א משנה בשלשה פרקים [זמנים] בשנה תורמין את הלשכה שבה היו מחציות השקלים שהביאו למקדש, והיו מוציאים ממנה "תרומה", ומתרומה זו היו קונים את קרבנות הציבור. ומה הם הזמנים הללו: בפרוס הפסח חצי חודש (חמישה עשר יום) לפני הפסח, כלומר, ערב ראש חודש ניסן, בפרוס העצרת כחצי חודש לפני העצרת (שבועות), כלומר בערך בכ' באייר. ובפרוס החג חצי חודש (חמישה עשר יום) לפני חג הסוכות, כלומר, ערב ראש השנה. והם, אותם הימים, הם גם הזמנים שקבעו חכמים לגרנות של מעשר בהמה, שבכל אחד מהם מפרישים מעשר בהמה מהבהמות שנולדו בעדר מאז הגורן הקודמת, אלו דברי ר' עקיבא. בן עזאי אומר: הזמנים שקבעו חכמים למעשר בהמה הם: בעשרים ותשעה באדר, ובאחד בסיון, ובעשרים ותשעה באב. ר' לעזר ור' שמעון אומרים: זמני המעשר הם: באחד בניסן, באחד בסיון, בעשרים ותשעה באלול. ומסבירים: ולמה אמרו בעשרים ותשעה באלול, ולא אמרו באחד בתשרי כמו שאמרו אחד בניסן ובסיון? — מפני שהוא יום טוב, שאחד בתשרי הוא חג, ראש השנה, ואי אפשר לעשר ביום טוב, לפיכך הקדימוהו שיהיו מפרישים אותו בעשרים ותשעה באלול.

ב גמרא שנינו במשנה שלדעת ר' עקיבא זמן הגרנות למעשר בהמה הוא בפרוס שלושת הרגלים. ועל כך אמר ר' אבהו: כל הן דתנינן [כל מקום ששנינו] לשון "פרס" משמעו פלגא [חצי], ולענייננו: פלגא [החצי] של שלשים יום קודם למועד, שאז דורשים בהלכותיו של החג הסמוך.

שנינו במשנה: והן, הזמנים שבהם תורמים את הלישכה, הם גם הזמנים לגרנות למעשר בהמה. ובענין זה זה אמר ר' יוחנן: למה קבעו לגרנות מעשר בהמה דווקא את הזמנים הללו? — מפני שהן פירקי לידה, מפני שהם הזמנים שבהם הבהמות יולדות, שיש מקדימות ("בכירות") ויש מאחרות ("אפילות"), והתאימו את זמני ההפרשה לזמני הלידה. ר' אחא ור' תנחום בר חייה אמרו בשם ר' יהושע בן לוי טעם אחר: כדי שתהיה הבהמה מצויה לעולי רגלים. שמפרישים אותה סמוך לרגל, כדי ששאר הבהמות שהן חולין תימכרנה לעולי הרגל לצרכי אכילה וקרבנות. אמר ר' יודן: הטעם הוא שלא יבא לידי איסור "בל תאחר", שאם יעשרם לאחר החג יתכן שיעברו עליו שלושה רגלים מבלי שיביא את בהמת המעשר להקרבה ויעבור על איסור זה. לפיכך קבעו זמנים אלה, להזכיר את מועדי הבאתם למקדש. אמר ר' יוסה: כל המשהה טבלו, שאינו מעשר בהמותיו בזמן הראוי לכך עובר ב"בל תאחר". מאחר שהמחלוקת במשנה בענין זמן הגורן השלישית למעשר בהמה נובעת ממחלוקת מוקדמת יותר אימתי הוא ראש השנה למעשר בהמה (ראה עיונים לעיל ז,ב), מביאים את השיטות השונות בענין זה. תמן [שם] במשנה (ראש השנה פ"א מ"א. בכורות פ"ט מ"ה) תנינן [שנינו] שר' מאיר אומר: באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, ואין מעשרים מהנולדים קודם לכן לנולדים לאחר מכן. ואילו ר' אלעזר ור' שמעון אומרים: זמנו הוא באחד בתשרי. בן עזאי אומר: האלוליים (הנולדים בחודש אלול) מתעשרין בפני עצמן, ולא עם אלו שנולדו עד ראש חודש אלול או בתשרי שלאחריו. בענין שיטתו של ר' מאיר הסבור שאחד באלול הוא ראש השנה למעשר בהמה אמר ר' חונה: טעמא [הטעם] של ר' מאיר הוא זה: שהוא סבור שתחילת השנה החדשה לענין מעשר בהמה היא באחד בניסן, וכן שהזמן הקובע לאיזו שנה שייכת הבהמה שנולדה הוא תאריך עיבור הבהמה ולא זמן לידתה. וכיון שמשך עיבור בהמה דקה הוא חמישה חודשים (כמבואר בבכורות ח,א), הרי אם כן שעד כאן באחד באלול הן מתמצות לילד מן הישנות, מאלה שעיבורן היה עד אחד בניסן, והריהן צריכות להתעשר עם בהמות השנה שעברה. מכאן ואילך, לאחר אחד באלול הן מתחילות לילד מן החדשות, מאלה שהיה עיבורן לאחר אחד בניסן, והריהן צריכות להתעשר עם הבהמות של השנה הבאה. ובענין שיטתם של ר' אלעזר ור' שמעון הסבורים כי אחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר בהמה, אמר ר' יוסה בר ר' בון בשם רב חונה: טעמא [הטעם] של ר' אלעזר ור' שמעון הוא מן הכתוב: "לבשו כרים הצאן" (תהלים סה, יד), ומשמעו — כבשות ("כרים") הצאן הוסיפו עליהן ("לבשו") בשר, כלומר, נתעברו, וכוונתו אלו הבכירות, המקדימות ללדת, שמתעברות באדר ויולדות באב. "ועמקים יעטפו בר" (שם), כלומר, יתכסו בתבואה — אלו האפילות, המאחרות ללדת, שמתעברות בניסן ויולדות באלול, כשכבר צמחה התבואה והיא ניכרת. "יתרועעו אף ישירו" (שם), כתוב זה נדרש כאילו היתה כוונתו לומר: תהיינה כל הבהמות, המקדימות והמאחרות, כולן כרעים ("יתרועעו"), ואלו ואלו יהיו נכנסים לדיר להתעשר ("ישירו") יחד. אמר בן עזאי: הואיל וספק הוא אימתי ראש השנה למעשר בהמה, שכן אלו אומרים כך, שהוא באחד באלול, ואלו אומרים כך, שהוא באחד בתשרי, אי אפשר לעשר את הנולדים באלול עם הנולדים בחודש אחר, שמא שהם בני שנה אחרת, ואין מעשרים מן ה'חדש' על ה'ישן', ולכן יהו [יהיו] האלוליים (הנולדים באלול) מתעשרין בפני עצמן. הא [הרי] כיצד? אם נולד לו בחמשה בהמות באב וחמשה באלול של אותה השנה וחמשה בתשרי בשנה שלאחריה — אין מצטרפין, לא של אלול עם של אב, ולא של אלול עם של תשרי, וכל שכן שאין מצטרפות אלו של אב עם של תשרי, שהרי לא נולדו באותה שנת מעשר. נולד לו בחמשה בתשרי וחמשה באב של אותה שנה — הרי אלו מצטרפין, שהרי נולדו באותה שנת מעשר**.** ותוהים: וכי בן עזאי מכריע על דברי תלמידיו? וכי בן עזאי בא להכריע וליצור דעה ממוצעת בין דעות תלמידיו ("הואיל ואלו אומרים כך ואלו אומרים כך" וכו'), שהרי חכמים אלה הם בני דור לאחריו, ומן הראוי היה שיבחן את טעמי שיטותיהם ויכריע כאחד מהם! אתא [באו] ר' ירמיה ור' מיישא ואמרו בשם ר' שמואל בר ר' יצחק לתרץ תמיהה זו: בן עזאי לא הכריע כאחת מדעות תלמידיו משום שמחלוקתם זו היא בעצם מחלוקת קדומה, שכן נחלקו עליה על בעיה זו אבות העולם (גדולי הדור שלפנינו), ומכיון שלא עמד על טעמי שיטותיהם, נקט בשיטה ממוצעת. ומאן נינהו [ומי הם] אותם אבות העולם? — תנא [שנה] ר' יונה קומי [לפני] ר' ירמיה: הכוונה היא לר' ישמעאל ור' עקיבא. ומעירים: זאת אומרת, מתוך סגנון דברי בן עזאי ("אלו אומרים כך ואלו אומרים כך") אפשר ללמוד שבן עזאי חבר ותלמיד הוה [היה] של ר' עקיבא. שאף על פי שהוא מופיע הרבה פעמים כתלמידו, הוא היה תלמיד חבר. ומנין לך כן? אין תימר רביה [שאם תאמר שר' עקיבא היה רבו לגמרי], וכי אית בר נש אמר לרביה [האם יש אדם שאומר לרבו] בלשון "הואיל ואלו אמרו כך ואלו אמרו כך", שהריהו כמתייחס אל שניהם כשוים? אלא ודאי אינו מדבר כתלמיד גמור אלא כתלמיד חבר. ר' אבון בשם ר' שמואל בר רב יצחק שמע לה [למד את הדבר הזה] שבן עזאי היה תלמיד חבר של ר' עקיבא מן הדא [מהמשנה הזו] במסכת בבא בתרא (פ"ט מ"י). שלאחר ששנינו במשניות הקודמות לה שני מקרים בהם נחלקו בית שמאי ובית הלל, מביאה המשנה מקרה נוסף שבו לדברי המשנה מסכימים בית הלל ובית שמאי בדינו, והביאה המשנה שר' עקיבא חלוק על שיטתם. ועל כך מביאה המשנה שאמר לו בן עזאי לר' עקיבא: על החלוקין (מה שחלקו בית הלל ובית שמאי) אנו מצטערין, אלא שבאת לחלוק עלינו את השווין (מה שאינם חלוקים בו)?! ומסגנון דבריו אתה למד כי זאת אומרת: בן עזאי חבר ותלמיד הוה [היה] לר' עקיבא. שכן אין תימר רביה [אם תאמר שהיה רבו] וכי אית בר נש אמר לרביה [יש אדם שאומר לרבו] בלשון "אלא שבאת לחלוק עלינו את השווין"? אלא משמע שהיה גם כחבר לו.

א ושבים לענין ראש השנה למעשר בהמה. תמן [שם] במשנה בבכורות (פ"ט מ"ו) תנינן [שם שנינו]: כל הנולדין מאחד מתשרי עד עשרים ותשעה באלול באותה שנה — הרי אלו מצטרפין להתעשר יחד, שכן בני אותה שנה הם. נולדו חמשה לפני ראש השנה וחמשה לאחר ראש השנה — אין מצטרפין. נולדו עשר בהמות באותה שנת מעשר, חמשה מהן לפני הגורן (אחד משלושת התאריכים בשנה שנקבעו להפריש בהם את מעשר הבהמה) וחמשה מהן לאחר הגורן — הרי אלו מצטרפין, שזמן הגורן אינו מחלק ביניהם, אלא רק קובע מצוה מתי צריך הפריש את המעשר. אמר ר' יוסה: הדא [זאת] אומרת, כלומר, מהלכה זו למדנו שמעשר בהמה לא עשו אותה לא כחנט (התחלת יצירת הפרי, שזהו הזמן הקובע לחובת מעשר בפירות), ובהקבלה לבהמות — עיבורן, ולא כשליש גידולם (לענין חיוב דגן וזיתים במעשר), שהמקביל לו בבהמות הוא זמן לידתן. אין תימר [אם אתה אומר] שהקבילו את השלב המחייב בבהמות למעשר כחנט בפירות — ליתני [שישנה] אם כן כך: כל המעוברים שהיה זמן עיבורם מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול! אין תימר [אם תאמר] שהקבילו את השלב המחייב בבהמות למעשר כשליש הגידול בדגן וזיתים — ליתני [שישנה] כל הנולדים עד עשרים ושנים באלול, שהוא השלב המקביל לו בבהמות, שכן הנולדים לאחר מכן אינם ראויים להקרבה, שכן לא ימלאו להם עד אז שמונה ימים, וממילא אף אין מכניסים אותם לדיר להתעשר. אלא מאחר שנקטה המשנה בלשון "כל הנולדים..." הרי שהזמן הקובע לענין זה הוא הלידה. ואילו ר' שמאי בשם ר' ביבי בר' חייא אמר: לא כך, אלא כשליש הגידול בדגן וזיתים עשו אותה, את הבהמה לענין הזמן הקובע לחובת המעשר. ומה שאמרה המשנה שכל הבהמות שנולדו מאחד בתשרי ועד עשרים ותשעה באלול מצטרפות להתעשר יחד, שיטה זו כדעת ר' שמעון היא. שאמר ר' שמעון: גם מחוסר זמן (בן צאן או בקר שנולד ועדיין לא מלאו לו שמונה ימים), אף על פי שאי אפשר להקריב אותו לקרבן כל עוד לא מלאו לו שמונה ימים, בכל אופן הריהו נכנס לדיר להתעשר. מששמע ר' מנא את הסבר ר' שמאי, קם [עמד] ר' מנא ודן עם ר' שמאי, וכך אמר ליה [לו]: כאן את אמרת חדא מילתא [אתה אומר דבר אחד], ואילו תמן תנינן [שם במשנה שבאה לעיל שנינו] שבן עזאי אומר: האלוליים (הנולדים בחודש אלול) מתעשרין לעצמן. האם לא הכוונה לנולדים בכל החודש ואפילו נולד עד עשרים ותשעה באלול ועדיין אינו בן שמונה ימים, שהריהו כדגן שהביא שליש שהריהו חייב במעשר? וכי אית לך מימר [האם יכול אתה לומר] שבן עזאי הולך דווקא כשיטת ר' שמעון שהיא שיטת יחיד ולא כשיטת רבנן [חכמים] הסבורים שאין בן פחות משמונה ימים נכנס להתעשר? אלא מסתבר לומר שאינו חולק על שיטת חכמים, ולשיטתו אף לדעתם הנולד בעשרים ותשעה בחודש אלול, אף שאינו יכול להתעשר אלא בתשרי (שכן הוא מחוסר זמן), הריהו מתעשר עם בני אלול, משמע שהזמן הקובע לחובת מעשר בהמה הוא זמן הלידה. ואיך הבהמות שנולדו בסוף חודש אלול מתעשרות — כמה דאת אמר [כמו שאתה אומר] על פי שיטת רבנן [חכמים] הסבורים שהנולדים מאחד בתשרי ועד עשרים ותשעה באלול של אותה שנה מתעשרים ביחד (שלדעתם ראש השנה למעשר בהמה הוא אחד בתשרי), שאת אלו שנולדו בתוך שמונת הימים האחרונים לשנה אינו יכול לעשר בגורן שבסוף חודש אלול, שהרי הם מחוסרים זמן, אלא הריהו מניחן ומעשרן לשנה הבאה, והן מתעשרין עם בני שנתן, בני השנה הקודמת, כן את אמר [כך אתה אומר] גם על פי שיטתו של בן עזאי שאת כל הנולדים בתוך שמונת הימים האחרונים של חודש אלול כיון שאינו יכול לעשרם בגורן שבסוף חודש, שהרי הם מחוסרים זמן, דינם הוא שהריהו מניחן לגורן הבא, שבחודש ניסן בשנה הבאה והן מתעשרין עם בני שנתם שהם בני אלולים (חודש אלול) של השנה הקודמת. אמר ר' חייא: זאת אומרת, כלומר, ממה שהסקנו לענין מעשר בהמה שהמחוסר זמן אף שאינו נכנס להתעשר בגורן עד שיהיה בן שמונה ימים, מכל מקום הזמן הקובע להם למעשר הוא זמן הלידה, מתוך זה ניתן להסיק גם כי ימים שהבכור מחוסר זמן בהן, שעדיין אינו בן שמונה ימים ללידתו, עולין לו לתוך שנתו, שכשמונים אותו לבן שנה אין מונים אותו מן היום שראוי להקרבה (היום השמיני) אלא מזמן לידתו. אמר ר' מנא: אמר ר' יונה אבא [אבי] שהוא שמע לה מן הדא [למד את הדבר הזה מהפסוק הזה], שנאמר "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש" (דברים טו, יט), הא [הרי] כיצד יש להבין פסוק זה? והלא הבכור מלידתו הוא קדוש, ומדוע צריך להקדישו? אלא כוונת הפסוק שמשעת לידתו את [אתה] מונה לו שנה, שהריהו נאכל בתוך שנתו הראשונה (כדי שלא יבואו לידי תקלה בגיזתו או עבודה בו) ואין אתה מונה לו שנה מהזמן שהוא ראוי להקרבה כשהוא בן שמונה ימים.

ב משנה בשלש קופות (סלים) שכל אחת מהן מידתה של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה, היו מוציאים את השקלים מהלשכה שבה היו צבורים ותורמים לקופות, ובכל זה ישתמשו לצרכי המקדש. וכתוב עליהן, על הקופות הללו, אל"ף בי"ת גימ"ל, לפי סדר נתינת השקלים בקופות, כדי לדעת איזו מהן קדמה בתרומה. ר' ישמעאל אומר: יונית כתוב עליהן, אלפ"א בית"א גמ"א. ועוד אמרו בענין הפרשה זו: אין התורם נכנס ללשכה לא בפרגוד (מעין כתונת) חפות שיש לו חפת, שיש לו בסופו קיפול, ולא במנעל, ולא בסנדל, ולא בתפילין, ולא בקמיע, שבכל אלה יש חלל שניתן להכניס בו דבר. ומדוע? אנו חוששים שמא יעני (ייעשה עני) תורם זה, ויאמרו שמעו‍ן גניבת שקלי הלשכה העני, שבשעת התרומה נטל משקלי הלישכה והחביאם באותם מקומות. או להיפך, שמא יעשיר ויאמרו שמהשקלים שגנב בשעת תרומת הלשכה העשיר, אף על פי שלא עשה כך. ואף שאין לחשוד באדם בגניבת שקלי הקודש, הריהו צריך להיזהר בכל אלה משום שאדם צריך לצאת ידי הבריות שלא לבוא לידי טענת הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום, שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב, כב), משמע שלא די להיות נקי מה' אלא גם מישראל. ואפילו בדברים שחשש רחוק הוא שיעבור אדם עליהם, ההתרחקות מהם היא דרך ראויה שכן אומר שלמה המלך: "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם" (משלי ג, ד).

ג גמרא שנינו במשנתנו כי התרומה נעשית בקופות של שלוש שלוש סאים. ואגב כך מביאה הגמרא דין אחר הנלמד מכאן. תמן תנינן [שם במסכת שבת שנינו] שבזמן הצורך כגון לצורך לימוד או להכנסת אורחים מפנין (מותר לפנות) בשבת אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ותבואה מהמקום בו הן מונחות ומעבירים אותן למקום אחר כדי לפנות את מקומן לישיבה. ר' זעירא שאל את ר' יאשיה: כמה הוא שיעורן של הקופות המותרות בהעברה ממקום למקום בשעת הצורך? אמר ליה [לו] ר' יאשיה: נלמוד את שיעור הסתום (שאינו מפורש) בענין העברת הקופות בשבת מן השיעור המפורש הנזכר בברייתא בענין תרומת הלשכה. דתניא [ששנויה ברייתא]: בשלש קופות של (שכל אחת מכילה) שלש שלש סאין, שהן תשעה סאין, שהן בסך הכל עשרים ושבע סאין לשלוש התרומות בשנה, תורמין את הלשכה, וכתוב עליהן אל"ף בי"ת גימ"ל. ובאותה ברייתא הסבירו: מפני מה כתוב עליהן אל"ף בי"ת גימ"ל? — לומר באיזו מהן מונחת התרומה שנתרמה קודם, וכך יהא מסתפק גזבר הלשכה מן שקלי הקופה הראשונה שכתוב עליה א' לצרכי המקדש שלהם השקלים מיועדים קודם לשקלי השניה שכתוב עליה ב', ומן השניה קודם לשלישית שכתוב עליה ג'. ומתוך דברי הברייתא הללו המפרשת את שיעור הקופה, נלמד גם לשיעור הקופה המותרת בהעברה ממקום למקום בשבת שלא נתפרש שיעורה במקומו.

ובדומה לכך בענין שיעור הסתום הנלמד מהמפורש, מביאים כי תמן תנינן [שם במשנה במסכת שבת (פ"ח מ"א) שנינו]: המוציא יין חי בשבת מרשות לרשות, שיעורו להתחייב עליו משום הוצאה הוא כדי מזיגת הכוס, כלומר, שיהא בו שיעור שאם ימזגוהו במים כדי להכשירו לשתיה יתמלא הכוס. ובענין זה ר' זעירא שאל את ר' יאשיה: כמה הוא שיעורן של הכוס בה עוסקת המשנה? אמר ליה [לו]: נלמד את שיעור הכוס הסתום (שלא נתפרש כאן) מן השיעור המפורש בענין אחר. דתני [ששנה] ר' חייא: ארבע כוסות שאמרו חכמים שחייב אדם בהם בליל הפסח ישנן, כלומר, שיעורן ביחד הוא רביעית של יין ביין האיטלקי. שכן שיעור כל כוס צריך שיהא רביעית הלוג, וכיון שיחס המזיגה של המים ביין חי להכשירו בשתיה הוא שלוש מידות מים לאחת של יין, הרי ששיעור היין הכולל לארבע כוסות הוא ארבע רביעיות הרביעית, ובסך הכל — רביעית. אמר ר' יוסי בר אבין משום [בשם] ר' יוחנן: שיטת המשנה במסכת שבת בענין שיעור היין לענין איסור הוצאה מרשות לרשות בשבת, שיטת ר' יהודה היא, דתני [ששנויה ברייתא] בענין הוצאת שבת: המוציא מים בשבת מרשות לרשות, שיעורם להתחייב הוא כדי גמיע (גמיעה), כדי שיהיה אפשר לגמוע אותם בבת אחת. ר' יהודה אומר: כדי לשוף [לשפשף ולמרוח] בהן את הקילור (תחבושת לעין). יין שיעורו כדי גמיע. ר' יהודה אומר: כדי מזיגת הכוס.

ושואלים: מזוג בכמה? מה שיעור המזיגה הזו? ומעירים: נשמעינה מן הדא [נלמד זאת מכאן] ממה ששנינו: מים שיעורם לענין הוצאה הוא כדי גמיע. ר' יהודה אומר: כדי לשוף בהן את הקילור. יין כדי גמיע, ר' יהודה אומר: כדי מזיגת הכוס. ומתוך שאמרנו ששיעור היין החי לענין הוצאה הוא בכדי מזיגה (רבע רביעית הלוג יין הנמזגת בשלש רבעי הרביעית מים), הדא אמרה [זאת אומרת] שיין המזוג כבר, שיעורו לענין הוצאה הוא כדי מזיגת הכוס, כלומר, רביעית הלוג. ובענין ארבע כוסות של פסח, שואלים: וכמה הוא שיעורן של כוס? ר' אבין אמר: כמידת נפח הנקראת טיטרטון ועוד רביע ממנה, שהוא שיעור המקביל לרביעית הלוג בלח.

וכיון שעוסקים בענין ארבע כוסות, שואלים: מהו לשתותן בכרך אחד? האם אפשר לשתות את ארבע הכוסות הללו בבת אחת, או שצריך להפסיק ביניהם? ואומרים: מדאמר [ממה שאמר] ר' מנא שאמר ר' יוסי: סדר הלל הנאמר בליל פסח, אם שמען בבית הכנסת מפי שליח הציבור — יצא ידי חובת אמירת הלל בלילה זה, ושוב אינו צריך לאומרו בביתו, הדא אמרה [זאת אומרת] שאם שתאן בכרך אחד — יצא. שאף שכרגיל הריהו מפסיק בין הכוסות באמירת ההלל, שחלק ממנו נאמר קודם הסעודה והאחר בין הכוס השלישית לרביעית, כיון שכבר יצא ידי חובת אמירתו בבית הכנסת ושוב אינו אומרו בסעודה, נמצא כי הוא שותה את ארבעת הכוסות בלא הפסקה. ועוד שאלו: מהו לשתותן בפיסקן? האם אפשר לשתות אותם מעט מעט, ולא את כל הרביעית בבת אחת? ומשיבים: כלום כשאמרו חכמים שישתה את ארבעת הכוסות האם לא תקנו שיעשה כך רק כדי שישתה אותם ולא שישתכר כתוצאה משתייתן, ולכן אם שתה בפיסקן (בהפסקות), אף הוא עושה בכך את רצון חכמים שאינו משתכר, ואינו חייב לשתות בבת אחת. ועוד שואלים: מהו לצאת ידי חובת ארבע כוסות ביין של ענבים שגדלו מעצמם בשביעית לאחר זמן הביעור? תני [שנה] רב אושעיא בברייתא: יוצאין ידי חובת ארבע כוסות בליל הפסח בשתיית יין של שביעית. ועוד שואלים: מהו לצאת בקונדיטין שהוא יין מעורב בתבלין? ואומרים: מדתני [ממה ששנה] בר קפרא בברייתא שקונדיטין דינו כיין, הדא אמרה [זאת אומרת] שיוצאין ידי חובת ארבע כוסות ביין קונדיטין, שכן יין הוא. ועוד שואלים: מהו לצאת ביין מזוגין (מזוג), ולאו דווקא ביין נקי? ומשיבים: מדתני [ממה ששנה] רב חייא בברייתא שארבעה כוסות יין שאמרו חכמים שחייב אדם בהם בליל הפסח יוצאין בהן בין חיין ובין מזוגין, וכמה יהיו מזוגין? בלבד שיהא בהן טעם ומראה יין, שהחי לא יהא כל כך חזק עד שלא יהיה בו טעם יין רגיל, והמזוג יישמרו בו טעם ומראית יין אף לאחר הוספת המים. וכיון שהוזכר מראה היין הרצוי לאחר המזיגה, מביאים את מה שאמר ר' ירמיה: מצוה לצאת ידי חובת ארבע כוסות ביין אדום, שנאמר בשבחו: "אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכוס עינו" (משלי כג, לא). וכיון ששנינו שיין קונדיטון כשר לארבע כוסות, מביאים עוד מה שתאני [שנינו בברייתא]: יין מבושל הריהו כמתובל. ושואלים: מהו לצאת ידי חובת ארבע כוסות בפסח ביין מבושל? אמר ר' יונה: יוצאין ביין מבושל. ומעירים: ר' יונה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שר' יונה כד הוה שתי ארבע כסי דפסחא [כאשר היה שותה את ארבע הכוסות של פסח], הוה חזיק רישא עד חגא [היה חובש את ראשו במטפחת עד חג השבועות] להקל מכאב הראש שגרמה לו שתיית היין. ומכיון שכך, התיר את שתיית יין מבושל (שאינו חזק כל כך) לארבע כוסות.

ומספרים: פעם אירע שחמיתיה חדא מטרוניתא אפוי נהירין [ראתה אותו גבירה רומאית אחת שהיו פניו מאירות], אמרה: סבא סבא [זקן, זקן], חדא מהני תלת מלין אית בך [אחד משלושה דברים האלה יש בך]: או דשתוי חמרא את [או ששתוי יין אתה], או דמלוי בריבית את [או שמלוה בריבית אתה], וכיון שיש לך פרנסה ברווח פניך מאירות, או דמגדל חזירי את [שמגדל חזירים אתה], שהרווח בהם מרובה והטירחה מועטה. קילל אותה ואמר ?לה?: תיפח רוחא דההיא איתתא [תיפח רוחה של אותה אישה, שלך], דחדא מאלין תלת מיליא לית בי [שאף אחד משלושה דברים אלה אין בי]. אלא למה פני מאירים מפני שאולפני שכיח לי [תלמודי מצוי לי], ומתוך הלימוד אני נהנה ומאירים פני, דהכי כתיב [שכך נאמר]: "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח, א).

ומספרים כעין זה: ר' אבהו אתי [בא] לטבריא (טבריה) לבית מדרשו של ר' יוחנן, חמוניה תלמידוי [ראו אותו תלמידיו] של ר' יוחנן אפוי נהורין [שפניו מאירים]. אמרון [אמרו] התלמידים לר' יוחנן: אשכח [מצא] ר' אבהו סימא [אוצר], ולכן פניו מאירים. אתא לגביה [בא ר' אבהו לפניו, לפני ר' יוחנן], אמר ליה [לו] ר' יוחנן: מאי אורייתא חדתא שמעת [מה תורה חדשה שמעת] שוודאי משום כך פניך מאירים? אמר ליה [לו]: שמעתי וקיבלתי תוספתא עתיקא [ישנה] שהיתה חידוש בשבילי. מששמע ר' יוחנן את תשובתו, קרא עליה [קרא עליו] מקרא זה: "חכמת אדם תאיר פניו" (שם).

א אמר ר' חנין: נפח לוגא דאורייתא [הלוג שמן התורה] שווה לנפח מידת תמונתא עתיקא דמורייסא דציפורי [שמינית ישנה שהיו מודדים בה את המורייס, ציר של דגים, בציפורי]. אמר ר' יונה: ואף שנשתנו כלי המידה והיום משתמשים בכלים אחרים חכמנא לה [אני מכיר אותה, את כלי המידה הזה], שכן בכלי כזה אנשי בית ר' ינאי הוה מכילין בה [היו מודדים בו] דבש. ובענין זה תני [שנויה ברייתא]: רביעית הלוג שווה לחצי מידת השמינית הטברנית (של טבריה) הישנה. כלומר, המידה שנהגה בה בעבר, ולא זו הנוהגת היום. אמר ר' יוחנן: הדין דידן הוא [המידה הזו שלנו היא], שהיא היא המידה בה אנו משתמשים היום, ואינה כל כך ישנה. ושואלים: ולמה קרי ליה 'עתיקה' מן בגין דהוה ביומי [ומדוע קורא לה התנא של הברייתא 'ישנה' אחר שהיתה קיימת עוד בזמנו]? שהרי כאמור אף בימי ר' יוחנן עוד השתמשו בה! ומשיבים: אית דאמרי דהות זעירא ורבתא [יש שאומרים שהיתה המידה בתחילה קטנה והגדילו אותה], ואית דאמרי דאזעירא ולא אזעירא כמה דהות [ויש שאומרים שלאחר שהגדילוה שבה והתקטנה ואולם לא התקטנה כמו שהיתה בתחלה]. ומכיון שלא היתה מידתה שווה בכל התקופות דייק התנא של הברייתא לומר שמידת הרביעית היא המקבילה לשמינית ה'ישנה'. ואף ר' יוחנן דייק לומר שהיא זו של ימיו. ועוד שואלים: וכמה הוא במידות הנוהגות בימינו שיעור של כוס המחזקת רביעית? ר' יוסי בשם ר' יוסי בן פזי, ור' יוסי בר ביבי בשם ר' שמואל אומרים: אצבעיים על אצבעיים שתי אצבעות אורך על שתי אצבעות רוחב, על רום (גובה) של אצבע ומחצה ושליש אצבע. למעלה דנה הגמרה בשיעור היין לענין איסור הוצאה בשבת. ומאחר ששם מדובר ביין בצורתו הנוזלית, מביאים עוד את ההלכה בעניינו לאחר שנקרש. (תני [שנינו בברייתא]: יין היבש שיעורו לענין איסור הוצאה בשבת הוא כזית, אלו דברי ר' נתן). רבנן דקיסרי [החכמים מקיסריה] ור' יוסי בר ביבי בשם שמואל אומרים: אתיא [הולכים] הדברים הללו של ר' נתן כשיטת ר' שמעון במשנה במסכת שבת (פ"ח מ"א) כמה [כמו] שר' שמעון אמר: ששיעור כל המשקים לענין איסור הוצאה בשבת הוא ברביעית, ובכלל זה שיעור היין, כן אמר ר' נתן ששיעור היין לענין הוצאה בהיותו נוזל הוא ברביעית ולכשיקרש ויוציאנו מרשות לרשות יהיה חייב רק אם יהא בו שיעור כזית, שזהו שיעור רביעית יין לאחר קרישתו.

א ובענין דומה שנינו שר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי סיפר: מעשה בפרדת רבי שמתה, כנראה מחמת פציעה, וטהרו חכמים את דמה משום טומאת נבילה, שאמרו שדם הנבילה אינו מטמא כנבילה עצמה. ושאל ר' אליעזר את ר' סימון שמסר שמועה זו: עד כמה? מהו השיעור שהתירו אותו משום נבילה? האם טיהרוהו משום שהיה שיעורו פחות מרביעית, אבל אם היה יותר מרביעית היו מטמאים אותו? ולא אשגח ביה [ולא השגיח בו], לא ענה לו ר' סימון. והלך ר' אליעזר ושאל אותה שאלה לר' יהושע בן לוי, ואמר ליה [לו]: עד רביעית — הדם הזה טהור, יותר מרביעית — טמא. ובאש [והיה רע בעיני] ר' אלעזר על (עד) דלא חזר ליה [שלא החזיר לו] ר' סימון שמועתא [את השמועה, ההלכה, הזו], ולא אמר לו את כל הדברים, שאחר כך היה צריך ללכת לר' יהושע בן לוי לשאול אותו. ומסופר כי רב ביבי הוה יתיב מתני הדין עובדא [היה יושב ושונה, מספר, את המעשה הזה] בפרדתו של רבי שמתה והורו חכמים שדמה טהור מטומאת נבילה, ולא הזכיר את שאלת ר' אליעזר ("עד כמה") ותשובת ר' יהושע בן לוי. אמר (שאל) ליה [לו, אותו] ר' יצחק בר (ביסנא) כהנה שרצה לברר את ההלכה בנידון: האם הוראת חכמים היתה שדם הנבלה אינו מטמא בכל שיעור שהוא, או שהם התייחסו רק למקרה מסויים זה של פרדת רבי שלא היה הדם שפרש ממנה בשיעור רביעית, ועל כך אמרו שהוא טהור כיון שעד רביעית — טהור, ואולם יותר מכאן, בשיעור גדול יותר דעת חכמים שהוא טמא. ומסופר כי בתגובה לשאלתו זו בעט ביה [בעט בו] רב ביבי. אמר ליה [לו] ר' זריקא: האם בגין דשאיל לך את בעט ביה [מפני שהוא, ר' יצחק בר כהנה שואל אותך אתה בועט בו]? אמר ליה [לו]: בגין דלא הות דעתי בי בעיטנא ביה [מפני שלא היתה דעתי בי לא השבתי לו על שאלתו, אלא בעטתי בו], כלומר, הייתי טרוד בדברים אחרים, ולכן לא שמתי לב ואכן לא התנהגתי כראוי. והוא מסביר את טעם הדבר, שכן אמר ר' חנן: הפסוק שנאמר בפרשת התוכחה "והיו חייך תלואים לך מנגד, ופחדת לילה ויומם, ולא תאמין בחייך" (דברים כח, סו) מדבר בשלושה מצבים של עוני, כשהאחד קשה מקודמו. והריהו מפרט: "והיו חייך תלואים לך מנגד" — זה שאין לו קרקע משלו והריהו לוקח (קונה) בכל שנה חטים לאותה שנה וחושש שמא בשנה הבאה לא יהיו לו מעות לקנות חיטים, או שלא יהיו בשוק חיטים למכירה. "ופחדת לילה ויומם" (שם) — זה הלוקח חיטים מן הסדקי (מוכר בקמעונאות) המוכר מעט מעט, והריהו חושש שמא יתייקרו החיטים למחרת ויוכל לקנות במעותיו פחות חיטים מכדי צרכו, והריהו איפוא דואג בכל יום למזון המחר. "ולא תאמין בחייך" (שם) — זה הלוקח פת אפויה מן הפלטור (האופה), ובכל שעה הריהו חושש שמא לא תספיק הפת שבידו אפילו לסעודתו הקרובה. וסיכם ר' ביבי: ואנא סמיכנא אפלטור [ואני במצב הקשה ביותר, שכן אני סומך על הפלטור], ולכן אני באמת מוטרד, ולכן לא השבתי לר' יצחק בר כהנה כפי שהיה ראוי. ומבררים: ומהו כדון [ומה אכן עניינו, דינו] של דם הנבילה, האם אינו מטמא אף בשיעור רביעית? ומשיבים: בענין זה כבר שנינו שהעיד ר' יהושע בן פתורה על דם נבילה שנהגו בו הלכה למעשה שהוא טהור. ומשמע מדבריו שהריהו טהור בכל שיעור שהוא. ודוחים: מהו כוונת דבריו שקבע שהוא טהור — טהור מלהכשיר, כלומר, שהדם הזה אינו נחשב כמשקה להכשיר את הזרעים שנפל עליהם ואף אם נגעה בהם הטומאה אינם נטמאים, אבל לטמות (לטמא) בעצמו — הריהו מטמא כבשר הנבילה עצמה. ומקשים: ואיך יכול אתה לפרש כך את דברי ר' יהושע בן פתורה, והלא תמן תנינן [שם במשנה (מכשירין פ"ו מ"ה) שנינו]: דין דם השרץ כדין בשרו, שהריהו מטמא דבר שנוגע בו ואולם אינו מכשיר דברים אחרים לקבל טומאה משום דם, ואין לנו דוגמא כיוצא בו שדבר מטמא ואינו מכשיר. ולפי זה נמצא שמה שהעיד ר' יהושע בן פתורה שנהגו הלכה למעשה שדם נבילה טהור, כוונתו שהוא טהור לגמרי, שאינו מטמא במגעו ואינו מכשיר לקבל טומאה! ודוחים: אין כוונת המשנה במסכת מכשירין לומר שאין עוד דם פרט לדם השרץ המטמא ואינו מכשיר, אלא כוונתה לומר שאין דם אחר פרט לדם השרץ שדמו מטמא בשיעור זהה לטומאת בשרו, ובזה מיוחד השרץ ששיעור טומאתו שדמו מטמא הוא בדיוק כשיעור שמטמא בשרו, שהוא כעדשה. מה שאין כן הנבלה שבשרה מטמא בשיעור כזית ואילו דמה מטמא בשיעור רביעית הלוג. ואין הדברים איפוא סותרים את עדותו של ר' יהושע בן פתורה. דעה נוספת בענין זה אמר ר' יוסי: פליגי בה תרין אמוראין [נחלקו בכך שני אמוראים], חד אמר [אחד מהם אמר] שדם הנבילה (אם יש בו רביעית) טמא, וחד אמר [ואחד מהם אמר] שהוא טהור. מאן דאמר [מי שאומר] שהוא טמא הולך כשיטת ר' יהודה במשנה בעדיות (פ"ה מ"א) שאמר שלדעת בית הלל דם נבילה מטמא (ברביעית. כמבואר בברייתא שבת עז,א ומנחות קד,א). ומאן דאמר [ומי שאומר] שהוא טהור בכל שיעור שהוא הולך כשיטת ר' יהושע בן פתורה, כעדותו המובאת למעלה. אמר ליה [לו] רב אבדומה דמן נחותה: ויאות [ונכון] הוא. שכן ר' יהודה מוריינא דבי נשיאה הוה [היה מורה ההלכה של בית הנשיא, רבי], והוא זה שהורה לבית רבי מה לעשות ולפיו נהגו. ומאחר וכפי ששנינו לעיל הסיבה שטיהרו את דם פרדת בית רבי היה (להסבר ר' יהושע בן לוי), משום שהיה בו פחות משיעור רביעית, ודאי אילו היה בו שיעור רביעית היו מטמאים אותו, והרי זה כשיטת ר' יהודה.

ב שנינו במשנה שהתורם את הלשכה צריך להיזהר שלא יהיו עליו באותה שעה בגדים שיכולים לגרום לחשד, שמא יעני ויאמרו מעוון הלשכה העני, שגנב משקלי הלשכה. ומביאים כי בדומה לכך תני [שנה] ר' ישמעאל בברייתא: קווץ מי שיש לו קווצות תלתלים בשערו — לא יתרום, מאותו טעם, מפני החשד, שיסתיר בשערו משקלי הלשכה. ועוד תני [שנויה ברייתא]: הגזברין היו מפספסין (מתירים, מפרידים) בקילקין (את קווצות שיער הדבוקות) של תורם הלשכה לאחר צאתו ממנה לבדוק שמא הסתיר מטבע בתוכם. ומפני החשש שמא יגנוב התורם מכספי הלשכה. אף תני [שנויה ברייתא]: מדברין היו עמו עם התורם משעה שהוא נכנס עד שעה שהוא יוצא, כדי שלא יסתיר מכספי הלישכה בפיו. ושואלים: וימלא פומיה מוי [ושימלא את פיו מים] ואז אינו יכול להכניס דברים שם, ואינו צריך לדבר! אמר ר' תנחומא: מפני הברכה שצריך לברך לפני שתורם את הלשכה, ואם ימלא פיו מים לא יוכל לברך.

ג ר' שמואל בר נחמן אמר בשם ר' יונתן: בתורה ובנביאים ובכתובים מצאנו שאדם צריך לצאת ידי דעת הבריות בענייני ממון כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום. בתורה מנין? דכתיב [שנאמר] "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב, כב). בנביאים מנין? דכתיב [שנאמר] "אל אלהים ה' הוא יודע וישראל הוא ידע" (יהושע כג, כב). בכתובים מנין? דכתיב [שנאמר] "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם" (משלי ג, ד). החכם גמליאל זוגא שאל לר' יוסי בר ר' בון: איזהו המחוור [הברור] שבכולם? כיון שיש לנו שלוש ראיות שאומרות פחות או יותר אותו דבר, מהי הברורה ביותר בהן? אמר ליה [לו]: הכתוב "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב, כב), הוא הברור מכולם, שהוא היחיד מכל השלושה העוסק בחובת האדם להיות נקי בעיני הבריות גם בענייני ממון.

ד הלכה ג משנה כדי להבהיר את החשיבות שייחסו לכספי תרומת הלשכה מספרת המשנה כי המשפחה של בית רבן גמליאל שהיו מביאים את שקליהם למקדש, כיון שרצו שיהיו שקליהם מן התרומה ויקנו בהם את קרבנות הציבור, היה בא למקדש דווקא ביום התרומה, ומשהחל התורם לתרום את הלשכה היה נכנס ללשכה, ושקלו בין אצבעותיו, וזרקו היה זורק את השקל הזה לפני התורם, כדי שיבחין בו התורם ויניחנו בקופת התרומה, והתורם שהבחין בכך היה מתכוין (היה עושה בכוונה) ודחפו אכן לתוך הקופה. ועוד אמרו: אין התורם תורם עד שהוא אומר (שואל) להם לגזברי הלשכה שלוש פעמים: "אתרום"? והן אומרין לו: "תרום, תרום, תרום", שלש פעמים, כלומר, שעל כל פעם משלוש הפעמים ששאל השיבוהו "תרום". תרם את הקופה הגדולה הראשונה לתוך אחת מן הקופות הקטנות שהיתה מסומנת באות א', וחיפה (כיסה) מיד את הקופה הגדולה ממנה תרם בקטבליאות (עורות מעובדים). תרם את השניה וחיפה לאחר מכן אף אותה בקטבליאות, אבל את השלישית לא היה מחפה לאחר שתרם ממנה. ושואלים: ולמה היה מחפה את אלה? — לסימן שמהן כבר תרם ומעתה לא יחשוש שמא ישכח ויתרום שוב מן הדבר התרום (מן השקלים שנותרו בקופה הגדולה לאחר שתרם ממנה). ומפרטים מה היתה כוונת התורם בשעה שתרם מכל קופה: תרם את הקופה הראשונה לשם נותני השקלים בני ארץ ישראל, ואת השניה לשם נותני השקלים בני כרכים המוקפין לה הסמוכים לארץ ישראל. והשלישית תרם לשם נותני השקלים בני בבל ולשם בני מדי ולשם בני המדינות הרחוקות.

א גמרא שנינו במשנה שהמשפחה של של בית רבן גמליאל היו עושים במתכוין שיהיו שקליהם בתרומת הלשכה. ושואלים: אילו היו שני כריים (ערימות פירות), ותרם מאחד מהן על חבירו, שמא לא פטר בתרומה זו אף את חבירו? שהרי כדי לתקן את כלל הפירות אין צורך לתרום דווקא מכל אחד ואחד, ודי בתרומת אחד מהם (בשיעור הראוי) כדי לתקן את האחרים. ואף כאן תרומת השקלים עולה גם למי שלא השתמשו בשקל שלו, ומדוע אם כן השתדלו בזה? ומשיבים: אף על פי כן, הנחת רוח היא להם, הרגשה של נחת רוח היתה להם, שלא יהא קרבן הציבור מתקרב אלא משלהן תחלה, ולכן השתדלו בדבר. ומביאים כמה דינים הקשורים לתרומת הלשכה.

תני [שנויה ברייתא]: אם שמט בטעות את הקטבליאות (כיסויי העור) שהניח על הקופות כדי לדעת מאיזו מהן כבר תרם, ושוב אינו יודע מאיזו מהן כבר תרם (והשקלים שבתוכה הריהם שיריים) ומאיזו מהן עדיין לא תרם — נעשו שקלי כל הקופות כולן שיריים, יש להם דין שיירי התרומה. ודין נוסף תני [שנינו בברייתא]: התרומה השלישית שהיו תורמים בפרוס חג הסוכות היא היתה העשירה שבכולן, שהיו בה אסטריאות (מטבעות קטנים) של זהוב ודרכונות (מטבעות גדולים) של זהוב.

ועוד תני [שנינו בברייתא]: תרם בפרוס הפסח את התרומה הראשונה לשם בני ארץ ישראל ולשם כל ישראל. ובפרוס חג השבועות תרם את התרומה השניה לשם בני הכרכים המוקפים (הסמוכים) לארץ ולשם כל ישראל. ובפרוס חג הסוכות תרם את התרומה השלישית לשם בני בבל ומדי, ולשם בני המדינות הרחוקות, ולשם כל ישראל. ובענין סדר התרומה מן הקופות תני [שנויה ברייתא]: בתחילה נטל שקלים מן הקופה הראשונה (שכתוב עליה א'). ואף על פי שלאחר התרומה יש עדיין שקלים בראשונה, שלא תרם את כולה — נוטל תרומה מן השניה (שכתוב עליה ב'). נטל מן השניה, אף על פי שיש עדיין שקלים בשניה — נוטל מן השלישית (שכתוב עליה ג'). אם שלמה שלישית, שנטל את כל שקלי הקופה השלישית ואין בה עוד דבר — הריהו חוזר ליטול מן השניה. שלמה השניה — חוזר ליטול מן הראשונה. אם שלמו לאחר התרומות שקלי שלשתן, שלוש הקופות האלה — הריהו חוזר ללשכה ושוקל ממנה את השקלים שבאו אליה לאחר התרומה האחרונה. אבל לא מהשקלים שנותרו מחוץ לקופות בשעת התרומה ונעשו שיריים, שאין בהם קדושת שקלים. ר' מאיר אומר: הריהו חוזר לשקול אף מן השיריים. שהיה ר' מאיר אומר: השיריים נותרים בקדושת שקלים ומועלים (יש דין מעילה) גם בשיריים ומדוע? שמא יצטרכו להן לבסוף. שאם יגמרו שקלי הלשכה, ישתמשו בשיריים לקניית קרבנות הציבור.

ב כיון שלעיל (משנה ח,א) עסקנו בענין החובה שיהיה האדם נקי במעשיו אף בעיני אדם, וכן ציינה משנתנו את הזריזות שנהגו בה בני בית רבן גמליאל במתן שקליהם, מביאה המשנה ברייתא העוסקת במידות הראויות לאדם, ובכלל זה מידת הזריזות. ששנינו וכן היה ר' פנחס בן יאיר אומר: זריזות בקיום המצוות כראוי מביאה את האדם לידי נקיות הנפש שלא יחטא. נקיות מביאה לידי טהרה, שמשהגיע לדרגה שנפשו נקיה ושוב אינו חוטא, הריהו מטהר בכך את נפשו מעוונותיו הקודמים. טהרה מביאה לידי קדושה, קדושת הלב והמחשבה. קדושה מביאה לידי ענוה, שמכיר בפחיתות ערכו. ענוה מביאה לידי יראת חטא, שמשמכיר בפחיתות ערכו, הריהו ירא ביותר מן החטא, ונזהר שלא יגיע לידי ניסיון. יראת חטא מביאה לידי חסידות, שנוהג במידה שלפנים משורת הדין. חסידות מביאה לידי רוח הקודש, שכיון שהריהו נוהג לפנים משורת הדין, נוהגים עמו משמים במידה החורגת מדרך הטבע ומודיעים לו את סודות התורה ברוח הקודש. רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים, שמשיערו עליו משמים רוח קדושה וטהרה יכנסו אלה בעצמות המתים ויזכה להחיותם. תחיית המתים העתידה להיות קודם בוא המשיח, מביאה לידי ביאת אליהו זכור לטוב לבשר על הגאולה הקרובה, שמיד לאחר שיבוא יחייה ה' מתי ארץ. ונותן סמך לכל אחד מהדברים האלה מן הכתובים: זריזות מביאה לידי נקיות הנפש מן החטא — דכתיב [שנאמר] בעבודת הכהן הגדול ביום הכפורים "וכלה מכפר" (ויקרא טז, ב), "כלה" הוא מלשון זריזות, שכיון שהוא מזדרז לכלות ולגמור את הכל הרי הוא מכפר, כלומר, מנקה את נפש החוטאים מחטאם. נקיות מביאה לידי טהרה — דכתיב [שנאמר] בענין קרבן היולדת (שמביאה לאחר מנין ימי טומאה וטהרה. ראה ויקרא י״ב:ח׳): "וכפר עליה הכהן וטהרה" (שם יב, ח), כלומר, משנסתיים סדר כפרתה, היינו נקיונה מן החטא (ראה רש"י שבועות ח, א), הריהי נעשית בכך טהורה. טהרה מביאה לידי קדושה — דכתיב [שנאמר] בענין סדר הזאת הכהן הגדול מדם קרבנותיו (הפר והשעיר) ביום הכיפורים על מזבח הזהב "וטהרו וקדשו" (שם טז, יט), ומכאן שאחר הטהרה באה הקדושה. קדושה מביאה לידי ענוה — דכתיב [שנאמר] "כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח" (ישעיה נז, טו), משמע שקודם באה דרגה של קודש, ואחר כך הדרגה שלמעלה ממנה, דכא ושפל רוח. ענוה מביאה לידי יראת חטא — דכתיב "עקב ענוה יראת ה' "(משלי כב, ד), שלאחר הענווה באה היראה. יראת חטא מביאה לידי חסידות — דכתיב [שנאמר] "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו" (תהלים קג, יז), שה' משפיע חסידות ("חסד") על האדם שכבר רכש לעצמו את מידת היראה. חסידות מביאה לידי רוח הקדש — דכתיב [שנאמר] "אז דברת בחזון לחסידיך" (שם פט, כ). רוח הקדש מביאה לידי תחיית המתים — דכתיב [שנאמר] "ונתתי רוחי בכם וחייתם" (יחזקאל לז, יד). תחיית המתים מביאה לידי אליהו זכור לטוב — דכתיב [שנאמר] "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא" (מלאכי ג, ג), ויום זה הוא יום תחיית המתים. ומכיון שעסקה הגמרא במידות שרוכש לו האדם ובהם הריהו מגיע לדרגות גבוהות יותר, ואף לכדי שלימות, מביאים עוד בדומה כי תנא בשם ר' מאיר: כל מי שהוא דר באופן קבוע בארץ ישראל, ומדבר בלשון הקודש, ואוכל פירותיו בטהרה, וקורא קריאת שמע בבוקר ובערב — יהא מבושר, הרי זה מובטח לו שבן עולם הבא הוא,