א הלכה א משנה באחד באדר משמיעין (מכריזים) בית דין על חובת נתינת השקלים (מחצית השקל). וכן משמיעים על חובת עקירת הכלאים, כלאי הזרעים הנמצאים בגינות ובשדות. ובחמשה עשר בו בחודש אדר קורין את המגילה בכרכים (מקומות המוקפים חומה מימות יהושע). ומתקנין את הדרכים שהתקלקלו בחורף, ואת הרחובות, ואת מקוות (מאגרי) המים, ועושין את כל צרכי הרבים שזהו זמנם, ומציינין (מסמנים) את הקברות (קברי מתי ישראל), לאחר שהטשטשו הסימנים הקודמים בימות הגשמים, כדי שיידעו היכן מקומם ולא יגרמו לטומאה, ויוצאין שלוחי בית הדין אף על הכלאים לבדוק את השדות אם עקרו בעליהם את הכלאיים לאחר ההכרזה על כך בראש חודש, ואם מצאו שלא עקרום — עוקרים אותם שלוחי בית הדין.

ב גמרא שנינו במשנה שבאחד באדר משמיעים על השקלים. ושואלים: ולמה משמיעים על השקלים דווקא באחד באדר? ומשיבים: כדי שיביאו ישראל את שקליהן ללישכה המיוחדת לכך במקדש בעונתן, עד סוף חודש אדר שהוא הזמן האחרון להבאתם בכל שנה, ותיתרם תרומת הלשכה (שמוציאים שקלים מן הלשכה לצורך הקרבת קרבנות ציבור), מן התרומה החדשה של השנה הזו בזמנה, שהוא באחד בניסן. ומר [ואמר] ר' שמואל בר רב יצחק: תרומת הלשכה נעשית בכל שנה כתחלתה, באותו זמן שעשו אותה בפעם הראשונה, דכתיב [שנאמר]: "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן" (שמות מ, יז). ותני עלה [ושנויה ברייתא עליה]: ביום שהוקם המשכן — בו ביום נתרמה התרומה, משמע שהיום הראוי לתרומה של המשכן הוא באחד בניסן, וקבעוהו כזמן תרומת הלישכה לעולם. ר' טבי בשם ר' יאשיה בשם כהנא אומר כך: נאמר כאן בענין קרבנות המוספים של ראש חודש "חדשי" ("זאת עולת חודש בחדשו לחדשי השנה". במדבר כח, יד), ונאמר להלן בענין מנין חדשי השנה "חדשי" ("החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה". שמות יב, ב), מה "חדשי" שנאמר להלן במנין חדשי השנה אין מונין כראשון לחודשים אלא מניסן, אף "חדשי" שנאמר כאן בענין תרומת הלישכה אין מונין אלא מניסן. שהזמן בו מתחילים להביא קרבנות ציבור מהשקלים החדשים שנתרמו בשנה זו הוא ראש חודש ניסן, ולכן צריך לתרום את הלישכה ביום זה, שכן קונים את הבהמות לקרבנות אלה מכספי תרומה זו. אמר ר' יונה: שבק [הניח] ר' טבי את ראשה דמתניתא [של ברייתא זו], ואמר רק את סופה [סופה]. ואולם מסופה למדים אנו רק שחדשי השנה נמנים מניסן, ומפיסקא זו עדיין אינך יודע כי זהו הזמן להבאת קרבנות הציבור מהשקלים החדשים. דל כן כהדא דתני [שלא כן כמו ששנינו]. שכך היא שנויה: נאמר "זאת עולת חדש בחדשו" (במדבר כח, יד), ויש לדון על זה: יכול תהא אומר שיהא אדם תורם בכל חדש וחדש? תלמוד לומר: "בחדשו לחדשי (השנה)", לומר: בחדש אחד הוא תורם לכל חדשי השנה. יכול תאמר שיכול לתרום באיזה חדש שירצה? נאמר כאן בענין קרבנות המוספים של ראש חודש "חדשי" ונאמר להלן בענין מנין חדשי השנה "חדשי", מה "חדשי" שנאמר להלן בענין מנין חדשי השנה אין מונין אלא מניסן, אף "חדשי" שנאמר כאן בענין הקרבנות אין מונין אותו אלא מניסן.

ג שנינו במשנה שבאחד באדר משמיעים על השקלים. ושואלים: מהו (מהי משמעות) "משמיעין"? רב הונא אמר: כוונתו — מכריזין בציבור על חובת נתינת השקלים. ומדוע צריכה מצות זו הכרזה וזירוז יותר ממצוות אחרות שלהן זמן קבוע? — היך מה דאת אמר [כמו שאתה אומר] בדברי הכתוב "ויתנו קול ביהודה ובירושל ם להביא לה' משאת משה" (דברי הימים ב כד, ט), שהכריזו אז שיש להביא את "משאת משה", היא מחצית השקל שנצטוו להביא במדבר. ואף שהיתה הכרזה זו לשנה ההיא, למדו חכמים שיש לעשות כן בכל שנה.

תמן תנינן [שם במשנה במסכת מגילה שנינו]: אין הבדל בהלכה בין אדר הראשון לאדר השני אלא לענין חובת מקרא מגילה ומתנות לאביונים, שעושים אותם רק באדר השני, והעושה אותם בראשון — לא יצא ידי חובתו. ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אומר: אף שימוע שקלים וכלאים ביניהם. שההכרזה על חובת הבאת השקלים ועל החובה לעקור את הכלאיים בשדות נעשים בשני ולא בראשון. ר' חלבו ורב הונא בשם רב בשם ר' חייא רבה [הגדול] אומר כך: הכל יוצאין ידי חובת קריאת מגילה בארבעה עשר באדר שהוא זמן קרייתה (קריאתה) הקבוע לרוב ישראל. אמר ר' יוסי: ויאות [וכן הוא]? כלום [האם לא] אמרו שמשמיעין על השקלים באחד באדר לא כדי שיביאו ישראל את שקליהן בעונתן, עד ראש חודש ניסן. ואם את אמר [אתה אומר] שבשנה מעוברת משמיעין על השקלים באדר הראשון, עד כדון אית בשתא שיתין יומין [עד עכשיו יש בשנה עוד שישים יום] עד שיגיע ראש חודש ניסן, וכיון שיש עדיין זמן רב להבאת השקלים אולי יתרשלו ולא יביאום. אלא בוודאי עושים זאת לאחר מכן, חודש אחד לפני ראש חודש ניסן. ועוד, כלום אמרו שבחמישה עשר באדר יוצאין שלוחי בית הדין אף על הכלאים, לבדוק אם עקרו בעלי השדות את הכלאים, ולעוקרם אם לא עקרום בעליהם, האם לא כדי שיהיו הצמחין ניכרין באותו זמן, ובודאי עושים זאת בזמן הסמוך לאביב, שאז הצמחים יהיו ניכרים ואפשר לדעת איזה מהם כלאיים באותו שדה או גינה, ואם אומר את [אם אומר אתה] שעושים זאת באדר הראשון, עד כדון אינון דקיקין [עד כאן הם קטנים] ואין רואים אותם עדיין, וודאי צריך לחכות עד אדר השני שיהיו גדולים יותר ויהיו ניכרים.

ומעירים: לאור דברים אלו ר' חזקיה שאל את בני בית המדרש, לדעתכם, אם משמיעים על השקלים כדי לזרז את האנשים שיפרישו את התרומה שתגיע למקדש בזמנה, אם כן מעתה יהיו בני בבל הרחוקים מירושלים מהלך כמה חודשים משמיעין על השקלים מראשו של (חודש) חורף, שהרי האם לא כדי שיביאו ישראל שקליהן בעונתן ותיתרם תרומת הלשכה מן החדשה בזמנה באחד בניסן קבעו חכמים שיש להכריז על חובה זו בראש חודש אדר, ואם כן במקומות המרוחקים מירושלים יכריזו על כך מוקדם יותר! התיב [הקשה] ר' עולא קומי [לפני] ר' מנא: ואיך אמר ר' חזקיה שלבני המקומות המרוחקים, כבבל, ההכרזה נעשית מוקדם יותר, ומשמע שההכרזה נעשית בכל מקום לפי חשבון הזמן שיכולים השקלים להגיע משם למקדש, והא תנינן [והרי שנינו]: בשלשה פרקים (זמנים) בשנה תורמין את הלשכה לצורך הקרבנות: בפרוס הפסח, חמישה עשר יום קודם חג הפסח, בפרוס העצרת, חמישה עשר יום קודם חג השבועות, ובפרוס החג, חמישה עשר יום קודם חג הסוכות, ולפי זה, המשיך ו אמר ליה [לו] ר' עולא: נימר [האם לא נאמר] כך: ההכרזה על השקלים תיעשה בכל המקומות רק פעם אחת בשנה, בראש חודש אדר, ואולם תרומת הלישכה תיעשה בכמה עיתים בשנה, לפי קצב הבאתם למקדש, שאילין דקריבין [אלה שהם קרובים] לירושלים והספיקו להביא את שקליהם עד ראש חודש ניסן, תורמים משקליהם בפרוס הפסח, בראש חודש ניסן, ואילין דרחוקין [אלה שרחוקים יותר] ומביאים אותם יותר מאוחר, תורמים משקליהם בפרוס העצרת, ואילין דרחוקין מנהון [ואלה שרחוקים עוד יותר מהם] תורמים משקליהם בפרוס החג! אמר ליה [לו] ר' מנא לר' עולא: לא כך כפי שהבנת, אלא כל התרומה כולה כאחת היא באה, בראש חודש ניסן. ולמה אמרו שתורמים בשלשה פרקים? לא משום שהשקלים מגיעים בשלושה זמנים שונים, אלא כדי לעשות פומבי (פרסום) לדבר, לפרסם שחובה להביא את השקלים לצורך הקרבנות. א ר'

יהודה בר פזי בשם רבי אמר: הן נקרא ולא נבעת [האם אנו קוראים מן הדברים הנלמדים מדברי הפסוק ולא נפחד]? שמצד אחד אנחנו מוצאים שכאשר נדרשו ישראל לתרום לטובה, לצורך הקמת המשכן, נאמר: "כל נדיב לב הביאו... תנופת זהב לה' " (שמות לה, כב), שרק נדיבי לב מן העם הביאו, ואילו כשנדרשו לתרום לרעה, לצורך עשיית העגל, נאמר: "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב" (שם לב, ג) — כל העם ולא רק נדיבי הלב. ובענין הליכה, כאשר עשו זאת לטובה, לקבל את התורה, נאמר "ויוצא משה את העם" (שם יט, יז), שלא יצאו מעצמם אלא לפי הוראת משה, ואילו כשעשו זאת לרעה, כשבאו לדרוש ממשה שישלח מרגלים לתור את הארץ, נאמר: "ותקרבון אלי כלכם" (דברים א, כב) — מעצמם. ובענין נשיאת קול, כאשר עשו זאת ישראל לטובה, בשירת הים על הצלתם מידי מצרים, נאמר "אז ישיר משה ובני ישראל" (שמות טו, א) — שלא החלו לשיר מעצמם אלא נמשכו אחר משה, ואילו כאשר עשו זאת לרעה, לאחר חזרת המרגלים מארץ ישראל והוצאתם דיבה עליה, נאמר: "ותשא כל העדה את קולם" (במדבר יד, א). אמר ר' חייא בר אבא: גם הנביא בתוכחתו לעם מציין את זריזות ישראל לרעה יותר מלטובה, שנאמר: "אכן השכימו השחיתו" (צפניה ג, ז), שכל השחתה שהיו עושין ישראל — בהשכמה היו עושין אותה, ואילו בענין קיום המצוות ידוע כי רק זריזים מקדימים במצוות. אחר שהוזכר קודם שבני ישראל התנדבו גם למשכן וגם לעגל, הוסיף ואמר ר' אבא בר אחא: אין את [אתה] יכול לעמוד על אופיא (טבעה) של אומה זו, של ישראל. שמצד אחד הם נתבעין לעגל, ונותנין, ומצד אחר הריהם נתבעין אחר כך למשכן, ונותנין. כדי לבאר דבר זה, תנא [שנה] ר' יוסי בר חנינא הדא מתניתא [את הברייתא הזו, הבאה]: נאמר "ועשית כפורת זהב טהור" (שמות כה, יז) — יבא זהב של כפורת ויכפר על זהב של עגל, שישנו מעשיהם לטובה. ושוב לענין השקלים ותרומת השקלים.

ר' חגי בשם ר' שמואל בר נחמן אומר כך: שלש תרומות נאמרו בפרשה זאת, פרשת תרומה: תרומת אדנים שהיו הבסיס לקרשי המשכן, ותרומת שקלים לקרבנות הציבור, ותרומת המשכן, לצורך מלאכת המשכן. מה שנאמר "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב) — הרי זו תרומת אדנים. מה שנאמר "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (שם) — הרי זו תרומת שקלים. "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם" (שם פסוק ג) — הרי זו תרומת המשכן. תרומת המשכן הולכת למשכן, מה שירצו לעשות בכסף זה לצורך מלאכת המשכן — יעשו. תרומת שקלים מביאים לקרבן ציבור, מה שירצו לעשות בשקלים הללו, כלומר, לקרבנות הציבור השונים — יעשו. אבל כולם מביאים את התרומה הזו כדי שיהא יד כולן שוה בה, שכל ישראל שמביאים את שקליהם לצורך קרבנות הציבור יתנו סכום שווה. תרומת אדנים מביאים לצורך עשיית האדנים. ובענין תרומה זו נקבעה קיצבה מדוייקת, אלא "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" (שם פסוק כא), לומר שלצורך האדנים נתן כל אחד (מבן עשרים שנה ומעלה) סכום קבוע של מחצית השקל, ורוב הסכום הזה הלך לעשיית האדנים. כיון שהוזכר הכתוב "העשיר לא ירבה" שבפרשת "כי תשא", אמר ר' אבון: אף בפרשה הזאת נאמר בה שלש תרומות "מחצית השקל תרומה לה' "(שמות ל, יג), "יתן תרומת ה' "(שם פסוק יד), "לתת את תרומת ה' "(שם פסוק טו).

ב שנינו במשנה בחמשה עשר בו, באדר, קורין את המגילה בכרכים. ושואלים: ואיך תאמר כן, והאם לא כן אמר ר' חלבו בשם רב הונא בשם רב בשם ר' חייא רבה: הכל (ובכלל זה בני הכרכים) יוצאין ידי חובת קריאת מגילה בארבעה עשר באדר, שהוא זמן קריאתה! לא בא האמור לקבוע את היום המדוייק של קריאת המגילה, אלא ללמדך שדין כל שאר הדברים המוזכרים במשנה כדין קריאת המגילה לענין שכל המצו‍ת הנוהגות בשנה מעוברת באדר שני אינן נוהגות באדר ראשון. ר' יוסה ור' אחא הוון יתבין [היו יושבים], אמר ר' יוסה לר' אחא: לא מסתברא אלא לשעבר (בדיעבד), שכבר עבר חמישה עשר, ויצאו ידי חובה בדיעבד. אבל לבא, כלומר, לכתחילה כשקראו בארבעה עשר ועדיין לא עבר חמישה עשר ודעתם שלא לקוראה שוב בחמישה עשר מלכתחילה — לא יצאו ידי חובה. ושואלים: והא תני [והרי שנינו]: מקום שנהגו מחמת הספק אם מקומם נחשב כמוקף חומה מימות יהושע (כגון טבריה. ראה מגילה ה,ב) לקרותה שני ימים — קורין אותה שני ימים. ולדעתך הלא אם קראה בארבעה עשר אף במקום שזמן קריאתה לכתחילה בחמישה עשר — שוב אינו קוראה בחמישה עשר! אמר ליה [לו]: אוף אנא סבר כן [גם אני סבור כך], אבל מסכים אני איתך בסברתך בדברי ר' חלבו. ובכל אופן אין להקשות מהברייתא על שיטתו. ואף שלא פירט איך לא יקשו דבריו מדברי הברייתא, שנינו הסבר לדבריו, שאמר רבי מנא: ויאות [ונכון הוא]. אילו משקרייא [אם אחרי שקרא] את המגילה בארבעה עשר וחוזר וקרייא [וקוראה] בחמישה עשר שמא אין שומעין לו, אין מניחים לו לקרוא עוד פעם את המגילה בזמנה? אם את [אתה] אומר כן שלא יקראו אותה פעם שניה בחמישה עשר, נמצאת עוקר זמן כרכים בידך, והרי זמן מגילה בכרכים הוא בחמישה עשר.

תני [שנינו בברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: מצו‍ות הנוהגות באדר שני אינן נוהגות בראשון חוץ מהספד ותענית שאסור לעשותם בפורים, שהן שווין בזה ובזה, שבארבעה עשר ובחמישה עשר באדר ראשון אסורים גם כן בהספד ותענית. ר' בא בשם ר' ירמיה בשם רב, וכיוצא בו ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אמרו: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ואילו רב הונא רבה [הגדול] דצפורין [מהעיר ציפורי] אמר: הנהיג ר' חנינא בציפורין כהדא [כהלכה זו] של רבן שמעון בן גמליאל. ומדקדקים: לא נקט רב הונא בלשון 'אמר ר' חנינא', ממנה היה משמע שכך קבע ר' חנינא כהלכה פסוקה, אלא נקט בלשון 'הנהיג', שכך ינהגו בפועל, ומשמע: הא [הרי] להלכה — לא, אין חובה לנהוג כך.

אבל לענין התאריך המצויין בשטרות עושים כך: באדר ראשון כותבין 'אדר ראשון' וב**'אדר שני'** כותבים 'אדר' סתם. ר' יוסי אומר: באדר ראשון כותבים אותו סתם, רק "אדר", ואילו אדר שני כותבים אותו "אדר תניין" [שני].

א שנינו במשנה שבחמישה עשר באדר מתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוות המים ועושין כל צרכי הרבים. ומפרשים, אלו הן צרכי הרבים: דנין דיני ממונות ודיני נפשות, ודיני מכות. ועוסקים בעניינם של הפודין ערכין וחרמים והקדישות. ומשקין את הסוטה, ושורפין את הפרה אדומה כדי להשתמש באפרה לטהרת טמא מת, ועורפין עגלה ערופה, ורוצעין עבד עברי, ומטהרין את המצורע, ומפרקין את המנעל (המנעולים) שהיו עושים מעל גבי בורות המים בחורף, שמהם יהיו לוקחים מים לכל בקיץ, ואין מחזירים אותן שוב עד תחילת החורף.

תמן תנינן [שם במשנה במועד קטן שנינו] אף שאסורה עשיית מלאכה שאינה בגדר 'דבר האבד' בחול המועד, משקין את בית השלחין (שדה המושקית על ידי אדם ואינה מסתפקת במי גשמים), ומציינין (עושים ציון, סימן) באמצעות סיד על הקברות אף בחול המועד. ושואלים: וכי לא כבר ציינו את הקברות מאדר, כפי ששנינו במשנתנו, ולמה צריך לציינם שנית? תיפתר [תיתרץ] לך שאלה זו שמדובר באופן שירד שטף של גשמים לאחר ציונם באדר ושטפו את הציונים מעל הקבר.

עוד שנינו במשנה במועד קטן שיוצאין בחול המועד אף על הכלאים ושואלים: וכי לא כבר יצאו מאדר על הכלאים, וכפי ששנינו במשנתנו? ומשיבים: תיפתר [תיתרץ] לך שאלה זו באופן שהיתה השנה אפילה (מאוחרת), שאחרו הצמחים לצמוח בה, ואין הצמחין נכרים עד חול המועד.

ב ובענין ציון הקברים שעסקנו בו, שואלים: מניין, מהו המקור לצורך בציון הקברים? ומשיבים: אמר ר' ברכיה בשם ר' יעקב בר בת יעקב בשם ר' חונייא מהמקום הקרוי ברת חוורין, ור' יוסה אמרי לה [אמר אותה] בשם ר' יעקב בר אחא בשם ר' חונייא דברת חוורין, ואילו ר' חזקיה ור' עוזיאל בריה דרב חונייא דבית חוורן אמרו זאת בשם ר' חונייא דבית חוורן, כולם אומרים שהראיה היא ממה שנאמר במצורע "וטמא טמא יקרא" (ויקרא יג, מה) — כדי שתהא הטומאה (הדבר הטמא, המצורע) כאילו קוראה לך בפיה ואומרת לך פרוש. וכשם שהמצורע מודיע לכולם שהוא טמא, כך יש לציין את הקבר, שהריהו כמודיע בכך על טומאתו. רמז נוסף מן הכתוב מביא ר' אילא בשם ר' שמואל בר נחמן, נאמר: "ועברו העוברים בארץ וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון" (יחזקאל לט, טו), הרי מפורשת בכתוב החובה להקים ציון על הטומאה. אכן מכתוב זה אפשר ללמוד פרטים נוספים בדרך מדרש ההלכה. ומה למדים מכאן? נאמר "עצם" ובהמשך נאמר "ובנה אצלו ציון" — מיכן [מכאן] שמציינין על העצמות שמצאו. מה שנאמר "אדם" — מיכן [מכאן] שמציינין על השדרה והגלגולת שנמצאו, אף שהם עצם אחת בלבד, ומשום שהם רובו של אדם. "ובנה" — מיכן [מכאן] שמציינין על גבי אבן קבועה את הסימנים הללו לטומאה. שאם אומר את [אתה] שמציינים אף על גבי אבן תלושה — אף היא יכול שתהא אותה אבן הולכת, כלומר, תזוז ממקומה או שיזיזו אותה, ותהא מטמא שלא כדין במקום אחר, והמקום ההוא אינו מקום טומאה. לכן צריך שיהיה הציון דווקא על גבי אבן קבועה, שלא תזוז ממקומה. עוד נאמר שם "אצלו", וכוונתו למקום טהרה. שלא יהיה הציון על גבי המקום הטמא, אלא סמוך לו, במקום טהור. "ציון" — מיכן [מכאן] לחובת הציון עצמו.

ובאותו ענין שנינו עוד: ומצא אבן אחת מצויינת, אף על פי שאין מקיימין כן, כלומר, לכתחילה אין מציינים את מקום הטומאה על גבי אבן אחת, אלא בסימון שתי אבנים, מצידי מקום הטומאה, אבל בכל זאת המאהיל עליה טמא. שאני אומר (מניח) שהיה מת מצויין והיה נתון תחתיה תחת האבן הזו. ואולם אם היו שתים, שתי אבנים שיש עליהם ציון, המאהיל עליהן על גבי האבנים עצמן — טהור, שכרגיל הטומאה אינה מצויה תחת האבנים, אלא ביניהן. ולכן אם האהיל על המקום שביניהן — טמא. ו אם היה חורש (סימני חרישה) בינתיים, בין שתי האבנים הללו — הרי הן נידונות לענין זה כאבנים יחידיות (בודדות), ולכן אם האהיל על השטח שביניהן — טהור, וסביבותיהן — טמא, שמסתבר שמתחת לכל אחת מהן היתה טומאה.

תני [שנויה ברייתא] אחרת: אין מציינין על הבשר של מת שנמצא אלא רק על העצמות וכיוצא בהם. ומדוע? שמא נתעכל (ירקב) מאוחר יותר הבשר ולא יהיה בו שיעור המטמא באהל (כזית), ואם ישאר שם הציון יתייחסו למקום כמקום המטמא ויבואו בטעות לשרוף טהרות שהאהילו עליו. ר' יוסטא בר שונם בעא קומי [שאל זאת לפני] ר' מנא: וכי לא נמצא מטמא טהרות למפרע? הרי אם אין מציינים את הבשר גם בשעה שיש בו עדיין שיעור המטמא, לא יזהר אדם מלהביא לשם טהרות וייטמאו הללו בלא ידיעתו! אמר ליה: מוטב שיתקלקלו בו לשעה, בזמן שעדיין הבשר מטמא, ואל יתקלקלו בו לעולם, שייחשבו טהרות שנגעו במקום זה טמאות בכל זמן למרות שכבר נתעכל הבשר ולא נטמאו בו, וישרפום שלא כדין.

ג הלכה ב משנה במשנה הקודמת שנינו שבחמישה עשר באדר היו יוצאים שלוחי בית דין לבדוק אם עקרו בעלי השדות את הכלאים. אמר ר' יהודה: בראשונה היו אותם שלוחים עוקרין את הכלאים ומשליכין לפניהן, לפני בעלי השדות. ומש ראו חכמים שלא הועילו בדבר ורבו עוברי עבירה מקיימי כלאים בשדותיהם, היו משליכין את הכלאים שעקרו לדרכים. ולבסוף התקינו שיהו מפקירין את כל השדה שיש בו כלאים ולא עקרום בעליו.

ד גמרא שנינו במשנתנו מה שאמר ר' יהודה לגבי שלוש תקנות חכמים בענין כלאי השדות שלא עקרום בעליהן. ומביאה הגמרא כי תני [שנויה ברייתא] המביאה בהרחבה את השתלשלות התקנות בענין זה: אמר ר' יהודה: בראשונה היו שלוחי בית דין עוקרין את צמחי הכלאים מן השדות ומשליכין לפניהן, לפני בעלי השדות, והיו בעלי השדות שמחים שתי שמחות, האחת, שהיו אחרים (שלוחי בית דין) מנכשין את שדותיהן, ואחת אחרת, שהיו נהנין מן צמחי הכלאים האלה, שהיו מאכילים אותם לבהמותיהם. משרבו עוברי עבירה מקיימי הכלאים בשדותיהם, היו משליכין את צמחי הכלאים שעקרו על הדרכים, כדי שיידרסו ברגלי העוברים ושבים ולא יהיו ראויים לשימוש. ואף על פי כן היו עדיין שמחים על שהיו מנכשין את שדותיהן, ולכן התקינו שיהו מפקירין כל השדה כולה, ואז בוודאי לא יקיימו אנשים כלאים בשדותיהם.

ושואלים: מניין שהפקר בית דין הפקר? שהרי נאמר שבית הדין מפקירים את השדה ומשמע שהועילו במעשיהם, והשדות מופקרים, ומנין נלמד דבר זה? ומשיבים: דכתיב [שנאמר] שקראו עזרא ובית דינו לכל העם להתאסף בירושלים כדי להזהיר את אלה שנשאו נשים נכריות לגרשן, והודיעו כי "וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה" (עזרא י, ח). הרי שיש כח בידי בית דין להפקיר את רכוש העובר על דבריהם. ומניין שהיא השדה הזו שהפקיעו פטורה מן המעשרות, כדין שדה שהפקירוה בעליה? ר' יונתן בריה [בנו] של רב יצחק בר אחא שמע לה מן הדא [שמע, למד דבר זה מן הברייתא הזו], ששנינו בברייתא: אין מעברין את השנה, להוסיף לה חודש נוסף (אדר שני) לא בשביעית (בשנת השמיטה) ולא במוצאי שביעית (בשנה השמינית), ואם עברו ועיברוה — הרי זו מעוברת. ויש לשאול: ואותו חודש אחד שהוא מוסיף, כלומר, חודש אלול שלולא עיבור השנה היה צריך להיות חודש תשרי של השנה השמינית, האם לא, אין יבול השדות, פטור ממעשרות הוא? והרי שעל ידי תקנת בית דין מופקעת זכות הלויים במעשרות של יבול חודש זה, והפקר בית דין הפקר. ומוסיפה הגמרא לבאר את דברי ברייתא זו: עד כדון [עד כאן] אמרנו שהטעם שאין מעברים את השנה בשביעית, כדי שלא להרבות בפטור מן המעשרות, ואולם מוצאי שביעית מאי [מה טעם] לא יעברו? אמר ר' בון: שלא לרבות באיסור חדש. שמאחר ועד חודש ניסן של השנה השמינית מסתפקים ביבול התבואה של השנה השישית, וכרגיל אין בו כמות המספיקה ברווח לשנה השמינית, יש למהר ולהתיר את אכילת התבואה שנזרעה בשמינית על ידי הקרבת העומר בששה עשר בניסן, ובודאי שלא לאחרו בהוספת חודש נוסף לפני ניסן. ר' זעירא בשם ר' אלעזר אומר כך: הדא דאת אמר [דברים אלה שאתה אומר] שאין מעברים את השנה בשביעית, נכונים עד שלא התיר רבי להביא ירק מחוצה לארץ לארץ והסתפקו בתבואת הארץ, ומכיון שהיתה זו מצומצמת לא האריכו את שנת השמיטה על ידי עיבורה. אבל משהתיר רבי להביא ירק מחוצה לארץ לארץ והיה להם די מזון, ולא היה צורך בתבואת הארץ, היא שביעית היא של שאר שני שבוע, שדין כל השנים זהה, ויכולים לעבר אף את השביעית.

תני אין מעברין וכו'. אמר ר' מנא: הדא דאת אמר [דברים אלה שאתה אומר] שאין מעברים את השנה השמינית אמורים בראשונה, שהיו השנים כתקנן, והיתה התבואה מבשילה כבר בחודש ניסן וראויה לאכילה ביום הקרבת העומר, אבל עכשיו שאין השנים כתקנן שאין התבואה מבשילה עד לאחר חודש ניסן, ודחיית הקרבת העומר בחודש אינה גורמת לעיכוב השימוש בתבואה החדשה — היא שביעית היא שאר שני שבוע ואין אנו מחלקים ביניהן. תני [שנויה ברייתא]: בית דינו של בית רבן גמליאל עיברוה במוצאי שביעית מיד. שכבר בתשרי של השנה שמינית קבעו שתהא שנה זו מעוברת. שנינו שר' יונתן מוכיח מדברי הברייתא שהפקר בית דין הפקר. ועל כך אמר ר' אבון: אין מן הדא, לית את שמע מינה כלום [אם מכאן אתה מביא ראיה, אין אתה יכול ללמוד ממנה דבר]. שכן עיבור השנה אינו תקנת חכמים, אלא מן התורה. שנאמר "שמור את חדש האביב" (דברים טז, א), לומר: שומריהו שחודש (עונת) האביב יביאו בחידושו בזמן חידוש חודש ניסן של שנת הלבנה (שהיא קצרה בכאחד עשר יום משנת החמה). ואם מתברר שחג הפסח יהיה מוקדם מידי בגלל ההבדל שבין שנת החמה לשנת הלבנה, מעברים אותה שנה בכל זמן שיהיה. וכיון שעיבור השנה מן התורה הוא, אם יעברו את שנת השמיטה יהא החודש הנוסף פטור ממעשרות מן התורה. ואולם אין מכך ראיה למקרה שהפקירו חכמים תבואתו של אדם כדי לעונשו ולקונסו, שבכגון זה יתכן שאין התבואה נפטרת ממעשר.

והיידא אמרה דא [וברייתא זו אומרת אותו דבר] ששדה שהופקרה על ידי בית דין מכוח הפקר בית דין פטורה מן המעשרות. ששנינו: גדיש שלא לוקט תחתיו, שעשו את הגדיש על מקום שעדיין לא ליקטו העניים את שבלי הלקט ממנו, ושיבולים אלה שייכות לעניים, כל השיבולים הנוגעות בארץ — הרי הן של עניים ופטורות מן המעשר. ומשמע שאפשר לתקן תקנה כזו שלא יפרישו מעשר על פי תקנת חכמים. ואמר ר' אמי בשם ר' שמעון בן לקיש: משנה זו שיטת בית שמאי היא הסבורים ש"הפקר לעניים — הפקר (משנה פאה פו מ"א), ולכן יכולים חכמים לקבוע שיש דין לקט אף על השבלים שאינן לקט והרי זה כאילו הפקירום לעניים, ולשיטתם הוא הפקר גמור הפוטרן מן המעשר. דאי [שאם] כדעת בית הלל, הסבורים שהפקר לעניים בלבד אינו הפקר (שם) אף שהתירו לעניים שיהיו אוכלים מכל השיבלים שנגעו בארץ ואף מאלו שלא היו מן הלקט ואולם הריהם מעשרין אותן, ובלא מעשר אינם רשאים לאוכלן, וכאן נאמר שאינם מעשרים כלל. ואמר ליה [לו] ר' יוסי לר' אמי: שמענו שלא כדבריך, שהוא פטור ממעשר לדברי הכל, ואף לשיטת בית הלל. וטעם הדבר: משום קנסא [קנס]. שקנסו חכמים את מי שהגדיש תבואתו במקום הלקט שכל מה שנמצא סמוך לקרקע יהיה בגדר הפקר, והפקר פטור ממעשר.

א הלכה ג משנה ושבים לעסוק בענין השקלים. בחמשה עשר בו בחודש אדר שולחנות של חלפני מעות היו יושבין במדינה לעסוק בענין השקלים. בעשרים וחמשה ישבו השולחנים במקדש. ומשישבו השולחנים במקדש התחילו בית דין למשכן, ליטול כמשכון מחפצי כל מי שלא נתן מחצית השקל עד אותה שעה. ואת מי ממשכנין? — לוים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים (עבדים כנענים ששוחררו), אבל לא את הנשים ועבדים כנענים וקטנים. וכל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו (לתת מחצית השקל עבורו), אף שאינו חייב בכך — שוב אינו פוסק מלתת עבורו מחצית השקל מכאן והלאה. ואין ממשכנין את הכהנים, אף שמן הדין הם חייבים במחצית השקל כאחרים, מפני דרכי שלום. אמר ר' יהודה, העיד בן בוכרי ביבנה: כל כהן ששוקל (שנותן מחצית השקל) אף שאינו חייב לעשות כן, אינו נחשב כחוטא. ומוסיף ר' יהודה: אמר לו רבן יוחנן בן זכאי לבן בוכרי: לא כי [כך] הדין, אלא כל כהן שאינו שוקל — נחשב כחוטא. שלדעתו הכהנים חייבים לתת מחצית השקל. אלא שהכהנים שאינם שוקלים דורשים מקרא זה לעצמן לתועלת עצמם. שכן אמרה תורה "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" (ויקרא ו, טז), ו הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שהם מן המנחות, גם שלנו (הם), שהרי הם נעשים גם מתרומת שקלינו, היאך (איך) הם נאכלין? ועל כן ודאי שאין לנו לתת מחצית השקל. אכן אין טענתם נכונה, שמאחר והמנחות הללו נעשות משקלי כל ישראל, אף ששקלי הכהנים בתוכם, אינן נחשבות כמנחת כהנים האסורה באכילה.

ב גמרא משנתנו מונה את אלה שאין ממשכנים אותם על מחצית השקל, ובכלל זה שאין ממשכנין את הקטנים. ומדייקים: הא [הרי] לתבוע מחצית השקל מן הקטנים — תובעין. ומגבילים דין זה: הדא דתימר [דין זה שאתה אומר] שתובעים מהם אף שאין ממשכנים אותם הוא דווקא בקטן (עד גיל עשרים שהוא מן התורה זמן החיוב במחצית השקל) שהביא שתי שערות, שחיובו אז מדרבנן. אבל אם לא הביא שתי שערות — לא בדא [לא בזה, כך, הדין], שאף אין תובעים אותם, לפי שאינם חייבים כלל. ולמשכן — אין ממשכנין אף על פי שהביא שתי שערות, כל עוד אינו בן עשרים. שנינו במשנה כי אין ממשכנים את הכהנים מפני דרכי שלום.

ואומרים כי בענין זה כיני מתניתין [כך הוא שנוי בברייתא]: אין ממשכנין את הכהנים מפני דרך הכבוד, שראוי לנהוג בהם כבוד, ויש להימנע מבזיונם. וזו משמעות "דרכי שלום" ששנינו במשנה.

עוד שנינו במשנה כי אמר ר' יהודה שהעיד בן בוכרי כי כהן השוקל אינו חוטא, ואת דברי ר' יוחנן לבן בוכרי כי כהן שאינו שוקל — חוטא. אמר ר' ברכיה: טעמא [הטעם] של רבן יוחנן בן זכאי: שנאמר "זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש" (שמות ל, יג), "זה" הוא בגימטריא שתים עשרה — שנים עשר שבטים יתנו, ובכלל זה שבט לוי, והכהנים בתוכם. ובהסבר השיטות אמר ר' טבי בשם רב המנונא, כן משיבין חכמים לר' יהודה על שיטת בן בוכרי: הלא דין הוא שחטאת יחיד כשאינה ניתנת להקרבה (ראה מעילה י, ב) דינה שהיא מתה (בהכנסתה למקום סגור ומניעת מזון ומים ממנה), אבל אין חטאת צבור מתה. ובדומה להבדל שבין החטאות השונות, יש הבדל גם בין המנחות, שמנחת היחיד קריבה כליל על גבי המזבח, ואין מנחת הצבור (עומר, שתי הלחם ולחם הפנים הבאות מתרומת השקלים) קריבה כליל, אלא הריהי נאכלת. ואם יתנו הכהנים מחצית השקל, תיחשבנה איפוא מנחות אלה למנחת כהן (האסורות באכילה), ונמצא כי בתת הכהן מחצית השקל הריהו גורם שתיאכלנה המנחות הללו באיסור. ותמהים: וקשיא [וקשה] איך יכולים להקשות על ר' יהודה, וכי משיבין (מקשים) לאדם מדבר שאינו מודה בו? דתנן [שהרי שנינו במשנה] שאין חטאת צבור מתה. ואולם ר' יהודה אומר: תמות. והרי שלדעתו אין הבדל בין חטאת הציבור לחטאת היחיד, וכפי שאין לדמות לדעתו חטאת לחטאת כך אין לדמות מנחת יחיד למנחת רבים, ואין הדברים איפוא סותרים את שיטתו! ומעירים: והוא ר' יהודה, מותיב לן [משיב לנו] על קושיית חכמים על שיטתו מהברייתא: וכי זו לא נדבת יחיד היא? שכן כשנותן את מחצית שקלו אינו מתכוין לכוללה לגמרי עם שאר נדבות הציבור, ובמידה מסויימת הריהי נותרת כנדבת היחיד (שדינו שלכתחילה אינו נותן, ואולם אם נתן אינו נחשב כחוטא). ואינון מתיבין ליה [והם, חכמים משיבים לו]: מכיון שנמסרה מחצית שקלו לצבור — כמי שהוא נדבת צבור. ומעירים כי מצאנו במקום אחר מחלוקת שעיקרה כשיטות התנאים במחלוקת זו. ששנינו, כתיב [נאמר]: "זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש" (שמות ל, יג). ונחלקו ר' יהודה ור' נחמיה בפירוש הדברים. חד אמר [אחד מהם אמר, פירש]: כל מי דעבר בימא [שעבר בים] הוא יתן, כלומר, כל ישראל. וחרנא [והאחר] אמר: כל מי דעבר על פיקודייא [שעבר בעצמו לפני משה על הפקודים] לצורך המנין (הישראלים) — יתן, ואלה שלא נפקדו עם שאר ישראל אלא נמנו בעצמם (הכהנים והלויים) — לא יתנו. ומסבירים: מאן דאמר [מי שאמר] כל מי דעבר בימא [שעבר בים] יתן — מסייע לרבן יוחנן בן זכאי שאומר שגם הכהנים חייבים לתת, ומאן דאמר [מי שאמר] כל מי דעבר על פיקודייא [שעבר על הפקודים] יתן — מסייע לבן בוכרי.

ג הלכה ד משנה אף על פי שאמרו במשנה הקודמת כי אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים שאינם רוצים לתת מחצית השקל, אבל אם שקלו (נתנו מחצית השקל) מרצונם — מקבלין מידן. אבל הנכרי והכותי (השומרוני) ששקלו כדי להיות שותפים לקרבנות הציבור — אין מקבלין מהן. וכן אין מקבלין מידם מהנכרי והכותי קני זבין וקני זבות וקני יולדות (שהם קרבנות העוף המובאים לטהרת טמאים אלו) וחטאות ואשמות. זה הכלל: כל דבר שנידר ונידב, שאפשר לתת אותו בנדר או בנדבה למזבח — מקבלין גם מידן של הנכרים והכותים, וכל שאינו נידר ונידב למזבח, אלא הוא חובה על ישראל — אין מקבלין מידן. וכן מפורש על ידי עזרא, שכאשר רצו הכותים לסייע לישראל בבנין הבית השני, דחו אותם ישראל, שנאמר: "לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו כי אנחנו לבדנו יחד נבנה לה' אלהי ישראל" (עזרא ד, ג). א ודין נוסף: ואלו שחייבין בקלבון (מטבע קטנה שמוסיפים למחצית השקל כדי לכסות את ההוצאות): כל שהם חייבים במחצית השקל, לוים וישראלים וגרים ועבדים כנענים משוחררים, אבל לא כהנים ונשים ועבדים כנענים וקטנים. השוקל (הנותן מחצית שקל) עבור אחד מהפטורים ממחצית השקל, וכגון על יד (עבור) כהן, או על יד האשה, על יד עבד, על יד קטן — פטור מן הקלבון. ואם שקל על ידו ועל יד חבירו, שנותן שקל שלם בשבילו ובשביל חבירו החייב במחצית השקל — חייב בקלבון אחד. ור' מאיר אומר: צריך לתת שני קולבנות. דין נוסף: הנותן לגבאי השקלים סלע (שקל) ונוטל שקל (מחצית השקל) כעודף — חייב שני קולבנות. השוקל על יד עני או על יד שכינו או על יד בן עירו — הרי זה פטור מן הקלבון, שלא חייבו חכמים בקלבון אלא כשנותן אדם מממונו שלו לתשלום חובתו שלו, ולא כשנותן מממונו עבור חובת חבירו. ואם הלוון, שנתן להם את הכסף הזה כהלוואה ולא כמתנה — הרי הוא חייב בקלבון. שכיון שהם חייבים לפרוע לו הלוואה זו, הרי זה כמו שנתן לתשלום חובתם משלהם. האחין השותפין, כלומר, כאשר חילקו לגמרי את ירושת אביהם, אף אם נשתתפו שוב לאחר מכן, שאם הם נותנים שקל שלם לתשלום מחצית השקל של שניהם, הריהם חייבין בקלבון כמו כל שני אנשים הנותנים שקל שלם עבור שניהם — הריהם פטורין אז ממעשר בהמה. כי כיון שחילקו לגמרי את הירושה נחשבים הם כאילו קנו את הצאן מאדם אחר, והקונה פטור ממעשר בהמה. וכשלא חילקו ביניהם את הירושה, שעדיין הם חייבין במעשר בהמה, כיון שהעדר נשאר כמות, וכאילו עדיין של אביהם הוא, וצריך לעשר אותו, הריהם פטורין אז מן הקלבון, שהרי זה כאחד שנותן עבורו ועבור חבירו. וכמה הוא קלבון? כמה צריך לתת לקלבון בפועל? מעה כסף, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: רק חצי מעה.

ב גמרא שנינו במשנה: שאף על פי שאמרו שאין ממשכנים את הקטנים על מחצית השקל, ואולם אם שקלו מקבלים מידם. ושואלים: ממה שאמר התנא שאם שקלו מקבלים מידם משמע: הא [הרי] לתבוע מהם מלכתחילה שיתנו מחצית השקל — אין תובעין. וממה שאמר בתחילה שאין ממשכנים אותם משמע שלתבוע מהם — תובעים, ואיך הכא את אמר [כאן, בתחילתה אתה אומר] שתובעין, והכא את אמר [וכאן, בסופה אתה אומר] שאין תובעין?! ומשיבים: יש לחלק בקטנים, כאן ששנינו שתובעים את הקטן — הרי זה בקטן שהביא שתי שערות (ואף שהוא יותר מבן שלוש עשרה הריהו נחשב כקטן, שלענין מחצית השקל גדול הוא מבן עשרים שנה), וכאן ששנינו שאין תובעים את הקטן — הרי זה בש עדיין לא הביא שתי שערות.

ג שנינו במשנה שהנכרי והכותי ששקלו אין מקבלים מידם. ואין מקבלים מידם קיני זבים וזבות ויולדות ולא חטאות ואשמות, ולא כל דבר שאינו נידר ונידב. אמר ר' בא: משנתנו האומרת שאין מקבלים מידם הן לענין שקלים והן לענין קרבנות חובה, מתייחסת לכותים, ותיפתר [תוסבר] משנה זו כמאן דאמר [כדעת מי שאומר] שכותי דינו כנכרי. דאתפלגין [שכן נחלקו חכמים] בענין זה. ששנינו: כותי דינו כנכרי אלו דברי רבי. ואילו רבן שמעון בן גמליאל אומר: כותי דינו כישראל לכל דבר.

אמר ר' לעזר: אין כן הדבר, אלא בתחילת דבריה בענין השקלים מתייחסת המשנה הן לנכרים והן לכותים. ורק סוף מתניתין [משנתנו] שאין מקבלים מידם קרבנות חובה מדברת בנכרים בלבד, הא [הרי] בכותים היא לא עוסקת. והדין לענין זה יהיה תלוי במחלוקת אם דינם כישראל או כנכרים. ותני כן [ואכן שנויה ברייתא כמו כן]. ששנינו: נאמר "אדם כי יקריב מכם קרבן" (ויקרא א, ב), "אדם" — הרי זה בא לרבות את הגרים, שאינם מזרע ישראל אבל בוודאי הם בגדר אדם. "מכם" שהוא לשון מיעוט — בא להוציא את המומרים (שפרשו מן היהדות בשלמות או בחלקה), והרי שגם הכותים יכולים להביא קרבנות חובה שהם בכלל כל הגרים. ומעירים: מתניתין פליגי [משנתנו חולקת] על ר' אלעזר, שכן שנינו בה: אין מקבלין מידם (מיד הנכרי והכותי) קני זבין וזבות וקני יולדות. ויש לשאול: וכי יש קני זבין וזבות בנכרים? שכיון שאין בהם דיני טומאת וטהרת זיבה ויולדת, אין מובן לקבלת קרבנות לטהרתם מאלה. אלא ודאי שרישא [ההתחלה] העוסקת בענין השקלים מדברת בנכרים וסיפא [והסוף] העוסקת בשאר קרבנות חובה מדברת בכותים, שהם שומרים (לפי הבנתם) דינים אלו. ומסכמים: כן הוא באמת, רישא [תחילתה] של המשנה מדברת בנכרים וסיפא [וסופה] בכותים.

אמר ר' יוחנן: בתחלה, כשבונים את בית המקדש מתחילה, אין מקבלים מהן מן הגויים או הכותים לא דבר מסוים, כלומר, חפץ שיישאר כמות שהוא, ולא דבר שאינו מסוים כגון כסף או חומר אחר שיכנס לבנין ולא יהיה ניכר. ובסוף אחרי שהבנין בנוי ומישהו מהם בא לתת נדבה — מקבלין מהן דבר שאינו מסוים, ואין מקבלין מהן דבר מסוים. ואילו ר' שמעון בן לקיש אמר: בין בתחילה בין בסוף — אין מקבלין מהן לא דבר מסוים ולא דבר שאינו מסוים. ומעירים: מתניתין פליגי [הברייתא חולקת] על דברי רבי יוחנן, ששנינו בברייתא מפורש שאין מקבלין מהן הקדש ונדבה לבדק הבית, ומשמע שאין הבדל בין בתחילה לבין בסוף, ובין דבר מסויים לדבר שאינו מסויים, ושלא כדעת ר' יוחנן! ומשיבים: פתר לה [היה ר' יוחנן פוטר עונה על כך] שהברייתא אכן מדברת בין בתחלה בין בסוף, ובלבד, כלומר, אבל היא מדברת דווקא בדבר מסוים, ולפיכך אין הדברים סותרים את דברי ר' יוחנן. אמרנו שר' שמעון בן לקיש אמר שבין בתחלה ובין בסוף אין מקבלין מהם לא דבר מסוים ולא דבר שאינו מסוים. ומעירים: מתניתין פליגי [המשנה חולקת] על ר' שמעון בן לקיש, דתני [ששנינו] במשנה במסכת ערכין (ה, ב): הכל שוין (מסכימים) שהן הגויים נודרין ונידרין. שגוי שאמר "דמי עלי" או שאמר ישראל עליו "דמי גוי זה עלי" — הריהו חייב לתת את דמיו לבית המקדש לבדק הבית, והרי שמקבלים מהם, ושלא כדעת ריש לקיש! ומשיבים: ריש לקיש פתר לה [מפרש אותה, את דברי המשנה שם] לא בנדר לבדק הבית אלא כאשר נדר הגוי להביא קרבן עולה, ובכך הכל מודים שהוא רשאי לנדור. ותמהים: ניחא [נוח לנו, מובן הדבר] ש**"נודרין"** יכול אתה לפרש כמתייחס לנדר עולה, שאם נדרו עולה מקבלים מהם, אבל "נידרין" ודאי אינך יכול לפרש כמתייחס לעולה, שכן איך יכול ישראל לחייב את הגוי בהבאת עולה בהדרתו אותו! לא, אלא צריכים לומר שכוונת הדברים כך: מדובר באופן כשאמר ישראל "הרי עלי עולה" ושמע נכרי ואמר "מה שאמר זה — עלי", וכיון שלא נדר מעצמו אלא קשר את עצמו בנדר של אחר, הריהו נחשב כנידר. ושואלים: ואם אכן הכוונה שהריהו מביא עולה, וכי אינו מביא עמו נסכים? הרי קרבן עולה בא עם נסכים. ומאחר שכך הוא, וכי מותר נסכים (מה שנשאר מהכסף של נסכים) לא לכלי שרת אינון [הם הולכים], שכך הלכה שזה ייעודם, ונמצא אם כן שמביא הגוי דבר מסויים, שכן כלי שרת הם דבר מסויים! התיב [השיב] רבי יוסי בר ר' בון: והא תנינן [והרי בדומה לכך שנינו] במשנה בערכין (פ"א מ"ב) שלדעת ר' מאיר הגויים נערכין ועורכין, ואף בענין זה יש לתמוה: וכי לא לבדק הבית הולכים כספי הערכים, ונמצא אם כן שהם נותנים בין דבר בין מסויים בין שאינו מסויים! אלא אינון היך מה דאת אמר תמן [הם כמו שהם אומרים, סבורים כמו שאמרת שם במקום אחר] כי כשהגוי נותן מעות למקדש בכל דרך שהיא, לשמים הוא מתכוין, לתת מתנה לשמים, לשמו של הקדוש ברוך הוא, ולא לשימוש מסויים בבית המקדש, ולאחר שנתנם — מאיליהן הן באין לבדק הבית. שלאחר שמקבלים ממנו את הכסף הזה, מפנים אותו לשימושים שונים לצרכי גבוה. אבל אי אפשר לומר שזו מתנה ישירה מאותו נכרי לבדק הבית. וכמו כן את אמר אף הכא [כך אתה אומר גם כאן] בענין מותר נסכי הגוי, כי כאשר הוא מביא מעות לנסכים — לשמים הוא מתכוין, ומאיליהן הן באין לבדק הבית. ומכיון שכך, אפשר לקבל מן הגוי המביא עולה גם את נסכיה אף שמותר הנסכים הולך לכלי שרת, שהרי לא נדר לכך במפורש. ושואלים: מה עבד לה [מה עושה עם זה] ר' שמעון בן לקיש, כיצד הוא מפרש את דבריו אף שהם סותרים את דברי המשנה? ומסבירים: הוא פתר לה [מפרש זאת] שהוא משום שהגבילו את בנין בית המקדש לישראלים בלבד, וכנאמר בספר עזרא ביחס לכותים, שהזהיר עזרא את צרי יהודה: "לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו כי אנחנו יחד נבנה בית לאלהינו" (עזרא ד, ג). ר' חזקיה אמר שר' סימון שאל, כלומר, הציע: מעתה שלאור דברי הפסוק בעזרא אין מקבלים מן הגוים תרומות לבדק הבית, אף אין מקבלין מהן גם לאמת המים שהיתה עוברת בירושלים, או לחומות העיר ומגדלותיה, על שם שנאמר שאמר נחמיה לסנבלט ולשאר הכותים: "אלוקי השמים הוא יצליח לנו ואנחנו עבדיו נקום ובנינו, "ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים" (נחמיה ב, כ).

א מתניתא [במשנתנו] הובאה מחלוקת בענין הנותן סלע שלם עבורו ועבור חבירו, שלדעת התנא קמא הריהו חייב בקלבון אחד, ולדעת ר' מאיר שני קלבונות. ובהסבר שיטת ר' מאיר אומרים שכך אמר ר' מאיר, זהו טעמו: כשם ששקלו של אדם חייב בו מן התורה, כך גם קלבנו חייב בו מן התורה. ולכן קסבר [סבור] ר' מאיר: בנותן שקלו שלם (כשהוא נותן שקל בדיוק, מחציתו לחובת עצמו ומחציתו לחובת חבירו) שהוא חייב בקלבון אחד לכל אחד משני החצאים, כלומר, שני קלבונות. שאמר ר' מאיר: כשצווה משה על חובת נתינת מחצית השקל, כמין מטבע של אש הוציא הקדוש ברוך הוא מתחת כסא כבודו והראהו למשה ואמר לו "זה יתנו" (שמות ל, יג), וכוונתו: כזה, בנפחו ומשקלו, יתנו (בשל מתכת). וכיון שאין משקלן של מטבעות זהה, ויתכן שתהיינה חלקן קטנות במשהו מזו שהראה למשה, צריך להוסיף על נתינתם משהו, וזהו הקלבון.

שנינו במשנה שכאשר נתן סלע (שני חצאי שקלים. ראה עיונים ד,א ד"ה הנותן סלע ונוטל שקל) כדי ליטול שקל (מחצית השקל) כעודף — חייב לתת שני קולבונות. אמר ר' אלעזר: דברי ר' מאיר היא, דתניא: אלו חייבין בקלבון הנותן סלע ונותן שקל, שלדעת חכמים נותן קלבון אחד. ואילו ר' מאיר אמר: שנותן שני קולבנות. והרי ששיטת ר' מאיר היא שכשנותן סלע ונוטל שקל חייב שני קולבנות. ומר [ואמר] רב על כך: לא כן, אלא פיסקה זו במשנתנו דברי הכל היא. שהכל סבורים כפי שאמר וכשיטתו של ר' מאיר, שכאשר הוא נותן שקל שלם על מנת לקבל את מחציתו בחזרה, הריהו צריך לתת קולבון אחד בשביל השקל (מחצית השקל) שהוא נותן למקדש כשהוא משאירו אצל השולחני, ואחד בשביל השקל שהוא נוטל ממנו כעודף, ועוד קולבון בשביל האחד לדברי תורה, מצד דין התורה, משום הכרע. ומוסיפים: נמצא אם כן שעל דעתיה [דעתו] של רב שלשה קולבנות אינון [הם]. וכסיוע להנחה זו שזוהי דעת רב בשיטת ר' מאיר מביאים כי אתא [בא] ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק בשם רב ואמר במפורש: שלשה קולבנות אינון [הם]: אחד שקל שהוא נותן ואחד שקל שהוא נוטל ואחד לדבר תורה.

ב מן המשנה משמע ששותפות מסוג מסויים בין האחים בירושת אביהם מחייבתם בקלבון ופוטרתם ממעשר בהמה, ושותפות אחרת מחייבתם במעשר בהמה ופוטרתם מקלבון. ומפרטים: האחין והשותפין שחייבין בקלבון ופטורין ממעשר בהמה, באיזה אופן מדובר? — בשחלקו את נכסי אביהם שנפלו לפניהם בירושה, ואחר כך חזרו ונשתתפו, ושותפותם איפוא שלא מכח הירושה אלא שותפות רגילה, שכיון שהם כשותפים רגילים הריהם חייבים בקלבון, ופטורים ממעשר. שמיעטה התורה את השותפים ממעשר (כמבואר במסכת בכורות נו,ב). ומאידך, אלו שחייבין במעשר בהמה הרי הם פטורין מן הקלבון באיזה אופן מדובר? — בשלא חלקו את ירושת אביהם ביניהם כל עיקר, ושותפותם מחמת הירושה היא, והרי זה כאילו אביהם עדיין בעל הנכסים וכאילו הוא הנותן את מחצית השקל עבורם. וכבר שנינו שכשנותן משלו עבור אחר — פטור מן הקלבון. ואולם הריהם חייבים במעשר בהמה, שכיון שלא חלקו נשארות הבהמות כאילו בחזקת אביהם, ולכך הריהם חייבים במעשר בהמה.

אמר ר' לעזר: והן, זהו דווקא כשחלקו ביניהם את הבהמות גדיים כנגד תיישים ותיישים כנגד גדיים. שירשו מאביהם גדיים ותיישים ונטל אחד את התיישים והאחר את הגדיים. שכיון שמעיקרו ירש כל אחד מהם באלה ובאלה, הרי כשנוטל כל אחד מהם מין אחד בלבד הריהו כמוכר לשני את חלקו במין השני, וכשחזרו ונשתתפו הריהם כשני זרים שנשתתפו ביניהם, וכבר שנינו שהשותפים פטורים ממעשר בהמה. אבל אם חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים, שנטל כל אחד מהם בחלקו חלק מן התיישים וחלק מן הגדיים, וכעיקר דין ירושה, אנו אומרים: הוא חלקו משעה הראשונה ולמעשה לא היה פה ענין של קנין מחייב כלל. וכאשר הם חוזרים ומשתתפים חזרו הנכסים למעמדם הקודם, כשותפות של יורשים טרם חלוקה, והריהם חייבים במעשר בהמה, כבנכסים של אדם אחד. אמר ר' יוחנן: לא כן, אלא אפילו חלקו גדיים נגד גדיים ותיישים נגד תיישים, כלקוחות הן נידונים, וכאילו מכרו האחד לשני חלק מירושתו ולפיכך הריהם פטורין מן המעשר בהמה. כההוא דתנינן תמן [כמו ששנינו במשנה שם] במסכת בכורות (פ"ט מ"ג): הלקוח מה שאדם קונה, או שניתן לו במתנה — פטור ממעשר בהמה. ואף בעניננו כיון שכל אחד מהאחים נחשב כקונה מאחיו חלק מן הבהמות וכמוכר לו חלק מהאחרות — הריהם פטורים ממעשר בהמה. שנינו במשנה שני אופנים: האחד, שבו חייבים במעשר בהמה ופטורים מן הקולבון, והאחר, שבו חייבים בקולבון ופטורים ממעשר בהמה. ובענין זה ר' חייא אמר שר' ירמיה בעי [שאל]: ולמה לית נן אמרין [ולמה אין אנו אומרים] אופנים נוספים: פעמים שהן חייבין בזה ובזה, גם בקולבון וגם במעשר בהמה, ופעמים שהם פטורים מזה ומזה, ממעשר בהמה ומקלבון. והיך עבידא [כיצד נעשה]? כלומר, במה מדובר? אם חלקו שני הבנים ביניהם את שאר הנכסים וחזרו ונשתתפו בהם אבל לא חלקו ביניהם את הבהמה (הבהמות) כלל, — הרי הם חייבין בזה ובזה. שכן ביחס לנכסים הריהם כשאר שותפים, והשותפים חייבים בקלבון. ואילו ביחס לבהמות, כיון שלא חלקו בהן הריהן נחשבות כשל אדם אחד ("תפוסת הבית", שהן עדיין כשל האב), ולכן הריהם חייבים במעשר בהמה. ולעומת זאת, אם חלקו ביניהם את הבהמה, וחזרו לאחר מכן והשתתפו בהן ולא חלקו ביניהם את הנכסים — הריהם פטורים מזה ומזה. שלגבי הבהמות הריהם כשאר שותפים שאינם חייבים במעשר בהמה, ואילו לגבי הנכסים הריהם עדיין כשל אדם אחד, ולפיכך הריהם פטורים מקלבון. ובענין זה אמר ר' מנא: הדא דאת אמר [זה שאתה, ר' ירמיה אומר] שכאשר חילקו ביניהם את הנכסים ולא את הבהמות, ולאחר מכן חזרו ונשתתפו בנכסים שהריהם חייבים בקלבון, זהו דווקא בשלא היתה הבהמה רוב הנכסים, אלא שאר הנכסים היו הרוב. אבל אם היתה הבהמה רוב הנכסים — הן הן הבהמות, נחשבות כעיקר הנכסים, וכיון שלא חילקו ביניהן את הבהמות, אף שחילקו את שאר הנכסים, הרי זה כאילו לא חילקו כלל, והריהם פטורים מן הקלבון. שנינו במשנה שכל עוד לא חילקו האחים ביניהם את ירושת אביהם, הריהם חייבים במעשר בהמה ופטורים מן הקלבון. ובענין זה ר' אבין אמר שר' שמי בעי [שאל] את השאלה הבאה: מפני שהחמרתם ועשיתן (החשבתם) את האחים כאדם אחד אצל (ביחס) למעשר בהמה, שכיון שלא חילקו נחשבות הבהמות כשל אדם אחד, האב, וחייבות במעשר, את [אתה] מיקל עליהם ופוטרו מן הקלבון? החמר עליהם גם בענין זה והחשיבם כסתם שותפים החייבים בקלבון! אמר ליה [לו] ר' אבין לר' שמי בתשובה: והאם לא שניא [לא שונה] היא? וכי אין לחלק בין הדברים? שהרי כאשר הוא, אחד האחים, נותן סלע אחת שלימה מכספי הירושה עבור שניהם, כיון שזו עדיין לא נתחלקה, הרי המטבע נחשבת עדיין של האב, ולכן דינה כשל אדם אחד אף להקל, ולכך הריהם פטורים מן הקלבון. ושואלים: מעתה, לדבריך, שכל עוד לא חילקו ביניהם את הנכסים הריהם כשל אדם אחד, אם כן אפילו חלקו וחזרו ונשתתפו לאחר מכן בכל, ייחשב הדבר כאילו חזרו הנכסים להיות כבתחילה, כשל האב, ויהיו חייבין במעשר בהמה ופטורים מן הקלבון, ותנינן [ושנינו] בכל זאת שהריהם חייבין בקלבון ופטורין ממעשר בהמה! השיב על כך ר' בא בשם אבא בר רב הונא: היא, כלומר, הוא הדין, שני אחים שירשו את אביהן, והיא הוא הדין שני גיסין שירשו את חמיהן, שהיו לאב רק שתי בנות והגיסים בעלי הבנות ירשו את הנכסים. שכשם שגיסים שירשו את חמיהם וחילקו ביניהם את הנכסים ולאחר מכן חזרו ונשתתפו בהם, הריהם כסתם שותפים, וחייבים בקלבון ופטורים ממעשר בהמה, הוא הדין גם לגבי שני אחים.

א כיון ששנינו שלעתים היו מוסיפים למחצית השקל קלבון, מביאים בענין זה את דברי הברייתא: לאיכן היו הקלבנות נופלין? מה היו עושים בהם? ר' מאיר אומר: היו מצרפים אותם לשקלים עצמם, והיו משמשים אף הם לקרבנות התמיד והמוספים. רבי לעזר אומר: היו עושים אותם לנדבה לעולות הציבור למקדש, שכאשר היה המזבח בטל, היו מקריבים עליו עולות משל הציבור. ר' שמעון שזורי אומר: היו קונים בהם ריקוע זהב והיו אלו משמשים כצפוי לבית קודש הקדשים שהיה מצופה מבפנים בזהב. בן עזאי אומר: הקלבנות, השולחנין אשר היו עסוקים בגביית השקלים היו נוטלין אותן בשכרן, בשכר עבודתם זו, כיון שהיו באותה עת בטלים ממלאכה אחרת. ויש אומרים שהיו לוקחים את הקלבנות להוצאת דרכים,