Steinsaltz on Gittin Daf 65b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ואולם גיטא לא הוי עד דמטית [לא יהא זה גט עד שאתה מגיע] למתא מחסיא.
א שנינו במשנה: שכאשר אמרה האשה לשליח "התקבל לי גיטי במקום פלוני" שר' אלעזר אוסר עליה לאכול מיד. ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], דהא [שהרי] לפי סברתו שלו רק מראה מקום היא לו, ולא אמרה לו שיקבלנו דווקא במקום מסויים וממילא מובן שנאסרת בתרומה מיד!
ומשיבים: לא צריכא [נצרכה], אלא לאופן דאמרה ליה [שאומרת לו]: זיל [לך] למזרח דאיתיה [שהוא ישנו] במזרח, וקא אזל [והוא הלך] לצד מערב, מהו דתימא [שתאמר] במערב הא ליתיה [הרי איננו], ובוודאי לא ימצאנו שם, ולא יהא גט עד לאחר זמן, על כן קא משמע לן [השמיע לנו], דילמא בהדי דקאזיל מיגס גאיס ביה ויהב ליה גיטא [שמא בתוך אותו זמן שהלך פגע בו במקרה ונתן לו את הגט].
אגב דברים אלה מביאים הלכה אחרת, שנינו: האומר לשלוחו "ערב לי עירוב תחומים בתמרים" ועירב לו בגרוגרות (תאנים יבשות), או שאמר לו "ערב לי בגרוגרות" ועירב לו בתמרים, תני חדא [שנויה ברייתא אחת] שעירובו עירוב, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: אין עירובו עירוב!
אמר רבה: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זו] כשיטת רבנן, הא [זו] כשיטת ר' אלעזר. ומסביר: הא רבנן דאמרי [זו כשיטת חכמים שאומרים]: קפידא [הקפדה], שהמשלח שליח מקפיד שימלא את דבריו בדיוק, ואם משנה משהו — בטלה שליחותו. הא [זו] שיטת ר' אלעזר, שאמר: מראה מקום היא לו, ואם אין השינוי משמעותי — השליחות קיימת.
ורב יוסף אמר: הא והא [זו וזו] כשיטת רבנן [חכמים], שיש קפידה בשינוי, אבל לא בכל שינוי. ויש להסביר: כאן בשלו, כאן בשל חבירו. אם הוא מערב בשלו, אנו אומרים שאינו מקפיד במה בדיוק יערבו לו, אבל בשל חבירו — לא קיבל רשות.
אמר לו אביי, ואלא הא דתניא [זו ששנינו בברייתא], האומר לשלוחו: "ערב לי, כלומר, הנח את העירוב במגדל" ועירב לו והניח אותו בשובך, או אמר לו "בשובך" — ועירב לו במגדל, דתניא חדא [ששנויה ברייתא אחת] שעירובו עירוב, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת] שאין עירובו עירוב, התם [שם] מאי [מה, איזו] חלוקה של שלו ושל חבירו איכא?
ומשיבים: התם נמי איכא פירי [שם גם כן יש פירות] של מגדל ופירי [ופירות] של שובך, שלא התכוון לומר לו להניח את העירוב במקום זה, אלא כוונתו היתה שישתמש בפירות הנמצאים במקום זה או אחר, ומניחים שהפירות במקום אחר אינם שייכים לו.
ב משנה בעל האומר לשניים: "כתבו גט ותנו לאשתי", או אמר: "גרשוה", או: "כתבו איגרת ותנו לה" — הרי אלו יכתבו ויתנו, שכל אלה הן כוונת דבריו ברורה והרי הם הוראה לגרש את האשה.
אבל אם אמר: "פטרוה", או שאמר "פרנסוה", או "עשו לה כנימוס" (כחוק), או "עשו לה כראוי" — לא אמר כלום, שכל אלה אינם בהכרח לשון גט.
ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים] בעל שאמר "שלחוה", או שאמר "שבקוה", או "תרכוה" — הרי אלה לשונות גט, ולפיכך הרי אלו יכתבו ויתנו. ואם אמר "פטרוה", או "פרנסוה", או "עשו לה כנימוס", או "עשו לה כראוי" — לא אמר כלום.
תניא [שנויה ברייתא], ר' נתן אומר: אם אמר הבעל "פטרוה" — דבריו קיימין, וצריכים לתת לה גט, אבל אם אמר: "פיטרוה" — לא אמר כלום. אמר רבא: ר' נתן דבבלאה [שבבלי] הוא ודייק בין "פיטרוה" ל"פטרוה", שהוא מחלק בין "פיטרוה" שהוא מלשון פטור (ההיפך מחובה), ולשון "פטרוה" במובן של שלחוה, ואולם ה****תנא דידן [שלנו] דבר [שבן] ארץ ישראל הוא, לא דייק [אינו מדייק], אינו מחלק בזה.
איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים] אם אמר: "הוציאוה", מהו? אם אמר: "עזבוה", מהו? "התירוה", מהו? "הניחוה", מהו? "הועילו לה", מהו? "עשו לה כדת", מהו?
ומשיבים: פשוט מיהא חדא [פתור על כל פנים אחת] מן השאלות הללו, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אם אמר "עשו לה כדת", או שאמר "עשו לה כנימוס", או "עשו לה כראוי" — בכל אלה לא אמר כלום, ואין זה גט. משמע שלשון "עשו לה כדת" אינה הוראה מוגדרת לגירושין.
ד משנה בראשונה היו אומרים: היוצא בקולר שמוליכים אותו בשלשלאות על מנת להוציאו להורג, ואמר: "כתבו גט לאשתי" — הרי אלו יכתבו ויתנו, אף על פי שלא פירש ואמר "תנו". חזרו לומר: אף המפרש בים, והיוצא בשיירא לדרך רחוקה, ואמר "כתבו" כוונתו לכתוב ולתת. ר' שמעון שזורי אומר: אף חולה המסוכן, אם אמר בלשון כזו — כותבים ונותנים.
ה גמרא מסופר בענין זה: גניבא יוצא בקולר הוה [היה ] ליהרג, כי הוה קא נפיק [כאשר היה יוצא], אמר לאנשים שהיו שם בדרך צוואה: הבו ארבע מאה זוזי [תנו ארבע מאות זוז] לר' אבינא, מחמרא [מן היין] שיש לי בעיר נהר פניא. אמר ר' זירא: