ושואלים: ר' שמעון ור' מאיר, הלכה זו שהוראה תלויה בבית דין ומעשה תלוי בקהל מנא להו [מנין להם]? אמר אביי, שאמר קרא [המקרא] בלשון נפעל: "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה" (במדבר טו, כד), כלומר שמעשה הקהל נעשה על ידי הוראת הסנהדרין. רבא אמר: לומדים זאת ממה שנאמר "לכל העם בשגגה" (במדבר טו, כו), שהשגגה היא של כולם, של בית הדין והקהל, בית הדין בהוראתו והקהל במעשהו.

ומעירים: וצריכא [וצריכים] להיאמר שני המקראות, דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה", הוה אמינא [הייתי אומר]: אפילו חטא מיעוטא [מיעוט] של הקהל, גם כן יביאו קרבן זה, להכי כתיב [משום כך נכתב] "לכל העם בשגגה", ואי כתיב [ואם היה כותב] רק "לכל העם בשגגה", הוה אמינא [הייתי אומר]: עד דעבדי [שעושים] בית דין בהדי רובא [יחד עם רוב הקהל], שתהא שגגה אחת לכל העם, להכי כתיב [משום כך נאמר] "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה" — שהשגגה נעשית על פי הוראה, ואין מעשה בית דין משמעותי בזה.

ומקשים: והא כי כתיבי הני קראי [והרי כאשר כתובים המקראות האלה] בשגגת עבודה זרה הוא דכתיבי [שכתובים] ולא בשגגות של הוראות אחרות! ומשיבים: ילפינן [למדים אנו] בגזירה שווה "מעיני הקהל**"** (הכתוב בשגגת שאר עבירות) "מעיני העדה **"**הכתוב בשגגת עבודה זרה.

א שנינו במשנה שאם הורו בית דין של אחד מן השבטים, ר' יהודה אומר שאותו שבט מקריב פר ושאר השבטים פטורים. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: שבט אחד לדעת ר' יהודה כאשר חטאו בהוראת בית דין הגדול, מי מייתו [האם מביאים] קרבן גם שאר שבטים או לא? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו]: דווקא כאשר חטאו שבעה שבטים הדין הוא דמייתו [שמביאים] שאר שבטים בהדייהו [יחד איתם], משום דאיכא רובא [שיש רוב שבטים], אבל כאשר חטא חד שבט, דליכא רובא [שבט אחד, שאין רוב] — לא, או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה]! ואף שבט אחד גורר את השאר!

ומציעים פתרון: תא שמע [בוא ושמע מברייתא]: מה הן מביאין? פר אחד, ר' שמעון אומר: שני פרים. ונברר: במאי עסקינן [במה עוסקים אנו] בברייתא זו? אילימא [אם תאמר] במקרה שחטאו שבעה שבטים, אם כן לשיטת ר' שמעון תמניא בעי [שמונה פרים צריך], שהם אחד לכל שבט ועוד אחד לבית דין! אלא צריך לומר שחטא שבט אחד. ונברר: במאי [במה]? כלומר, על פי מי עשו אותו שבט? אי [אם] תאמר שחטאו בהוראת בית דינו של אותו שבט, ר' שמעון לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את הסברה שהוראת בית דין של שבט מחייבת קרבן! אלא לאו [האם לא] צריכים לומר שהכוונה שעשו בהוראת בית דין הגדול.

ונברר עוד: ותנא קמא מני [והתנא הראשון האומר שמביאים פר אחד מיהו]? אי נימא [אם תאמר] שר' מאיר הוא, הא רובא בעי [הרי רוב הוא צריך] ולא די לו בשבט אחד! אלא לאו [האם לא] שיטת ר' יהודה היא, ומדובר פה כגון שחטא שבט אחד ואף הוא אינו מחייב אלא פר אחד, ואין שאר השבטים מביאים קרבן.

את ההוכחה הזאת דוחים: אמרי [אומרים], אפשר להסביר את הברייתא בדרך אחרת: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון שחטאו ששה שבטים והן רובן של קהל, ושיטת ר' שמעון בן אלעזר היא שמביאים במקרה זה פר. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר משמו של ר' מאיר: חטאו ששה והן רובו של קהל, או שבעה אף על פי שאינן רובו של קהל — מביאין פר.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה מברייתא אחרת, ר' יהודה אומר: שבט שעשה בהוראת בית דינו — אותו השבט חייב ושאר כל השבטים פטורין, ובהוראת בית דין הגדול — אפילו שאר שבטים חייבים. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך היא דעת ר' יהודה במקרה זה.

אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] כשיטה זו, דקתני [ששנה בה]: ועשה אותו השבט על פיהם — אותו השבט חייב ושאר כל השבטים פטורין, ויש לדייק: למה לי למיתנא [לשנות] ושאר שבטים פטורים? הא תנא [הרי שנה] כבר אותו השבט חייב, וכיון דתנא [ששנה] אותו השבט חייב, ממילא ידענא [ידענו] כי שאר שבטים פטורין! אלא הא קמשמע לן [זה משמיע לנו], שבהוראת בית דינו הוא ששאר שבטים פטורים, אבל בהוראת בית דין הגדול — אפילו שאר שבטים חייבין. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן].

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: שבט אחד שעשה בהוראת בית דין הגדול, לדעת ר' שמעון מי מייתי [האם הוא מביא] קרבן או לא?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה ששנינו: מה הן מביאין? פר אחד, ר' שמעון אומר: שני פרים. ונברר: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]? אילימא [אם תאמר] שחטאו שבעה שבטים, אם כן במקרה זה שני פרים מביאים? שמנה פרים בעי [צריכים] להביא לשיטתו! אלא צריך לומר שחטא שבט אחד, ובמאי [ובמה] על פי הוראת מי חטאו? אילימא [אם תאמר] בהוראת בית דינו של אותו שבט, הלוא אמרנו שר' שמעון לית ליה [אין לו, אינו מקבל] סברה זו שהוראת בית דין של שבט מחייבת! אלא בהוראת בית דין הגדול. משמע שאף הוא היה מסכים שבמקרה זה שבט אחד מביא קרבן!

את הראיה הזו דוחים, ותסברא [ויכול אתה לסבור כן], שבמקרה כזה מדובר? אם כן, תנא קמא מני [התנא הראשון מיהו]? אי [אם] תאמר שר' מאיר הוא, הא [הרי] לשיטתו רובא בעי [רוב ישראל צריך] שיחטאו, ושבט אחד שחטא אינו מביא קרבן! אי [אם] ר' יהודה הוא, הרי לשיטתו שאר שבטים נמי מייתו [גם כן מביאים]! אלא הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? שיטת ר' שמעון בן אלעזר היא, וכשחטאו ששה שבטים והן רוב הקהל, ובמקרה זה סובר ר' שמעון שמביאים שני פרים, אחד הקהל ואחד בית הדין, וכדתניא [וכמו ששנינו בברייתא] וכמו שהסברנו קודם. ואין ראיה מכאן לשאלה בשבט אחד שעשה בהוראת בית דין.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה ממשנתנו: וחכמים אומרים: לעולם אינו חייב אלא על הוראת בית דין הגדול. ונברר: מאן [מיהם] חכמים אלה שנזכרו פה? אילימא [אם תאמר] ר' מאיר, הלא לשיטתו, אין צורך בסברה זו, שהרי לדעתו רובא בעי [רוב צריך]! אלא לאו [האם לא] שיטת ר' שמעון היא! ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שלדעת ר' שמעון שבט אחד שחטא בהוראת בית דין הגדול מביא פר.

ב ומבררים ענין נוסף שהזכרנו קודם: ור' יהודה ור' שמעון שמחייבים שבט אחד שחטא, מפני שהוא "קהל", שבט אחד דאקרי [שנקרא] קהל מנא להו [מנין להם]? אמרי: דכתיב [אומרים: מפני שנאמר]: "ויעמד יהושפט בקהל יהודה וירושלים נכח חצר בית ה' החדשה" (דברי הימים ב כ, ה). אגב כך שואלים: מאי [מה פירוש] "חדשה"? אמר ר' יוחנן, שבאותו זמן חידשו דברים ואמרו: טבול יום כלומר, מי שנטמא וטבל ועדיין לא העריב השמש ולא נטהר לגמרי, אל יכנס אפילו במחנה לויה. ומכל מקום למדנו ששבט אחד (יהודה) נקרא קהל.

מתקיף לה [מקשה על כך] על הוכחה זו רב אחא בר יעקב: ממאי [ממה] אתה מסיק ששבט אחד נקרא קהל, דלמא שאני [שמא שונה] היא ירושלים, דהוה נמי [שהיה גם כן] שבט בנימין בירושלים והיו בה שני שבטים ולא אחד! אלא אמר רב אחא בר יעקב, הראיה לכך היא דכתיב [שנאמר] ליעקב בבואו מפדן ארם: "ויאמר אלי הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים" וגו' (בראשית מח, ד). מאן אתיליד ליה ההיא שעתא [מי נולד לו באותה שעה] נוסף לבנים שהיו לו? רק בנימין, שמע מינה [למד מכאן] כי הכי קאמר רחמנא [כך אמר לו הקב"ה]: מתיליד לך השתא [יוולד לך היום] קהל אחרינא [אחר]. הרי ששבט אחד קרוי קהל.

אמר ליה [לו] רב שבא לרב כהנא, דלמא הכי קאמר ליה רחמנא [שמא כך אמר לו הקב"ה]: לכי מתיליד [כאשר יוולד] לך בנימין, הוא דהוו [שיהיו] לך אז שנים עשר שבטים דמתקריית [שאתה תיקרא] בכך קהל! אמר ליה [לו]: אלא לשיטתך שנים עשר שבטים איקרו [נקראו] קהל, אחד עשר שבטים לא איקרו [נקראו] קהל? והרי ודאי הוא שרוב ישראל נקראים קהל, אלא יש ללמוד מכאן שאף שבט אחד קרוי קהל.

ג תניא [שנויה ברייתא]: ר' שמעון אומר, מה תלמוד לומר: "ופר שני בן בקר תקח לחטאת" (במדבר ח, ח)? האמור אצל טהרת הלויים אחרי חטא העגל אם ללמד שהם שנים שיש עוד פר שני, והלא כבר נאמר: "ועשה את האחד חטאת ואת האחד עלה לה' "(במדבר ח, יב)! אלא יכול תהא נאכלת חטאת ללוים? שחטאת זו שהביאו עבור הלויים תאכל כשאר חטאות, תלמוד לומר: "ופר שני" שבא הכתוב להדגיש שהיא שני לעולה ודומה לה, מה עולה לא נאכלת