טבל וחולין מעורבין זה בזה, אלו דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: של גוי, כלומר, החלק שמגיע לידו — פטור מתרומות ומעשרות, ושל ישראל — חייב.

ולענייננו נדייק: עד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] אלא דמר סבר [שחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל, סבור] שיש ברירה, ואנו אומרים שכל מה שקיבל כל אחד בחלקו מתברר כאילו היה שלו משעה ראשונה, ולכן של הגוי הוא כולו חולין. ומר סבר [וחכם זה, רבי, סבור] שאין ברירה, ולכן הטבל והחולין מעורבים בכל התבואה גם לאחר שחילקו אותה ביניהם, אבל דכולי עלמא [לדעת הכל] יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, שהרי חלקו של הגוי הוא חולין!

ודוחים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בסוריא, וקסבר [וסבור הוא] שכיבוש יחיד לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] כיבוש להחשיב אותו שטח כארץ ישראל לכל דבר, ולכן יש קנין לגוי בסוריא להפקיע מידי תרומות ומעשרות.

אמר רב חייא בר אבין, תא שמע [בוא ושמע] ממשנתנו: המוכר שדהו לגוי — לוקח (קונה) ומביא ביכורים מפני תיקון העולם. ונדייק מכאן: מפני תיקון העולם — אין [כן], הוא כן צריך להביא ביכורים, אבל מדאורייתא [מן התורה] — הוא לא צריך משמע שקנין הגוי מפקיע את הקדושה!

אמר רב אשי: שתי תקנות הוו [היו] בענין זה, מעיקרא הוו מייתי [מתחילה היו מוכרי שדותיהם לגויים מביאים] ביכורים מדאורייתא [מדין תורה], כיון דחזו דקא מקרי ומזבני [שראו חכמים שמזדמנים ומוכרים] אנשים קרקעותיהם לגויים, דסברי בקדושתייהו קיימן [שהם, המוכרים, סבורים שבקדושתם הם עומדים] כמו בתחילה, שהרי מביאים משם ביכורים, ואם כן אין רע בכך — תקינו להו [תיקנו להם] שלא ליתו [יביאו] ביכורים, כדי שיחשבו שבמכירה זו הפקיעו את הקרקע מקדושתה.

כיון דחזו דמאן דלא סגי ליה מזבן [שראו שמי שאינו יכול מוכר] בכל זאת, וקא משתקען [והשדות משתקעים] ביד גוים ואין פודים אותם, הדר תקינו להו דליתו [חזרו ותיקנו להם שיביאו ביכורים] כדי לקנוס את המוכר, ולגרום לו שיחזור ויקנה את השדה.

א איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה זו: המוכר שדהו לפירות בלבד, שמשאיר בידו את הבעלות על גוף השדה ומוכר לאחר רק את כל פירותיו, ר' יוחנן אמר: הקונה מביא ביכורים מן השדה הזה וקורא מקרא ביכורים האמור בתורה (דברים כו, ה—י), שכן יכול הוא לומר "האדמה אשר נתתה לי ה'" (דברים כו, י). ריש לקיש אמר: הקונה אמנם מביא ואולם אינו קורא.

ומסבירים את הבדלי השיטות: ר' יוחנן אמר מביא וקורא, סבור הוא שקנין פירות כקנין הגוף דמי [הוא נחשב], שאף על פי שאין גוף השדה שלו, כיון שבפועל שייכים לו כל פירות השדה — הרי זה כקנין הגוף. ריש לקיש אמר מביא ואינו קורא, שהוא סבור שקנין פירות לאו [לא] כקנין הגוף דמי [נחשב].

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש מן הברייתא, נאמר בענין ביכורים: **"**ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך ולביתך" (דברים כו, יא), וביתו של אדם — אשתו. ומכאן אמרו חכמים: מלמד, שאדם מביא ביכורי אשתו וקורא. והרי בנכסי אשתו אין לו קנין הגוף אלא רק קנין פירות!

אמר ליה [לו] ריש לקיש: שאני התם [שונה שם], דכתיב [שנאמר] במפורש "ולביתך", ללמד שלענין זה גזירת הכתוב שגם מה ששייך לביתו = אשתו נכלל בגדר המצוה, אבל אין זה מוכיח שכך הוא הדין בכל מי שזכותו בשדה היא רק בפירות.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] בלשון אחרת: איתיביה [הקשה לו], ר' שמעון בן לקיש לר' יוחנן מאותה ברייתא: נאמר "ולביתך" — מלמד, שאדם מביא ביכורי אשתו וקורא. ונדייק: התם [שם] הוא שמביא וקורא דכתיב [שנאמר במפורש] "ולביתך", אבל בעלמא [בכלל] — לא, הרי שאין הקונה שדה לפירות מביא ביכורים וקורא! אמר ליה [לו] ר' יוחנן: טעמא דידי נמי מהכא קאמינא [טעמי שלי גם כן מכאן אמרתי], שאני רואה זאת לא כיוצא מן הכלל, אלא כדוגמא המלמדת על הכלל כולו.

איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש לר' יוחנן ממה ששנינו: היה בא בדרך לירושלים וביכורי אשתו בידו, ושמע שמתה אשתו — מביא וקורא. ונדייק מכאן: מתה — אין [כן], שכיון שמתה — הריהו יורשה, ונמצא שהנכסים שלו הם, אבל לא מתה — לא, אינו קורא. משמע שבדבר שיש לו בו רק קנין פירות אינו קורא!

ומשיבים: הוא הדין דאף על גב [שאף על פי] שלא מתה גם כן מביא וקורא, ובמקרה שמתה אצטריכא ליה [הוצרך לו לומר], סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] ליגזור [שנגזור] פה משום מה שאמר ר' יוסי בר חנינא בענין דומה, ש

אמר ר' יוסי בר חנינא: בצרן, את ביכוריו ושגרן (שלחם) ביד שליח, ומת שליח בדרך — מביא הבעלים או אחר, אבל אינו קורא, שנאמר: "ולקחת... והבאת" (ראה דברים כו, פסוקים ב—ג), ללמד מהיקש זה: עד שתהא לקיחה והבאה באחד, ואף במביא ביכורי אשתו ומתה היה מקום לגזור כן, כיון שלא היו הלקיחה וההבאה כאחד, שהרי בלקיחה היו אלה ביכורי אשתו, ובהבאה — ביכוריו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין אומרים שנתחדשו פה בעלים, אלא שהוא נחשב כאילו היה בעליה של הנחלה הזו גם קודם לכן.

ומעירים: ואזדו לטעמייהו [והם, ר' יוחנן וריש לקיש, הולכים לטעמם, לשיטתם] במחלוקת עקרונית זו, דאיתמר [שנאמר] שנחלקו בשאלה הבאה: המוכר שדהו