א הלכה א משנה כאשר בני המקומות המרוחקים מירושלים רוצים לשלוח את מחציות השקל שנגבו מבני מקומם לירושלים, הריהם מצרפין שקלים לדרכונות, שיכולים הם להמירם בדרכונות, שהם מטבעות גדולים של זהב, מפני משוי הדרך, כדי להקל ממשא השליחים מוליכי השקלים, שבמקום לשאת שקלים רבים ישאו משקל קטן הרבה יותר של מטבעות זהב. ומעירים: כשם שהיו שופרות (קופות) במקדש לתת לתוכם את תרומות מחצית השקל, כך היו שופרות גם במדינה, במקומות שמחוץ לירושלים בהם היו נותנים בני אותם מקומות את שקליהם כדי להעבירם אחר כך לירושלים. ועוד הלכה: בני העיר ששלחו את שקליהן למקדש ונגנבו השקלים בדרך מן השליח או שאבדו, אם כבר נתרמה התרומה (תרומת הלישכה) עוד לפני שהגיעו השקלים למקומם — נשבעין השליחים שבועת השומרים לגיזברין, שכן לאחר תרומת הלישכה נעשים כל השקלים שנתרמו עד אז לפרעון מחצית השקל רכוש המקדש, ולכן הגיזברים הממונים על רכוש זה הם בעלי הדין של השליחים. ואם לאו [לא], שעדיין לא נתרמה התרומה — נחשבים עדיין השקלים כשל אנשי העיר, ולכן נשבעין השליחים לבני העיר, ומאחר ואותם שקלים נחשבים כשלהם וכאילו נגנבו מהם, לא יצאו ידי חובתם ולכן בני העיר שוקלין תחתיהן שקלים אחרים. ואם לאחר ששקלו בני העיר שוב שקלים אחרים נמצאו השקלים שאבדו או שהחזירום הגנבים — אלו ואלו, הראשונים והאחרונים, לכולם יש קדושת שקלים והריהם שייכים למקדש, ואולם אין עולין להן לשנה הבאה, שאינם יכולים להגיד שכיון שנתנו בשנה הזו פעמיים יהיו פטורים ממתן מחצית השקל בשנה הבאה.

ב גמרא שנינו במשנה שיכולים בני העיר להמיר את מחציות השקלים לדרכונות זהב כדי להקל ממשא הדרך. ושואלים: אם רוצים להקל ממשא הדרך על ידי זה שמצרפים אותם לדבר בעל ערך גדול יותר, ויעשו (ימירו) אותן, למרגליות, שערכן רב יותר משל הדרכונות, ואף משקלן קטן מאד! ומשיבים: אין עושים כן משום שחוששים שמא תזיל (יוזל) מחיר המרגליות, שככל סחורה אחרת יכול גם מחירם לרדת, ונמצא ההקדש מפסיד. וכמשנה ההיא דתנינן תמן [ששנינו שם] במסכת בכורות: וכולן, כל הדברים הנפדים, כגון מיני הקדשות ובן זכר הבכור לאימו הנפדה מן הכהן, נפדין בכסף ובשוה כסף, חוץ משקלים, שאינם נפדים אלא בכסף. ועל כך שאלו: ומדוע אין פודין את מחצית השקל בכלים (או בכל שוה כסף אחר)? ואמר ר' שמואל בר רב יצחק לתרץ: חוששים שמא יזילו (יוזלו) הכלים לאחר מכן ונמצא ההקדש מפסיד. מה שאין כן בכסף ששערו קבוע ואינו משתנה, ולכן יכול להמיר כסף בכסף. ולפי זה אוף הכא נמי [אף כאן יש לומר גם כן] כי אין ממירים שקלים במרגליות מחשש שמא תזיל המרגליות ונמצא ההקדש מפסיד. שנינו במשנה שכשם שהיו שופרות במקדש לתת לתוכם את תרומות מחצית השקל, כך היו גם במדינה, במקומות שמחוץ לירושלים.

ומעירים: מתניתא [משנתנו] עוסקת בתקלין חדתין [בשקלים חדשים], שניתנו עבור השנה החדשה שתבוא בניסן הקרוב, אבל בתקלין עתיקין [בשקלים ישנים] שנותנים אלו שלא נתנו בשנה שעברה ונותנים השנה גם על חשבון השנה שעברה — לא בדא [לא בזה אמרו]. שלשקלים הישנים היו שופרות מיוחדים רק במקדש ולא בשאר מקומות. ותני כן [ושנויה ברייתא כן]: שופרות לשקלים עתיקין קיימים במקדש, ואין שופרות לשקלים עתיקין במדינה. ג עוד שנינו במשנה שאם אבדו או נגנבו השקלים מהשליח בדרכו לירושלים, שהריהו נשבע (שבועת השומרים) ונפטר. ומעירים: מתניתא [המשנה שלנו] מדברת במקרה שהשליח היה שומר חינם, אבל בשומר שכר לא בדא [לא נאמר בזה]. שכן רק שומר חינם נפטר בשבועת מתשלום על אבידה או גניבה, ולא שומר שכר. ועל כך אמר ר' אבא: ואפילו תימר [תאמר, תפרש] שמשנתנו מדברת בשליח שהוא שומר שכר, ומכל מקום הריהו נפטר בשבועה, שכן "נגנבו" שאמרה המשנה כוונתו — בלסטים מזויין, שנגנבו על ידי גנב שבא עם נשק, והרי זה נחשב כאונס שאפילו שומר שכר פטור עליו. ו**"אבדו"** כוונתו — כמי שטבעה ספינתו בים, והוא ניצול והכסף שהיה עימו בשליחות בני עירו טבע עם הספינה, שזו נחשבת כאבידה מאונס, ושומר שכר פטור עליה. עוד שנינו במשנה שאם נגנבו או אבדו השקלים מן השליח לאחר תרומת הלישכה, שנשבע השליח לגיזבר ההקדש ונפטר. ועל כך אמר ר' יוסטי בר' סימון: משנתנו אתיא כמאן דאמר [הולכת כשיטת מי שאומר] שתורמין במקדש את תרומת הלישכה על הכסף הגבוי שכבר הובא למקדש, וגם על הכסף העתיד לגבות. ולכן נחשב הכסף שהיה בשעת תרומת הלישכה ביד השליח כשל הקדש. ברם כמאן דאמר [לדעת מי שאומר] שאין תורמין לא על הגיבוי שעדיין לא הגיע למקדש ולא על העתיד לגבות, אלא רק על הכסף שנמצא כבר באותה שעה במקדש, לא בדא [לא בזה] אמרה המשנה שתורמי השקלים נשבעים לגזבר ונפטרים. אלא כיון שעדיין לא הגיעו השקלים למקדש, הריהם כאילו לא נתרמו כלל, וצריכים כל אלו שאבדו או נגנבו שקליהם לשוב ולתת מחצית השקל אחרת.

ד שנינו במשנה שבני העיר ששלחו את שקליהם ונגנבו או אבדו, שאם עדיין לא נתרמה הלישכה נשבעים השליחים לאנשי העיר, ואם כבר נתרמה — הריהן נשבעים לגזברים. ובענין זה אמר ר' אלעזר: משנה זו כשיטת ר' שמעון היא, שר' שמעון אומר: קדשים שהוא חייב באחריותן (וכגון שאמר "הרי עלי בהמה לעולה") — כנכסיו הן נחשבים, שאף אם הפריש בהמה לעולתו, כל עוד לא הביאה למקדש, אם אבדה או נגנבה הריהו חייב להביא אחרת תחתיה. והוא הדין למחצית השקל. ולכן אם נגנבה מיד השליח, הריהו צריך להישבע לבעליה. שכן לדעת החלוקים עליו וסבורים שכנכסי הקדש הם נחשבים לא היה צריך להשבע כלל, שכן כלל הוא שאין נשבעים (מן התורה) על ההקדשות. אמר ר' יוחנן: לא כן, אלא דברי הכל היא, ולא דווקא שיטת ר' שמעון, ומשום שזו היא שבועת תקנה, שחיוב שבועה זו אינו מן הדין אלא מתקנת חכמים שלא יבואו לזלזל בכספי ההקדש ויאמרו שאין עליהם אחריות, ומדברי סופרים נשבעים גם על ההקדשות. ומקשים: על דעתיה [לפי דעתו שיטתו] של ר' יוחנן הסבור כי השבועה הנזכרת במשנה היא מתקנת חכמים — ניחא [נוח לנו] מה שאמרו שאם נגנבו או אבדו השקלים מן השליח לאחר תרומת הלישכה נשבעים השליחים לגזברים, ואם לאו [לא], אלא נגנבו או אבדו לפני תרומת הלישכה — נשבעים לבני העיר, ובני העיר שוקלים (נותנים שקלים) אחרים תחתיהן (במקומם), ואף שאין נשבעים על ההקדשות, ומדוע איפוא ישבעו לגזברים, אלא ודאי שבועה זו היא משום שבועת תקנה, שתקנו חכמים שישבע השליח שהוא כשומר אף על ההקדשות שהיו בידו כפקדון. אלא לר' לעזר מובן כי הפיסקה במשנה האומרת שכאשר אבדו השקלים קודם תרומת הלישכה נשבעים השלוחים לבני העיר הדא היא [זוהי שאמר] ר' שמעון. כלומר, מובנים הדברים לשיטת ר' שמעון, שכן כל עוד לא נתרמה הלישכה חייבים בני העיר באחריות שקליהם, שהריהם כממונם, ולכן צריך השליח להישבע להם. ואולם, אם כן, מה שאומרת המשנה שאם אבדו לאחר שכבר נתרמה הלישכה הריהם נשבעים לגזברים, קשה: גזברים מאי עבידתייהו [מה מעשיהם] מה עניינם בכל זה? והרי אף אם נאמר שלאחר תרומת הלישכה נעשים השקלים ממון הקדש, הלא כלל הוא שאין נשבעים על ההקדשות! ודוחים: אין כוונת המשנה שנשבעים לגזברים, אלא שנשבעים לבני העיר במעמד הגזברים כי היכי דלא לחשדינהו [כדי שלא יחשדו הגזברים אותם, את בני העיר] שלא נתנו את השקלים. אי נמי [או גם כן], אפילו כשהם מוחזקים כאנשים כשרים ולא יחשדום בגניבת השקלים, עליהם להישבע במעמד הגזברים כדי דלא נשוו להו פושעים [שלא יחשבו אותם כרשלנים], שהזניחו את חובת השמירה. שנינו קודם שאמר ר' יוחנן שהשבועה הנזכרת במשנה היא מתקנת חכמים. ומעירים: לשיטה זו, מה ששנינו במשנה שכאשר אבדו השקלים קודם תרומת הלישכה נשבעים השלוחים לבני העיר, הרי זה אף על פי שקבלו בני העיר על עצמם לשלם שקלים אחרים תמורת הראשונים שאבדו או נגנבו, והריהם מוחלים לשליח את השבועה, שכן תקנת חכמים היא שאין ההקדש יוצא בלא שבועה. שאם נשתמש בהקדש לא בדרך ראויה — צריך להשבע שנהג כדין.

הגמרא עסקה עד עתה באופן שאבדו או נגנבו השקלים מיד השליח. ונחלקו חכמים כאשר הפריש אדם שקלו ואבד מידו קודם שנתרמה תרומת הלישכה. שר' יוחנן אמר: כיון שעדיין לא נתרמה הלישכה הריהם נחשבים ברשותו של התורם וחייב באחריותו עד שימסרנו לגזבר. ואילו ר' שמעון בן לקיש אומר: הקדש ברשות הגבוה בכל מקום שהוא, בין שכבר הגיע ליד הגזבר ובין שעדיין לא הגיע אליו, ולכן אינו חייב באחריותם. ולכאורה מתניתא פליגא [משנתנו חולקת] על ר' שמעון בן לקיש, ששנינו שם: נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלין תחתיהם, ומכאן שכל עוד לא נתרמה הלישכה עדיין הם ברשות בעליהם! ודוחים: לא עוד היא משום שבועת תקנה? כלומר, האם גם כאן הטעם אינו מצד הדין אלא משום תקנה שישמרו היטב את שקליהם עד שיגיעו הללו למקדש, ולכן נשבעים להם.

שנינו במשנה שכאשר נגנבו או אבדו השקלים מיד השליח והפרישו בני העיר שוב שקלים אחרים כדין ואחר כך נמצאו הראשונים או שהחזירם הגנב, שאלו ואלו נחשבים שקלים. ומביאה הגמרא כי תני [שנויה ברייתא] בה נתפרש להיכן הולכים השקלים הראשונים והשניים: הראשונים נופלים לתקלין חדתין [לקופת השקלים החדשים], שממנה מקריבים את קרבנות השנה החדשה, והשניים נופלין לתקלין עתיקין [לקופת השקלים הישנים], שממנה נוטלים לתיקון ובדק הבית. ושואלים: אלו הן הראשונים ואלו הן השניים? האם הראשונים הם אלו שאבדו, שהם נתרמו תחילה, או אלו שנתרמו לאחר שאבדו האחרים והם ראשונים לפי שהגיעו תחילה למקדש. ר' פנחס בי [מבית] ר' חייא ור' אבא מרי, חד אמר [אחד מהם אמר]: הראשונים הם אלו ששלחו בני העיר תחלה, וחרנה אמר [והאחר אמר]: אלו שהגיעו לידי הגזברין תחלה.

א הלכה ב משנה הנותן שקלו (מחצית השקל) שלו לחבירו לשקול על ידו, שיטילנו עבורו בקופת ("שופר") השקלים, ושקלו החבר על ידי (עבור) עצמו, אם בשעה שנתן את שקלו לחבירו כבר נתרמה התרומה, תרומת הלישכה, במקדש — מעל החבר. שבשעה שתורמים הגיזברים את הלישכה דעתם גם על השקלים שנתרמו ועדיין לא הגיעו לרשות ההקדש (כדי שיהיה לכל תורמי השקלים חלק בקרבנות הציבור), שהחשיבום כאילו כבר הגיעו, ונמצא שכאשר שוקל אותם השליח עבור עצמו הריהו נהנה מן ההקדש ומועל. ודין נוסף: השוקל שקלו מן ההקדש, שהיו ברשותו מעות הקדש, וטעה וסבר שהם של חולין ונתן מהם מחצית השקל למצוותו, ובאותה שעה כבר נתרמה התרומה (תרומת הלישכה), וקנו בה בהמה לקרבן ציבור וכבר קרבה הבהמה — הרי זה מעל, שאינו מועל עד להקרבת הבהמה בפועל. ואם בטעות פרע את מחצית השקל מכספי מעשר שני שבידו ומדמי שביעית — יאכל פירות חולין אחרים מאלו שבידו כנגדן, בשווי מחצית השקל בקדושת מעשר שני או בקדושת שביעית.

ב גמרא שנינו במשנה: השוקל שקלו מן ההקדש, ונתרמה התרומה וקרבה הבהמה — מעל. ומעירים, כי בפיסקה זו במשנה ישנן כמה גרסאות. אנן תנינן [אנו שנינו] בנוסח: אם קרבה הבהמה. ומשמע שאם עדיין לא הוקרבה הבהמה, אף שכבר נתרמה הלישכה, אינו מועל. ותני דבי [ושנויה המשנה בבית מדרשו] של רבי בנוסח: אם נתרמה התרומה. ומשמע שאף לפני שהוקרבה הבהמה, מאחר שכבר נתרמה הלישכה הריהו מועל. ומבררים: מאן תנא [מיהו התנא מבית מדרשו של רבי ששנה] בנוסח "אם נתרמה התרומה", כלומר, כדעת מי סבור תנא זה? — כדעת ר' שמעון היא, שאמר ר' שמעון: שכאשר המוכר מצרכים שונים לצורך קרבנות ציבור, כגון סולת למנחות או יין לנסכים, מספק אותם לגזברי ההקדש מיד היה מקבל מעותיו מן הגזברים, והכהנים שזריזים הן היו מזדרזים להניחם במקום הראוי להם שלא יתקלקלו. ומסתבר שזו דעתו אף בענין בהמות הנקנות לקרבנות הציבור. ועולה איפוא מדבריו שבשעת קניית הבהמה יוצאים השקלים לחולין ומועל השוקל. שנינו בתחילת המשנה שאם נתן מחצית השקל לשליח שיטילנה עבורו לקופת השקלים והטילם זה עבור עצמו, וכבר נתרמה הלישכה קודם שהטילם השליח, שהשליח מעל. ומעירים: וקשיא [וקשה]: אילו אדם הגונב עולתו של חבירו (שנדר, או נדב עולה והפריש בהמה לשם כך) ושחטו הגנב סתם בלא לפרש לשם מי הוא מקריבה — וכי סתמא [הקרבתה סתם] לא לשם בעלים הראשונים היא עולה ומכפרת?! והוא הדין לענייננו, הרי הגזבר תורם את הלישכה שלא לשם אדם מסויים, אלא סתם, ותרומה זו עולה לכאורה לזכות זה שהשקל שלו, ולא לזכות הגנב, ומדוע איפוא מועל הגנב?! אמר ר' יודן: תיפתר שאלה זו בשהיה זה מטבע מסוים, שהיה ניכר בין שאר המטבעות שבקופת השקלים, והבחין בכך הגיזבר ותרם מטבע זה לזכות השליח. וכפי שהיה נוהג השליח משל בית רבן גמליאל שכשהיה מביא את השקל של בית רבן גמליאל למקדש, היה מתכוין ודוחפו לתוך הקופה באופן שהיה מבחין הגיזבר בשקל זה והיה מכניסו בין השקלים שמהם תורם את הלישכה. ומעירים: ואף יש להוכיח את הדבר מדין המשנה: שכן לכאורה יש לשאול מדוע מועל השליח (ומביא קרבן מעילה לכפרה), וחש [והלא יש מקום לחשוש] ולומר שמא בדיוק השקל שהטיל השליח לא נפל לתרומת הלישכה אלא נותר בקופה ובסופו של דבר לשיריים (שיירי הלישכה) הן נופלין, וכי יש מעילה בשירים? והלא לדעת רוב החכמים אין מועלים בשיירי הלישכה! אלא תפרש כשיטת ר' מאיר, שר' מאיר אומר: מועלין בשיריים? — והלא הלכה כחולקים עליו, שדעת רבים היא! אלא ודאי יש לומר כי עוד היא שמדובר במשנה במטבע ניכר וכמסוים של בית רבן גמליאל, שהיה הגזבר מתכוין ותורמו לשמו, וברור שנפל לתרומת הלישכה, ולכך מועל השליח. שנינו במשנה שכאשר נתן השליח את השקל לשם עצמו, או שנתנו אדם בטעות ממעות הקדש — מעל.

ושואלים: מה נהנה, איזו הנאה יש לו ממה שתרם את השקל מהמעות האלה, הלא למצוה עשה כן, וכלל הוא ש"מצוות לאו להנות ניתנו", שאין רואים בעשייה לשם מצוה הנאה לעושה! אמר ר' אבין בשם רבנן דתמן [חכמים של שם, של בבל]: מכיון שבית דין ראוין וצריכים היו למשכן את רכושו של זה שלא נתן את מחצית השקל, וכיון שנתן שקל של הקדש לא משכנו אותו, הרי זה כמו שנהנה.

מדברי המשנה משמע שהשוקל שקלו ממעשר שני יצא ידי חובתו, אלא שצריך לאכול פירות חולין כנגדו. ושואלים: והלא מאחר שכבר היו המעות קדושים בקדושה אחרת אין קדושה אחרת חלה עליהם, ואיך תחול קדושת מחצית השקל על מעות מעשר שני?! ומנין שכך הדין? דכתיב [שכן נאמר] "אך בכור אשר יבכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אתו" (ויקרא כז, כו), ולמדו חכמים מלשון הכתוב: כל שהוא קודש — אין קדושה אחרת חלה עליו. ואם כן, זה שהטיל לקופה מחצית השקל של מעשר שני כיצד הוא עושה כדי לצאת ידי חובת מתן מחצית השקל? ומשיבים: מביא סלע (כלומר, שקל) של חולין ואומר "מעות מעשר שני בכל מקום שהן יהו מחוללין על מחצית סלע זו (כלומר, מחצית השקל)", ואותה מחצית הסלע נתפס לשם מעשר שני, והשאר, כלומר, מחצית השקל שלא נתפסה למעשר שני נעשו (חלה עליה) קדושת שקלים.

א הלכה ג משנה המכנס (האוסף) מעות מעט מעט כדי שיצטברו לבסוף לכדי מחצית השקל, וכשהתחיל לאוספם אמר "הרי אלו לשקלי", וכשבא לתת אותם למחצית השקל מצא שהם יותר ממחצית השקל, בית שמאי אומרים: מותרן, כלומר, מה שהיה יותר מכדי שקל — הריהו נדבה, שהריהו הקדש, ואולם אין דינו כמחצית השקל אלא כתרומת נדבה למקדש, ונותנו בתוך הקופה ("שופר") המצויין כ'נדבה'. ובית הלל אומרים: מותרן חולין. שמלכתחילה היה בדעתו להקדיש רק מחצית השקל ולא יותר, והקדש בטעות אינו הקדש. ואם כשהתחיל לאוספם אמר "הריני אוסף מעות כדי שאביא מהן שקלי" — שוין, גם בית שמאי מסכימים, שהמותר חולין. מי שנתחייב בקרבן חטאת על עבירה בשוגג, וכינס מעות ואמר "אלו לחטאתי", ולבסוף נמצא שאסף יותר מכדי הצורך — הכל שוין בדעתם שהמותר הוא נדבה. ואולם אם אמר "שאביא מהן חטאתי" — שוין שהמותר חולין. אמר ר' שמעון: מה ההבדל בין שקלים לחטאת, שבשקלים אומרים בית הלל שהמותר חולין, ואילו בחטאת אומרים הם שהמותר נדבה? — אלא ששל שקלים יש להן קצבה, מחצית השקל ולא יותר, ולכן יכול להיות מותר ברור, אבל לחטאת אין לה קצבה, שאין קונים חטאת בסכום מסויים דווקא, וממילא כל הסכום שאסף יכול היה להיות חטאת, ולכן מה שלא לקח ממנו לחטאת יהיה על כל פנים לנדבה. ר' יהודה אומר: אף לשקלים אין להן קצבה אמיתית, שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלין (משתמשים למקח וממכר) בדרכונות שהן מטבעות זהב מדיים בשווי שני שקלים של תורה שאותם הביאו עמהם מן הגולה, והיו נותנים את מחציתו למצות מחצית השקל. לאחר זמן כשהתבטלה מלכות מדי חזרו לשקול סלעים, שהם מטבעות של כסף שהיו המטבע שהיה נהוג בזמן בית המקדש השני, וערכן היה זהה לשקל של תורה, והיו נותנים למחצית השקל את מחציתם. וכשהשתנה לאחר זמן ערך המטבע וחזרו אחר כך לשקול טבעין שהן מחציות השקל של תורה, ביקשו איפוא לשקול (לתת למחצית השקל) מחצית ממטבע זה שהוא דינרין שהם רבע השקל, ולא קבלו מהן חכמים, אלא קבעו שיתנו לפחות כמחצית השקל של תורה. והרי שגם לשקלים אין קצבה קבועה וידועה! אמר ר' שמעון בתשובה: אף על פי כן, למרות שיש הבדל בשווי המטבעות הניתנים למחצית השקל בזמנים שונים, ואולם יד כולן שוה, ששווי מחצית השקל הוא לעולם קבוע, שהכל נותנים סכום אחד בשווה, ולכן כל סכום שאסף מעבר לשווי מחצית השקל לא התכוין להקדישו. אבל חטאת אין בה קיצבה כלל, כי זה מביא בהמה בשווי סלע וזה מביא בשתים וזה מביא בשלש, ולכן כאשר אסף מעות לחטאת, גם אם רבות הן, ודאי נתכוין לקנות בכולן בהמה לחטאת.

ב גמרא שנינו במשנה שהמכנס מעות ואמר "הרי אלו לשקלי" ונמצא לבסוף שכנס יותר ממחצית השקל, שלדעת בית שמאי מותרן נדבה ולדעת בית הלל מותרן חולין. ומביאים כי ר' יוסי בשם ר' לעזר מגדיר את המחלוקת: מה פליגין [במה הם חולקים] — במכנס פרוטרוט, שאסף מטבעות קטנות מעט מעט עד שהצטבר סכום גדול. שודאי התכוין לתת רק מחצית השקל אלא שלא שם לב שהצטבר סכום גדול יותר, ולכן לדעת בית הלל המותר על המחצית הוא חולין, שכן הקדש בטעות הוא, ולדעתם הקדש בטעות — אינו הקדש. אבל בנוטל ערימה של מטבעות ואומר "אלו לשקלי" — כל עמא מודיי [כל העם, הכל, מודים] שודאי התכוין להקדיש את כל הסכום ולכן המותרן (המותר מהן) הולך לנדבה. ואילו ר' חייא ור' ביבא בשם ר' לעזר מגדירים כך את המחלוקת: מה פליגין [במה חלקו] וסבורים בית שמאי שהמותר נדבה — במכנס פרוטרוט, שבאופן כזה לדעתם כל המעות שאסף יותר ממחצית השקל, אף שהקדישן בטעות, הולכות לנדבה, כיון שלדעתם הקדש בטעות הריהו הקדש. אבל בנוטל ערימה של מטבעות ואמר "אלו לשקלי" — כולי עלמא מודיי [כל העם, הכל, מודים] שהמותרן חולין. שאף בית שמאי מודים שלא התכוין להקדיש מלכתחילה סכום גדול כזה. אמר ר' חייא: מתניתא מסייעא [משנתנו מסייעת] לשיטת ר' ביבי. דתנן [ששנינו במשנתנו], אמר ר' שמעון: מה בין מותר השקלים שהוא חולין למותר חטאת שהוא נדבה? אלא שהשקלים יש להן קצבה ולחטאת אין לה קצבה. ונברר: מה אנן קיימין [במה אנו עומדים], באיזה אופן מדבר ר' שמעון? אם במכנס מעות מעט מעט וקודם לכן הריהו אומר "הריני אוסף מעות כדי שאביא מהן שקלי" — הרי בכגון זה כל עמא מודיי [כל העם מודים] שהמותרן חולין. ואם באומר "שאביא מהן חטאתי" — גם כן כל עמא מודיי [כל העם, הכל, מודים] שהמותר חולין, וכמבואר במשנה. אלא ודאי כן אנן קיימין [במקרה זה אנו (ר' שמעון) עומדים, עוסקים] בנוטל ערימה של מטבעות ואומר "אלו לשקלי". ועל כך טוען ר' שמעון כי שקלים על ידי (כיון) שקצבתן מן התורה, שהתורה קבעה סכום קצוב למתן מחצית השקל, מותרן חולין, שאף שכשאחז בכל המעות לא התכוין ליטול מהן אלא כדי מחצית השקל. ואולם חטאת על ידי (כיון) שאין קצבתן מן התורה אלא כל אחד מביא בהמה לחטאתו בשווי שרוצה, ושמא מלכתחילה רצה להביא לחטאתו בהמה ששוויה כסכום כל הערימה. ולכן מותרן הולך לנדבה. הרי אם כן הוכחה לשיטת ר' ביבי שכשנטל ערימה של מעות ואמר "אלו לשקלי", לדעת הכל המותר חולין. ושואלים: מה עבד לה [מה עושה בכך, בראיה זו] ר' יוסי בשם ר' אליעזר, שהרי היא נוגדת לכאורה את שיטתו! ומשיבים: ר' יוסי בשם ר' אליעזר פתר לה [מפרש אותה] את דברי ר' שמעון במשנתנו במכנס פרוטרוט, שאסף מעות מעט מעט ודווקא כדעת בית הלל, הסבורים שיש לחלק בין אם כנסם לשם שקלים שאז מותרם חולין לבין אם שקלם לשם חטאת שאז מותרם נדבה, וכפי ששנינו במשנתנו. ומקשים על ר' יוסי בשם ר' אליעזר: והא תנינן [והרי שנינו] במשנה הבאה: מותר שקלים — חולין, ומשמע שהמשנה מדברת בכל האופנים, ובכלל זה באומר "הרי אלו לשקלי", וכן שדעת הכל היא, וכשיטת ר' ביבי ושלא כשיטתך! ומתרצים: ר' יוסי פתר לה [פירש אותה] במכנס פרוטרוט, שאסף מעות מעט מעט ודווקא כדעת בית הלל הסבורים שבאופן זה המותר חולין.

ודנים בענין אחר: המפריש שקלו וסבר באותה שעה שהוא חייב להפריש, ונמצא לבסוף שאינו חייב, וכגון שנזכר שכבר נתן קודם לכן — השקל שהפריש לא קדש, כדין שאר הקדש בטעות שהלכה היא שאינו קדוש. המפריש בבת אחת שנים, שתי מחציות השקל, וסבר שהוא חייב שנים, אחד לשנה זו ואחד לשנה קודמת, וכגון שסבור היה שלא נתן אז מחצית השקל כדין, ולבסוף נזכר שבשנה הקודמת נתן כדין ונמצא איפוא שאינו חייב אלא אחד, והשני ניתן בטעות, אותו השני מה עביד ליה [מה אתה עושה בו, מה דינו]? ומשיבים: נשמענה מן הדא [נשמע זאת מהלכה זו]: הפריש אדם חטאתו לכפרת עוונו, וסבר באותה שעה שאכן חטא בשגגה חטא המחייבו חטאת, והרי הוא חייב איפוא חטאת, ונמצא לבסוף שאינו חייב — לא קדשה החטאת כלל. הפריש שתים, שתי בהמות, וסבר באותה שעה שהוא עבר בשגגה שתי עבירות ועל כן הוא חייב שתים, שתי חטאות, ונמצא שאינו חייב אלא אחת, אותה בהמה שניה מה את עבד לה [מה אתה עושה בה, מה דינה]? אלא רועה, כלומר, הריהי קדושה בקדושת חטאת, ואולם כיון שלא התחייב בה אין מקריבים אותה, אלא משאיר אותה שתרעה עד שיפול בה מום ותיפסל מהקרבה, ואז תימכר ויפלו דמיה לעולות נדבה. ואם כן הכי נמי [כך גם כן] כאשר הפריש בטעות שני שקלים ונמצא שלא היה חייב אלא אחד — יהיה אלו, כלומר, השקל השני. לנדבה. ודוחים: וכא היאך [וכאן איך] אתה מדמה לענין זה את דין השקלים לדין החטאת ואשר על כן אומר אתה בדין השקל השני כי "אלו לנדבה", והרי ברור הדבר שבענין זה דינם שונה, וכפי שכבר שנינו במשנתנו לחלק בין מותר השקלים שהריהו חולין לבין מותר החטאת שהריהו נדבה.

שנינו במשנה שר' יודא אומר על דברי ר' שמעון: אף למחצית השקל אין קיצבה מוגדרת, וכפי שמצאנו ששינו במשך הדורות את הסכום הקצוב למחצית השקל. ובהמשך פירט ר' יהודה את המטבעות שהיו נותנים למחצית השקל בתקופות השונות. ותחילה מסבירים את דברי המשנה: דרכונות ששנינו במשנה הם דינרין של זהב. ומה ששנינו חזרו לשקול סלעין, "סלעים" אלו כשמוען [כמשמע הדבר] שהם ארבעה דינרים. ומה ששנינו שחזרו לשקול טבעין, "טבעין" הם פלגי סלעין [חצאי סלעים], שני דינרים. ומה ששנינו שבקשו לשקול דינרין, "דינרים" הם קרטין [רבעי סלעים], דינר אחד. עוד שנינו: ולא קבלו עליהן, שלא הסכימו חכמים לקבל מהם דינרים למחצית השקל. ומהיכן למדו זאת חכמים? — מן הדא [מכאן], ממה שנאמר "והעמדנו עלינו מצו‍ת לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו" (נחמיה י, לג), ושלישית השקל שאמר הכתוב הוא שליש הדרכון. שמאחר וחששו חכמי אותו דור שיופחת ערך מחצית השקל שהיה נוהג באותה תקופה, קבעו שיש לתת באותו זמן לכל הפחות שליש המטבע שהיה נוהג באותו זמן, ולא פחות מזה. ומכיון שהוזכר פסוק זה מביאים דברים נוספים הנלמדים ממנו. ר' חלקיה בשם ר' אחא אמר: פסוק זה אינו עוסק במצוות מחצית השקל, אלא במצות הצדקה. ומתוך שייתר בלשונו וכתב "שלישית השקל" ולא "שליש השקל" מכאן, למדים אנו שצריך אדם לשלש שקלו שלש פעמים בשנה, שעל כל אדם להעניק לעניים שקל אחד שלוש פעמים בשנה לצדקה. וכן מכאן מפסוק זה למדים אנו שאין מטריחין על הציבור יותר משלש פעמים בשנה. אמר ר' אבין: מכאן גם ראיה או רמז לזה שהקופות מהן היו מפרישים את תרומת הלשכה היו בנות שלש סאין, מכאן לשלש קופות, מכאן לשלש הפרשות.

ושבים לדון במחצית השקל. ותחילה דנה הגמרא בטעם מצוה זו. כתיב [נאמר] "זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש "(שמות ל, יג). ונחלקו ר' יהודה ור' נחמיה בטעם נתינת מחצית השקל דווקא. חד אמר [אחד מהם אמר]: לפי שחטאו בעגל במחצית היום — יתנו מחצית השקל. וחד אמר [ואחד מהם אמר]: לפי שחטאו בשש שעות ביום — יתנו מחצית השקל, דעבד שיתא גרמסין [שסכומו שש גרמסים], שהיא מטבע קטנה שהיתה אז. ר' יהושע בי [מבית] ר' נחמיה בשם ר' יוחנן בן זכאי אומר בטעם הדבר: לפי שעברו ישראל במעשה העגל על עשרת הדברות (וכפי שאמרו חכמים בספרי פרשת שלח שכיון שעברו במעשה העגל על הדיבור הראשון "אנכי ה' אלוהיך" עברו בכך גם על כל שאר הדברות), יהיה נותן כל אחד ואחד עשרה גרה, שהם מחצית השקל, וכנאמר "זה יתנו מחצית השקל בשקל הקודש עשרים גרה השקל", ומתוך שהשקל עשרים גרה הוא, מחציתו — עשרה גרה. להלן מביאה הגמרא טעם נוסף לחובת הבאת מחצית השקל, שהיא כפרה לחטא מכירת יוסף. וקודם לכן מביאה הגמרא מימרא אחרת הכורכת את חובת קיום מצוה אחרת לחטא זה. ר' ברכיה אמר בשם ר' לוי בשם ר' שמעון בן לקיש: לפי שמכרו בני יעקב את יוסף שהוא בכורה של רחל בעשרים דינרי כסף, לפיכך נצטוו ישראל שיהיה כל אחד ואחד מהם פודה את בנו בכורו בעשרים דינרי כסף, שהם חמישה סלעים, שכן ארבעה דינרים בסלע. ושבים לחובת מחצית השקל, ר' פנחס בשם ר' לוי אומר: לפי שמכרו עשרה מבני יעקב את יוסף בכורה של רחל בעשרים דינרי כסף, ולפי זה נפל לכל אחד ואחד מהם שני דינרים שהם טבעה שהיא מחצית הסלע, לפיכך יהיה כל אחד ואחד נותן בכל שנה לשקלו טבעה.

א הלכה ד משנה האוסף מעות מעט מעט לצורך מחצית השקל, ונמצא שאסף יותר מכדי הצורך — אותו מותר שקלים הריהו חולין, וכשיטת בית הלל במשנה הקודמת. אבל מותר (עודף) הכסף שאסף יותר מכדי הצורך לקניית עשירית האיפה למנחתו, וכן מותר הכסף שאסף לקניית קרבנות שהתחייב בהם בשל טומאה או חטא, וכגון לקני (זוג עופות) זבין או לקני זבות וכן קני יולדות, או לחטאת או אשמות — כל אלה מותרן הולך לעולות נדבה המוקרבות כשהמזבח בטל ("קיץ המזבח"). זה הכלל: כל כסף שהוא בא לשם קרבן חטאת או משום אשמה, כלומר, לשם קרבן אשם — מותרן הולך לנדבה. מותר מעות שהפריש אדם לקניית עולה שנדר או נדב — הריהו הולך לקרבן עולה אחר שיביא בעתיד. מותר הכסף שהפריש אדם לקניית סולת למנחה — למנחה. מותר שלמים — לשלמים. מותר הכסף שהפריש אדם לקניית שה לקרבן הפסח אינו הולך לפסח אחר (וכגון לצורך הקרבן של השנה הבאה) אלא לקניית קרבן שלמים. מותר הכסף שנאסף לקניית הקרבנות של כמה נזירים והתברר שהוא יותר מכדי הצורך — הריהו הולך לצורך קרבנות נזירים אחרים. מותר הכסף שהפריש נזיר אחד לקרבנותיו — הולך לנדבה.

ב גמרא אמר ר' יוסי: עד דאנא תמן [עד שהייתי, כלומר, כשהייתי שם, בבבל] שמעית קל [שמעתי את קולו] של רב יהודה כששאל לשמואל רבו: הפריש אדם שקלו ומת קודם שמסרו לגזבר, מה עושים במעות הללו? אמר לו שמואל: יפלו לנדבה. הוסיף רב יהודה ושאל: כהן גדול שהפריש כסף לקניית סולת למנחתו, ונמצא כי הפריש יותר מכדי הצורך, מה ייעשה במותר עשירית האיפה שלו? אמר לו: מחלוקת היא, ר' יוחנן אמר: יוליכם לים המלח, כלומר, יאבדם מן העולם. ר' לעזר אמר: יפלו לנדבה. ומעירים: מתניתא פליגא [משנתנו חולקת] על ר' יוחנן, ששנינו בה: מותר שקלים — חולין, ואילו מותר עשירית האיפה, ומותר קני זבים וקני זבות, מותר קני יולדות ומותר חטאות ואשמות — כל אלו מותרן הולך לנדבה, ומתוך שאמרה המשנה "מותר עשירית האיפה" סתם ולא חילקה בין סוגי המנחות, הרי מנחת כהן גדול בכלל, ומפורש איפוא שהריהי הולכת לנדבה ושלא כשיטת ר' יוחנן! ושואלים: מה עבד לה [מה עושה לה, כיצד מפרש אותה] ר' יוחנן? ומשיבים: ר' יוחנן פתר לה [מפרש אותה] שמשנתנו אינה מדברת במותר מנחת כהן גדול, אלא במותר עשירית האיפה של מנחת חוטא של כל אדם מישראל, ולדעת הכל מותר מנחה זו הולך לנדבה, אבל מותר מנחת כהן גדול הולך לים המלח, וכשיטתו.

ר' יוסי אמר: על דא עליל [על זה בא] אבא בר בא ומקשה: דאינון אמרין [שהם, החכמים בני בבל, היו אומרים]: מנין שהפסח שנשחט שלא בזמנו לשם קרבן שלמים, אף שהופרש מלכתחילה לשם פסח הריהו משתנה לשם קרבן שלמים וכשר? תלמוד לומר "ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים" (ויקרא ג, ו), וכוונת הכתוב: כל קרבן שהוא בא מן הצאן, כלומר, הפסח שנאמר בו "מן הכבשים ומן העזים תקחו" (שמות יב, ה), כאשר הוא קרב קודם זמנו — הריהו בא כקרבן שלמים. ועל דבריהם אלו היתיבון [הקשה עליהם] אבא בר בא: ואיזו ראיה יש מפסוק זה, והרי עולה שהיא באה אף מן הצאן, ובכל זאת אין מותרה שלמים אלא עולה! ומשיבים: כוונת הכתוב היא לדבר שאינו בא אלא מן הצאן, וממילא יצאת (יצאה) עולה שהיא באה אפילו מן הבקר, כנאמר בה "מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" (ויקרא א, ב). היתיבון [הקשה עליהם] עוד אבא בר בא: הרי אשם אינו בא אלא מן הצאן ושנינו במשנה שמותרו הולך לעולות נדבה, ולדבריכם היה צריך אף הוא ללכת לשלמים ("ואם מן הצאן קרבנו — לזבח שלמים")! אמר ר' בון בר כהנא, משמעות הכתוב "מן הצאן" היא — דבר שהוא בא מכל סוגי הצאן (כבשים ועזים), כקרבן הפסח, יצא קרבן אשם שאינו בא אלא מן האילים (זכרי כבשים) בלבד. ומקשים: בכל אתר את אמר [בכל מקום, כרגיל אתה אומר, מפרש] את משמעות המלה "מן" — למעט, ואילו כאן את מר [אתה אומר] שמשמעות המלה "מן" — לרבות (מכל סוגי הצאן)?! אמר ר' מנא: הכי נמי [כך בפסוק זה גם כן] המלה "מן" באה למעט, ומה הוא המיעוט, כלומר, מה הוא הדבר המתמעט? — קרבן הפסח. שאינו בא משה בן שתי שנים אלא רק עד בן שנה, וכן מיעוט שאינו בא נקיבה, אלא זכר בלבד. ור' בון בר כהנא הממעט מהכתוב "ואם מן הצאן קרבנו" את האשם שאינו בא מכל מיני הצאן אינו למד זאת מן המלה "מן" אלא מייתור האות ה במלה "הצאן". ומוסיף ר' מנא: ועל כל פנים, גם אם היה ר' בון בר כהנא מעמיד את הכתוב "ואם מן הצאן קרבנו" גבי [לגבי, ביחס] לקרבן אשם, ולא לקרבן הפסח, כאמור, נמי [גם כן] "מן" שנאמר בו למעט הוא בא. ומה הוא המיעוט? — שהאשם אינו בא אלא מן האילים בלבד ולא מן העזים. עוד היתיבון [הקשה] אבא בר בא על שיטת חכמי בבל: והכתיב [והרי נאמר] "ואם מן הצאן קרבנו מן הכבשים או מן העזים לעולה" (שם א, י), ולדבריכם, נלמד אף פסוק זה כך: כל שקרבנו בא מן הכבשים או מן העזים, יהיה מותרו לקרבנות עולה, ומעתה מותר הפסח שהוא בא מן הכבשים ומן העזים יהיה בא עולה, ולא שלמים! אמר ר' אבון: אין ללמוד כן מכתוב זה, שכן משנין דבר (קרבן) שהוא עומד לאכילה, כגון הפסח שהוא נאכל למנוייו, לדבר שאף הוא עומד לאכילה כגון שלמים, ואין משנין דבר שהוא לאכילה כפסח לדבר שאינו עומד לאכילה אלא עולה כולו למזבח, כקרבן עולה. תירוץ אחר אמר ר' יוסי בר ר' בון: משנין קדשים קלים לשם קדשים קלים, ולכן קרבן פסח שהוא קדשים קלים משתנה לשלמים שאף הם קדשים קלים, אבל אין משנין קדשים קלים לשם קדשי קדשים כעולה. ר' יוחנן אמר: על דא עליל [על זה בא] ר' חנינא בדעה החולקת על שיטת חכמי בבל: דאינון אמרין [שהם, החכמים בני בבל, היו אומרים]: אין הפסח הקרב שלא בזמנו משתנה לשם קרבן שלמים, אלא אם כן שחטו מלכתחילה לשם שלמים. ואולם אם שחטו מלכתחילה לשם קרבן אחר, כעולה — הריהו פסול. ואני אומר: אפילו שחטו לשם עולה הריהו גם כן הופך להיות שלמים. אמר ר' אילא: טעמא [הטעם], כלומר, מקור שיטתו של ר' יוחנן בשם ר' חנינה הוא בייתור הכתוב. שכן נאמר "אם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים" (ויקרא ג, ד), והיה הכתוב יכול לומר בקיצור "אם מן הצאן קרבנו לשלמים". אלא באה המלה "זבח" ללמד כי הפסח כל שהוא נשחט לשם כל זבח שהוא, ובכלל זה לשם עולה, הריהו בא, משתנה לשם שלמים. ושואלים: האם שיטתך שמחשבת שוחט הפסח לשוחטו לשם קרבן עולה מועילה לשנותו לקרבן שלמים תקפה בכל האופנים, ומשתנה הפסח ששחטו לעולה להיות שלמים גם למחשבת פסול, שאף כאשר שחטו מתוך מחשבת פסול מועיל הדבר? ומבררים: היך עבידא [כיצד נעשה, כיצד הוא בדיוק הענין]? אם כוונתך ששחטה, את בהמת הפסח לשם עולה על מנת לזרוק את דמה למחר (מחשבת "פיגול") — מכל מקום בין אם משתנה להיות עולה בין אם לשלמים, קרבן פסול הוא! ומסבירים: המחשבה לזרוק את דמו שלא בזמנו אכן פוסלת את הקרבן, ואולם השאלה היא האם האוכל כזית מבשרו יהא חייב כרת כדין האוכל בשר פיגול, או לא, וכדין האוכל סתם קרבן פסול. שכן כלל הוא שרק קרבן כשר ששחטו מתוך מחשבת פיגול מתפגל, ולא קרבן פסול. ולפי זה אין תימר [אם תאמר] שאף כאשר הקריב את הפסח (שלא בזמנו) מתוך מחשבת פיגול הריהו משתנה להיות שלמים, ולולא מחשבת הפיגול היה כשר, הרי אף שהיתה השחיטה מתוך מחשבת פסול — הרי זה פיגול. ואולם אין תימר [אם תאמר] שאין הוא משתנה בכך להיות שלמים, שמכיון ששחטו מתוך מחשבת פסול אינו יכול להשתנות להיות קרבן כשר, אם כן אין מחשבה זו עושה אותו פיגול!

