבר] ולא אתי לאורועי נפשיה [יבוא להרע את עצמו] בהבאת גט פסול.

לאחר בירור יסודי זה, באים לדון בעצם השיטות. ושואלים: ורבא, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרבה שצריך השליח לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" משום חשש שנכתב הגט שלא לשמה? ומשיבים, אמר [יכול היה לומר] לך: מי קתני [האם שנה] במשנה שהשליח צריך לומר "בפני נכתב לשמה, בפני נחתם לשמה"? וכיון שלא נאמר שצריך להעיד שהיה זה "לשמה" משמע שלא מפני חשש זה תיקנו חכמים תקנה זו.

ושואלים מצד אחר: ורבה, מה הוא משיב לטענה זו? ומשיבים: בדין הוא (מן הדין היה) דליתני הכי [שישנה כך], אלא לא חייבו חכמים לומר כן כיון דאי מפשת ליה דיבורא [שאם אתה מרבה לו — לשליח בדיבור] שאתה מחייבו לומר בנוסח רחב זה — אתי למגזייה [הריהו עלול לבוא לחותכו], לקצר את דיבורו, ולא יאמר את כל מה שהוא צריך להעיד ויגרום בכך לפסול את הגט.

ושואלים: השתא נמי אתי למגזייה [עכשיו באופן אמירה זה גם כן יבוא לחתוך, לקצר אותו] שלא יאמר "בפני נכתב" או "בפני נחתם", ומשיבים: חדא מתלת גאיז [דבר אחד מתוך שלושה עשוי הוא לחתוך, להשמיט], חדא מתרתי לא גאיז [אחד משנים אינו חותך], ולכן בזה שמצריכים אותו לומר "בפני נכתב" ו"בפני נחתם" לא יקצר בזה.

ושואלים: ורבה, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרבא שטעמה של התקנה משום שאין עדים מצויים לקיימו? ומשיבים, אמר [יכול היה לומר] לך: אם כן שטעם התקנה הוא כדברי רבא די היה בכך שניתני [ישנה] "בפני נחתם" ותו לא [ולא עוד], שהרי בכך העד מאשר את חתימת העדים שבשטר, "בפני נכתב" למה לי לומר? שמע מינה [למד מכאן] שהחשש שביסוד התקנה הוא משום שבעינן [צריכים אנו] שייכתב הגט לשמה.

ושואלים: ורבא, מה הוא עונה לטענה זו? ומשיבים: בדין הוא דליתני הכי [שישנה כך], אלא שאם כן, אם היה אומר רק "בפני נחתם", אתי לאיחלופי [יבואו אנשים להחליף] את הדבר בקיום שטרות דעלמא [בכלל] ויחשבו שגם שטר אחר אפשר לקיימו בעדות של עד אחד, ולכן הוסיפו חכמים שיאמר השליח נוסח "בפני נכתב" שאיננו נאמר בדרך כלל בקיום שטרות.

ורבה משיב לטענה זו: אין חשש שיבואו להחליף בין קיום גט לבין קיום שטרות, שכן מי דמי [האם דומים] כלל הדברים? הלא התם [שם] בקיום שטרות צריכים העדים לומר רק "ידעינן" ["יודעים אנו"] שזו חתימת העדים, ואולם הכא [כאן] בגט הוא אומר "בפני נחתם

". והבדל נוסף: התם [שם] בקיום שטרות אשה לא מהימנא [נאמנת], הכא [כאן] בגט אשה מהימנא [נאמנת] להביא גט ולומר שבפניה נכתב ונחתם. והבדל נוסף: התם [שם] בעל דבר (שיש לו ענין בקיום השטר) לא מהימן [נאמן] להעיד על כשרות השטר, ואילו הכא [כאן] בגט בעל דבר מהימן [נאמן], שגם האשה עצמה המביאה את גיטה שלה יכולה להעיד שהדבר נעשה כראוי.

ורבא מה הוא משיב על טענה זו? אמר [יכול היה לומר] לך בתשובה על טענה זו: אטו הכא כי אמרי "ידעינן" מי לא מהימני [וכי כאן בגט כאשר עדי הקיום אומרים בלשון "יודעים אנו" האם אינם נאמנים]? וכיון דכי אמרי "ידעינן" מהימני [שכאשר הם אומרים "יודעים אנו" הרי הם נאמנים], אם כן אתי לאיחלופי [יבואו להחליף] את הדבר בקיום שטרות דעלמא [בכלל], לעשותו בעד אחד.

ושואלים: ולדעת רבה שאמר שטעם אמירת "בפני נכתב ובפני נחתם" הוא לפי שאין בקיאין לשמה, מאן האי [מיהו זה] התנא דבעי [שמצריך] שתהיה כתיבה של הגט לשמה, ובעי [ומצריך] גם כן