שנינו קודם שאם שחט את הפסח בערב פסח קודם זמנו (חצות היום) לשם שלמים הריהו משתנה להיות שלמים, וכשר, ואולם אם שחטו לשם פסח, הריהו פסול. ומבררים: אם שחטו לשמו ושלא לשמו, שחשב בתחילת השחיטה לשוחטו לשם פסח וסיימה לשם שלמים, לא בערב פסח אלא בשאר ימות השנה, מה יהא דינו? ר' בון בר חייא בשם שמואל בר אבא אמר: מכיון שבשאר ימות השנה אין לו שם לא של פסח, שהרי אין זה זמנו, ולא של שלמים, שהרי לא הקדישו לכך, ובכל זאת אם שחטו בסתם בלא לפרט לאיזה קרבן הוא שוחטו, הריהו שלמים, הוא הדין בששחטו בשאר ימות השנה אף ששחטו במפורש לשם פסח נעשו כשוחטו לשמו (לשם פסח) ושלא לשמו (לשלמים) בשתיקה, כלומר, במחשבה בלבד, והרי זה כשוחט בסתם והוא שלמים וכשר. אמר ליה [לו] אחד השומעים לר' בון: אם כן הוא שאף במחשבה מפורשת לשם פסח הקרבן משתנה לשלמים, וכדרך שהוא משתנה בסתם, אם כן אפילו אם שחטו לשמו (לשם פסח) על מנת לזרוק את דמו שלא לשמו אלא לשם שלמים, יעשה משעה הראשונה כשוחטו לשמו ושלא לשמו בשתיקה, ויהא אף הוא שלמים וכשר. אמר ר' אבא מרי: מה נאמר, כלומר, מנין לך שבשוחטו לשמו ושלא לשמו בשתיקה, שלא פירש כן בפיו הריהו שלמים וכשר, או (אולי) נאמר שכשעשה כן בשתיקה הרי זה כפירש בפיו ששוחטו לפסח שבכגון זה אינו משתנה לשלמים, והריהו פסול.

ג שנינו במשנה שמותר הכסף שאסף הנזיר לקרבנותיו יותר מכדי הצורך הולך לעולות נדבה. ועל כך רב חסדא אמר: והוא, זהו דווקא כשקרבה חטאתו של הנזיר בסוף, לאחר שהקריב עולתו ושלמיו, והכסף שנשאר עומד לצורך חטאתו, ומותרו הוא איפוא מותר חטאת, וכבר שנינו שמותר החטאת לנדבה. אבל אי [אם] כבר הקריב את עולתו וחטאתו וקרבו שלמים בסוף — הרי מותרן של הכסף שהפריש לקרבנותיו הולך לשלמים, כדין כל מותר שלמים. אמר ר' זעירא: לא כן, אלא אפילו קרבו שלמים לבסוף הלכה אחת היא בנזיר, שתהיה מותרה של הכסף שהפריש לקרבנות הנזירות לנדבה. ומעירים: כבר נחלקו תנאים בדבר ומתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייעא לדין [הברייתא מסייעת לזה והברייתא מסייעת לזה]. ומפרטים: מתניתא מסייע [הברייתא מסייעת] לשיטת ר' זעירא, ששנינו במשנה (מעילה פ"ד מ"ו) שנזיר שמת והיו לו מעות סתומים (שלא פירש אלה מהן מיועדות לאיזה מקרבנותיו) שהן הולכות לעולות נדבה. ואלו הן מעות סתומין? — כל שדמי חטאת מיתות מעורבות בהן, שכשהפריש את המעות הללו פירש שהן לצורך כל קרבנותיו ובכללם החטאת. ואפילו הפריש כבר את דמי חטאת מתוכה, מתוך כלל המעות שהפריש — עדיין למעות סתומין הן נחשבים, וכיון שמת הנזיר שהפרישן הריהן הולכות לנדבה. ומשמע שהוא הדין אף אם היו שלמיו באחרונה, וכשיטת ר' זעירא. וכמו כן מצאנו מתניתא מסייעא [משנה מסייעת] לשיטת רב חסדא. ששנינו במשנה: נזיר שהפריש מעות לקרבנותיו ולא פירש אלה מהן מיועדות לאיזה מקרבנותיו (מעות סתומים), ונטל חלק מאותן המעות וחזר ואמר: "מעות אלו יהיו לחטאתי, והשאר, שאר המעות שיש כאן, יהיו לשאר קרבנות נזירותי", ולא הספיק לקנות בהם את הקרבנות ומת — המעות שפירש שיהיו לחטאת — יאבדם (יוליכם לים המלח), ושאר המעות יקנה בחציין עולה ובחציין שלמים. ולענין דין מעילה (אם השתמש במעות המיועדות לעולה ושלמים לצורכו) — מועלין בכולן, שאם השתמש בכולן — מעל, שכן ודאי שהשתמש גם בדמי העולה, אבל אין מועלין במקצתן, שאם השתמש רק במקצתן — לא מעל, שיתכן שהשתמש רק בדמי השלמים, והמשתמש בדמי שלמים אינו מועל (כיון שבשרם נאכל לבעלים. ראה מעילה ז,ב). ובכל אופן מתוך שלא אמר התנא בברייתא ש**"אם מת יפלו ל**עולות נדבה", אלא שהן הולכות לעולה ושלמים, משמע שהוא סבור כר' חסדא שאחרי שהפריש מכלל המעות שהפריש את דמי חטאתו (ועולתו) קרב השאר שלמים ושלא כשיטת ר' זעירא שהכל הולך לנדבה.

כיון שהוזכר דין מותר קרבנות הנזיר, דנים גם בענין מותר מנחתו. רב חסדא אמר: מותר לחמו של נזיר, שהפריש הנזיר סולת והתברר שהפריש יותר מכדי הצורך — מותר הסולת יורקב [יירקב]. וכן אם הפריש מעות למנחתו והתברר שהפריש יותר מכדי הצורך — יאבד את מותרן בים המלח. אמר ר' יוסי: ויאות [וכן הוא], כלומר, צודק רב חסדא בדבריו. שכן להקריבו בפני עצמו אין את [אתה] יכול, ומדוע? שאין לך לחם (מנחת הנזיר) קרב כקרבן לעצמו אלא עם כבש עולתו או איל שלמיו. ולהקריבו עם כבש העולה או איל השלמים של נזירות אחרת (נזיר אחר) — אין את [אתה] יכול, שכן אין לך נזירות באה בלא לחם, ולכן כבר משקיבל הנזיר האחר את נזירותו, קיבל על עצמו להביא קרבנותיו ומנחתו, ואין לו איפוא צורך במותר הלחם הזה. ולפום כן צריך מימר [לפי כך צריך לומר] שמותר לחמו של נזיר, כיון שאין לו תקנה אחרת, יורקב. א ובענין מותר נסכיו, כשהפריש הנזיר יין או מעות לקניית יין לנסכיו יותר מכדי הצורך, סברין מימר [חשבו בני בית המדרש לומר] שדין הלחם ודין הנסכים זהה, והוא דין מותר לחמו, הוא דין מותר נסכיו, שגם הם ילכו לאיבוד. אמר ר' יוסי בר ר' בון: מותר נסכיו אין דינו כדין מותר המנחה, אלא קדשי קדשים אינון [הם], ויפלו לעולות נדבה. ומעירים: מששנינו את דברי ר' יוסי בר ר' בון, נמצא כי על דעתיה [על דעתו, לשיטתו] של ר' יוסי בר ר' בון דעתם העקרונית של שלושה מהחכמים בענין דין מותר קדשי הקדשים זהה, ושמואל אליבא [לפי שיטתו] של רב חסדא במותר נסכים, ורבי חייא (חסדא) ור' אלעזר שלשתן אמרו דבר אחד, שמותר קדשי קדשים הולך לנדבה. ומפרטים: ר' חייא (רב חסדא) — אהן דאמרן [זו שאמרנו]. שהובאו לעיל דברי ר' יוסי בר ר' בון שמותר הנסכים הולך לנדבה, ומסתבר שהוכיח כן מדברי רב חסדא שרק בענין מותר המנחה אמר שדינו לאיבוד, ולא בענין מותר נסכים, והרי שדין מותר הנסכים שונה משום שהם קדשי קדשים. שמואל — ששנינו לעיל (ו,ב) שאמר ר' יוסי: עד דאנא תמן [עד שהייתי שם, בבבל] שמעית קל [שמעתי את קולו] של רב (רבי) יהודה שאיל [שואל] את שמואל: אם הפריש אדם שקלו (מחצית השקל) ומת מה יעשו בו? אמר ליה [לו] שמואל: יפלו לנדבה. שכן ממחציות השקל שהובאו היו קונים עולות ציבור שהן קדשי קדשים, ומסתבר שדין השקלים עצמם כדינם, ועל כן יפלו לנדבה. ר' אלעזר — ששנינו (לעיל ו,ב) שהוא אומר: מותר עשירית האיפה שלו, של הכהן הגדול, שהפריש מעות כדי לקנות בהן סולת למנחת החביתין שלו (שהוא מביא בכל יום, בוקר וערב) יותר מכדי הצורך, מה יעשו בו? ר' יוחנן אמר: יוליכם את המעות הנותרות לאיבוד לים המלח. ואילו ר' אלעזר אומר: יפלו לעולות נדבה, שכן מנחה זו מקדשי הקדשים היא, וכך גם דין מותרה.

ב הלכה ה משנה מותר הכסף שנגבה יותר מכדי הצורך לפדיון שבוים — הריהו הולך לפדיון שבוים אחרים. מותר הכסף שנגבה יותר מכדי הצורך לפדיון שבוי מסויים — ניתן כמתנה לאותו שבוי. מותר הכסף שנגבה יותר מכדי הצורך לצורך עניים, — הריהו הולך לעניים אחרים. מותר הכסף שנגבה לצורך עני מסויים — ניתן כמתנה לאותו עני. מותר המתים שגבו כספים לצורך קבורת מתים, ונתברר שגבו יותר מכדי צורכם — הרי זה למתים אחרים. מותר הכסף שנגבה לצורך קבורת או תכריכי המת (מת מסויים), שלא היו צריכים לכל הכסף שנגבה למטרה זו — הרי הוא ליורשיו. ר' מאיר אומר: ספק הוא, ולכן מותר המת יהא מונח עד שיבא אליהו, והוא שילמדנו מה דינו. ר' נתן אומר: מותר המת בונין לו, למת מהכסף שנשאר נפש (מצבה) על קברו.

ג גמרא גבו לו למת כסף מן הציבור לצורך הוצאות קבורתו בחזקת שאין לו, שסברו שלא הותיר בירושתו די הצורך להוצאות אלה, ונמצא שיש לו. ר' ירמיה סבר מימר [סבר לומר] שהוא הוא דין המשנה (לשיטת התנא קמא) "מותר המת ליורשיו". שלכאורה אין הבדל אם היה צורך בחלק מהכסף ונותר רק חלקו, או שלא היה צורך בכסף שנגבה והכל הוא איפוא כמותר. אמר ליה [לו] ר' אידי מהמקום חוטרא: הגע עצמך [העלה על עצמך, חשוב על הדבר] ותמצא שאין הדברים דומים. שכן ודאי דלא כוונן [שלא כיוונו] הנותנים לתת מלכתחילה את כספם אלא ליה [לו, לצורך המת], אלא שכאשר נותר בסופו של דבר מעט מן הסכום, ינתן ליורשים, כיון שמלכתחילה אי אפשר לדייק ולתת בדיוק לפי צורכו ואינם מקפידים על כך, ואולם ודאי שלא הסכימו מלכתחילה שינתן כל הסכום ליורשים. אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' אידי בתשובה: אנא לא אמרית, את מנן לך [אני לא אמרתי, אתה מנין לך], כלומר, אני לא קבעתי בדברי שכך יש לנהוג הלכה למעשה, אלא אמרתי שכך דעתי נוטה מסברה, ואולם אתה מהיכן כל כך ברור לך חילוק זה?

ד שנינו במשנה כי ר' נתן סבור שמותר הכסף שנגבה לצורך קבורת מת מסויים בונין בו נפש לקברו. ובענין זה מביאים את מה שתני [שנויה ברייתא] בשם ר' נתן: מותר מעות שנגבו לצורך קבורת המת מה יעשו בו? יבנה לו נפש על קברו או יקנו בו יין ויעשה לו זילוף ביין זה על גבי מטתו של המת לריח טוב. שנינו במשנה כי מותר שבוי — לאותו שבוי, ומותר עני — לאותו עני. ומעירים כי בדומה לכך תני [שנויה ברייתא]: אין פודין שבוי בכסף שנגבה לפדיון שבוי אחר. ואין גובין טלית בטלית, שאין משתמשים בכסף שנגבה לקניית בגד לעני אחד כדי לקנות בו בגד לעני אחר. ומכל מקום אין ממחין ביד הפרנסים לכך אם עשו כן מפני צורך השעה. שנינו במשנה כי לדעת ר' נתן מותר הכסף שנגבה לקבורת מת מסויים — עושים לו בו נפש לקברו. ומכיון שהוזכר במשנה ענין הנפש למת, מביאים כי תני [שנינו בברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין עושין נפשות (מצבות) לקברי הצדיקים שכן המצבה נעשית כדי לזכור את המת, והחכמים אינם זקוקים לכך, שכן דבריהם, דברי התורה שאמרו בחייהם, הן הן זכרונן.

ר' יוחנן הוה מסמיך ואזל עאל [היה נשען והולך ברחוב על] כתפי ר' חייא בר אבא, והיה ר' אליעזר חמי ליה ומטמר ליה מקמיה [רואה אותו את ר' יוחנן ומתחבא מפניו], ואמר ר' יוחנן: הלין תרתי מלייהו הדין בבלאה עביד ביה [שני הדברים הללו הבבלי הזה, ר' אליעזר, עושה בי] שלא כראוי: חדא, דלא שאיל בשלומיה [אחד, שהוא לא שואל בשלומי], וחדא, מיטמר [ואחד שהוא מתחבא מפני], והריהו כמראה שאינו חפץ לדבר עמי. אמר ליה [לו] ר' יעקב בר אידי לר' יוחנן כדי להפיס את דעתו: כך נהיגין גבהון [כך נוהגים אצלם, אצל הבבליים], דזעירא לא שאיל בשלומיה דרבה [שהקטן אינו שואל בשלומו של הגדול] אלא רק עונה לו, ולכן לא שאל בשלומך. דאינון נהגון ומקיימין [שהם נוהגים ומקיימים] מה שכתוב בפסוק "ראוני נערים ונחבאו וישישים קמו עמדו" (איוב כט, ח). ומשהרגיש ר' יעקב שלא נתרצה ר' יוחנן בכך, אמר ליה [לו] לר' יוחנן, כדי לשכנע אותו שכוונת ר' אליעזר היתה ראויה. וכך שאלו: מהו למיעבר קמי דאדורא צלמי [האם מותר לעבור לפני צלם של אדורא] שהוא עבודה זרה, היש בכך משום האיסור לחלוק כבוד לעבודה זרה? אמר ליה [לו]: במעבר לפניו מה את פליג ליה יקר [מה אתה נוהג בו כבוד]? הלא עבור קמוהי וסמי עינוי [עבור לפניו ועוור את עיניו]! כלומר, באותה מידה יכול אתה לעבור לפניו ולזלזל בו. מששמע ר' יעקב את תשובת ר' יוחנן, אמר ליה [לו]: אם כן יאות [יפה] ר' אליעזר עביד [עושה] דלא עבר קמך [שאינו עובר לפניך], הרי אם היה עובר לפניך ולא שואל בשלומך, כמנהג בני בבל, היה בכך זלזול בכבודך! קיבל ר' יוחנן את דבריו ונתרצה על שלא עבר לפניו. ואולם טען, שאף אם בכך צדק ר' אליעזר, ואולם דבר גרוע זה עשה, דלא אמר שמעתא משמיה [שלא אומר הלכה משמו של ר' יוחנן] שאמר דבר תורה שאני חידשתיו ולא אמרו משמי. נכנסו לפניו ר' אמי ור' אסי לפייסו, אמרו לו: רבי, כך היה מעשה בבית הכנסת של טרסיים (נפחים) שעסקו בדיון הלכתי בענין נגר (בריח ניצב שקובעים בדלת כדי לקובעה בקרקע), שיש בראשו גלוסטרא (זיז מעובה ובולט), שנחלקו התנאים ר' אליעזר ור' יוסי בענין זה, עד שהגיעו לכך שקרעו ספר תורה בחמתן (מתוך כעסם). ולפני שממשיכים את סיפור המעשה, תוהים: קרעו סלקא דעתך [עולה על דעתך], האם אתה יכול להעלות על דעתך שחכמים אלה קרעו ספר תורה?! אלא הכוונה היא שנקרע ספר תורה, שמתוך שכל אחד משך בו נקרע הספר. וממשיכים להביא את דברי ר' אמי ור' אסי בסיפור המעשה: והיה שם באותה שעה זקן אחד, אחד החכמים, ור' יוסי בן קסמא שמו, אמר: תמיהני אם לא הוה [יהיה] בית הכנסת זה בית עבודה זרה, שכיון שאמרו חכמים שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, ודאי יארע בו כך. ומספרת הגמרא שאף שסברו ר' אמי ור' אסי שמשישמע ר' יוחנן סיפור מעשה זה בגנות הכעס שבין תלמידי חכמים, יתפייס, ואולם חזר ר' יוחנן ואמר: הכדין מחבריה [כך אתם נוהגים שעושים אותי כחבירו], הרי הבאתם ראיה משנים שהיו חברים שווים זה לזה, וכיצד אתם יכולים להשוות אותי לתלמידי ר' אלעזר?! ואז נכנס לפניו, לפני ר' יוחנן, ר' יעקב בר אידי לפייסו. אמר ליה [לו]: כתיב [נאמר] "כאשר צוה ה' את משה עבדו כן צוה משה את יהושע וכן עשה יהושע לא הסיר דבר מכל אשר צוה ה' את משה" (יהושע יא, טו), ומכאן שהיה יהושע מלמד לישראל את כל דברי התורה שלמד מפי משה. וכי אפשר לחשוב כי כל דיבור ודיבור שהיה יהושע יושב ודורש לישראל מדברי משה, היה מקפיד ואומר "כך אמר משה"? — אין הדבר מסתבר, אלא ודאי יהושע יושב ודורש, ויודעין הכל שהתורה של משה היא. אף אתה, ר' יוחנן דע כי אליעזר תלמידך יושב ודורש לפני תלמידיו, ואינו מציין בפניהם כי אלו דבריך, משום שהכל יודעין שהתורה שלך היא. אמר להן ר' יוחנן לר' אמי ור' אסי שניסו לרצותו ולא צלח בידם: מפני מה אין אתן יודעין לרצות (לפייס) כבן אידי (ר' יעקב בר אידי) חבירנו? שהדברים שלו התקבלו על דעתי.

א ושואלים: ור' יוחנן, מאי כולי האי דבעי דימרון שמעתא משמיה [מה כל זה שהוא רצה שיאמרו שמועה משמו]? מדוע כל כך הקפיד על כך? ומשיבים: משום שאף דוד המלך ביקש עליה [עליו], על דבר זה, רחמים, שנאמר "אגורה באהלך עולמים אחסה בסתר כנפיך סלה" (תהלים סא, ה), והדברים תמוהים: וכי עלתה על דעתו של דוד שיהא חי וקים לעולמים? אלא כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אזכה שיהו דברי נאמרין בשמי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ועל ידי זה אקנה לעצמי חיי נצח. ובענין זה מביאים עוד כי שמעון בן נזירא בשם ר' יצחק אמר: כל תלמיד חכם שאומרים דבר הלכה מפיו בעולם הזה, אף אחרי מותו, שפתיו רוחשות עמו בקבר וכאילו הוא מדבר, שנאמר "וחכך כיין הטוב וגו' דובב שפתי ישנים" (שיר השירים ז, י), מה כומר (ערימה) של ענבים זה, כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב, שהיין מבצבץ לצאת והכל מתנועע בו, אף שפתותיהם של צדיקים, כיון שאומרין דבר הלכה מפיהם של צדיקים שפתותיהן מרחשות עמהן בקבר. ושואלים: מה הנאה לו לצדיק ששפתותיו רוחשות בקבר? שמעון בר נזירא אמר: הוא נהנה כהדין דשתי [כמו מי ששותה] קונדיטון (יין מבושם). ר' יצחק אמר: הנאתו היא כהדין דשתי חמיר עתיק [כמו מי ששותה יין ישן], שאף על גב דשתי ליה, טעמא בפומא [אף על פי ששתה אותו כבר, בכל זאת טעמו נשאר בפיו]. וכן תלמיד חכם, כיון שמזכירים את שמועותיו משמו בעולם הזה, נשמתו בגן עדן מרגישה בטעם זה.

כיון שעסקה הגמרא בחשיבות אמירת שמועה בשם אומרה, מביאים כי רב גידל אמר: האומר שמועה בשם אומרה, יראה (ידמה לעצמו) באותה שעה את בעל השמועה כאילו עומד באותה שעה לנגדו, שנאמר "אך בצלם יתהלך איש" (תהלים לט, ז), ומשמעות הכתוב: שבשעה שאומר אדם דברי תורה משם אחר ("יתהלך איש", שלשון הליכה אמור בדברי תורה, ראה ויקרא כו, ג) ידמה בנפשו את צלמו ודמותו של בעל השמועה. ובענין חשיבות דימוי פני בעל השמועה בשעת לימודה לאחרים מביאים דרשה נוספת: כתיב [נאמר] "רב אדם יקרא איש חסדו" (משלי כ, ד) — זה שאר כל אדם, כלומר, רוב בני אדם יקרא ויזכיר איש את תורתו סתם, מבלי להזכיר אותו כבעל השמועה. והמשך הכתוב: "ואיש אמונים מי ימצא" (שם), כלומר, האדם הנאמן ומדקדק בשמועותיו מי הוא זה? — הרי זה ר' זעירא, שהיה דואג מאד לענין של נאמנות המסורת. שאמר ר' זעירא: ליתנן צריכין חששין לשמעתיה [אין אנו צריכים לחשוש לשמועותיו] של רב ששת, דהוא גברא מפתחא [שכן הוא איש פתוח עינים, בלשון נקיה איש עיוור], וכיון שלא ראה את פני רבו בשעת הלימוד יתכן שלא דקדק בדבריו. ובאותו ענין מביאים עוד את מה שאמר ליה [לו] ר' זעירא לר' אסי: וכי חכים [הכיר] רבי, כלומר, אתה ר' אסי, את בר פתייא דאת אמר שמעתא משמיה [שאתה אומר שמועה משמו]? אמר ליה [לו] ר' אסי: אני שמעתים מר' יוחנן ור' יוחנן אמרה משמיה [אמר אותה משמו] וראוי הוא לסמוך עליו. וכן אמר ליה [לו] ר' זעירא לר' אסי: וכי חכים [הכיר] רבי, כלומר, אתה ר' אסי, את רב דאת אמר שמעתא משמיה [שאתה אומר שמועה משמו]? אמר ליה [לו] ר' אסי: אני שמעתים מר' אדא בר אהבא ור' אדא בר אהבה אמרה משמיה [אמר אותה משמו] של רב, וראוי הוא לסמוך עליו.

מכיון שהוזכר הפסוק הרומז שייחל דוד שלאחר פטירתו מן העולם תאמרנה שמועות משמו בעולם הזה, מביאים עוד בענין בקשותיו של דוד: אין דור שאין בו ליצנין כדורו של דוד. מה היו פרוצי הדור (אנשים רעים שבדור) שידעו שלא דוד יבנה את בית המקדש אלא שלמה בנו, עושין? היו הולכין אצל חלונותיו של דוד, אומרין לו: "דוד דוד אימתי יבנה בית המקדש? אימתי נוכל כבר לומר 'בית ה' נלך' והיה דוד אומר: אף על פי שמתכוונין להכעיסני, יבא עלי (לשון שבועה), כלומר, יבוא עלי כל דבר הרע, אם לא הייתי שמח בדבריהם, שגם אני רוצה בבנין בית המקדש במהרה, ואף אם אצטרך בשל כך להיפטר מן העולם טרם זמני, דכתיב [שנאמר] "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך" (תהלים קכב, א). ומכיון שכך אמר, השיבו הקדוש ברוך הוא: "והיה כי ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך" (שמואל ב ז, יב), וכוונת הדברים: כך אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד: ימים שלמים אני מונה לך ("כי ימלאו ימיך") ולא ימים חסרים, שלא אפחית מימיך כלל. כלום מדוע אמרתי כי שלמה בנך הוא שיבנה את בית המקדש? אלא כדי להקריב קרבנות ציבור? אבל חביב עלי צדקה ומשפט שאתה דוד עושה בחייך יותר מן הקרבן, שנאמר "עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח"