א הלכה א משנה התרומה, אותם השקלים שנטלו אותם כתרומה מן הלשכה, מה היו עושין בה? — לוקחין (קונים) בה בהמות לתמידין (קרבנות התמיד שהיו מקריבים בכל יום בוקר וערב) ומוספין (קרבנות קבועים שהיו מקריבים בנוסף לתמידים בשבתות, בראשי חדשים, ובמועדים) ואת נסכיהם של הקרבנות הללו. וכן היו קונים בה את השעורים למנחת העומר ואת החיטים לשתי הלחם וללחם הפנים, וכן את הבהמות לכל שאר קרבנות הציבור. שומרי ספיחין בשביעית, שהיו עומדים ליד ספיחי התבואה שצמחה בשנה השביעית מאליה (והיו הפקר כדין שאר ספיחים), והיו מונעים מן האנשים ליטול מתבואה זו, כיון שהיא מיועדת לעומר, אותם שומרים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. ר' יוסי אומר: אף הרוצה יכול להיות מתנדב ולעשות זאת בתור שומר חנם. אמרו לו: והרי אף אתה אומר שאין שתי הלחם והעומר באין אלא משל צבור ולא משל יחיד, ואם יעשה השומר מלאכתו בהתנדבות, יבואו אלו למקדש רק בזכותו, והרי זה כבאים משל היחיד. אלא ודאי צריך ליטול שכרו מן הלשכה, ונמצא כי הריהם באים משל ציבור.

א גמרא במשנה יש מחלוקת האם יכול אדם לשמור בהתנדבות על ספיחי התבואה שצמחה, כשמקור מחלוקת זו בשאלה האם יכולים להקריב קרבן ציבור משל יחיד. ובענין דומה מביאים את דברי הברייתא המתייחסת לדברי המשנה בתענית (פ"ד מ"ה). באותה משנה מציינים את הימים בהם היו מקריבים קרבנות מיוחדים הכוללים עצים ואשר היו באים בנדבה קבועה על ידי משפחות מסויימות, והיו נקראים "זמן עצי כהנים". וכך שנינו: מה ראה זמן עצי כהנים והעם להימנות? מדוע נתייחדו ימים אלו דווקא, והלא כל יחיד יכול להביא למקדש נדבת עצים בכל עת שירצה! אלא, בשעה שעלו ישראל מן הגולה מבבל בזמן עזרא הסופר, ולא מצאו עצים בלשכה (לשכת העצים שבמקדש) לצורך המערכה שעל המזבח מפני שהיו דחוקים בממון, ועמדו אלו המשפחות המנויות שם במשנה, ונתנדבו עצים משל עצמן ומסרום לצבור, כלומר, מסרו אותם שיהיו שייכים לציבור, וקרבו מהן קרבנות צבור, שהם היו עצי המערכה לקרבנות הציבור. ומשום המעשה הטוב שעשו התנו עמהן נביאים שביניהן באותו זמן, שאפילו כשתהיה הלשכה מליאה עצים, ועמדו משפחות אלו ונתנדבו עצים משל עצמן, שלא יהא קרבן הציבור מתקרב אלא מהעצים שלהן תחילה. ומתוך דברי המשנה והברייתא משמע שיכולים להקריב קרבנות ציבור משל יחיד, המשפחות שהיו תורמות את העצים, ועל כך אמר ר' אחא: הלכה זו שיטת ר' יוסה במשנתנו היא, שר' יוסה אומר: אף הרוצה מתנדב לשמור את ספיחי התבואה בשביעית לצורך העומר ושתי הלחם כשומר חנם, ונדבה זו מתקבלת אף על פי שהיא של יחיד. ואולם לדעת חכמים הסבורים במשנתנו שאינו יכול להתנדב, ומשכורתו צריכה להיות משל הציבור, שכן תבואה זו מיועדת למנחות ציבור, אף עצי המערכה צריכים לבוא רק משל ציבור. ודוחים: ר' יוסי בשם ר' אילא אומר: לא כן, אלא דברי הכל היא, ואף חכמים סבורים כן. אותה הלכה בקרבנות העצים. ומדוע? מה פליגין [במה נחלקו] ר' יוסי וחכמים? בגופו של קרבן, אם בהמה או תבואה למנחות שנודבו על ידי יחיד יכול דינם להשתנות משל יחיד לקרבן הציבור, אבל במכשירי קרבן, בדברים שעשויים לצורך הקרבן ואינם קרבן עצמו, כגון עצי המערכה — כל עמא מודיי [כל העם, הכל, מודים] שהוא משתנה קרבן יחיד לקרבן צבור. ועוד בענין דומה תני [שנויה ברייתא]: אשה שעשתה כתונת (אחד מבגדי הכהונה) לבנה הכהן, שישרת בה במקדש, אף שבגדי הכהונה באים משל הציבור — הרי זו כשירה, ויכול לשרת בה, ובלבד שתמסרנה לגמרי לצבור, ונמצא שהוא משרת בכתונת של הציבור. אמר ר' אחא: ברייתא זו הסבורה כי יכולה הכתונת לבוא מתרומת היחיד, אם בסופו של דבר היא ניתנת לציבור, שיטת ר' יוסי היא, שר' יוסי אומר: אף הרוצה מתנדב לשמור את ספיחי התבואה כשומר חנם, ויתן את שכרו לציבור, וישתנה זה מתרומת היחיד לשל ציבור, ולא כשיטת חכמים הסבורים שהריהו מקבל עבור עבודתו זו שכר מן הציבור**.** ואילו ר' יוסי בשם ר' אילא אומר: דברי הכל היא, ואף לשיטת חכמים. שכן מה פליגין [במה נחלקו] ר' יוסי וחכמים? בגופו של קרבן, אבל במכשירי קרבן, בדברים שעשויים רק לצורך הקרבן ואינם הקרבן עצמו, כמו הכתונת שלובש הכהן בשעת עבודת הקרבנות, כל עמא מודיי [כל העם מודים] שהוא משתנה קרבן יחיד לקרבן צבור. ומעירים: שנינו מתניתא פליגי [ברייתא החולקת] על שיטת ר' אחא בהבנת המחלוקת שבין ר' יוסי וחכמים. ששנינו בברייתא: אותן הימים של זמן עצי הכהנים והעם הנחשבים כיום טוב למשפחות תורמות העצים באותם הימים נוהגין הן בשעת קרבן, כשבית המקדש קיים והן שלא בשעת קרבן, כשאין בית המקדש קיים. ר' יוסי אומר: אינן נוהגין אלא בשעת קרבן בלבד. וכהמשך לדברים הללו מביאים עוד מן הדא דתניא [מזו, מהמשך הדברים ששנינו שם בברייתא], אמר ר' אליעזר בי [בן] ר' צדוק: אנו היינו מבני משפחת סנאה בן בנימין המוזכרת במשנה בתענית כאלו שהביאו את תרומת העצים ביום עשירי באב, והיה יום חגנו ביום זה, ואירע וחל בשנה אחת תשעה באב להיות בשבת, ודחינו אותו, את צום תשעה באב למוצאי שבת, שהוא עשירי באב, כדין, ואף על פי שביום קרבן העצים אין מתענים, היינו מתענין ולא משלימין את הצום עד לערב, מפני שזה יום החג שלנו. והרי ראיה מדברי ר' אליעזר בן ר' צדוק כשיטת ר' אילא שבמכשירי קרבן (כגון עצי המערכה) סבורים אף חכמים שקרבן יחיד משתנה לשל ציבור. כי אם תרומת העצים שלהם נחשבת כקרבן היחיד לא היו יכולים שלא להשלים את הצום בשל החג הפרטי שלהם.

ב שנינו במשנה כי בתרומת הלשכה היו קונים את השעורים למנחת העומר ואת החיטים לשתי הלחם ולחם הפנים, ואת כל קרבנות הצבור, וכן את שכר שומרי ספיחי תבואת שביעית. ומעירים: מתניתא [משנתנו] הדנה מהיכן ניתן שכר שומרי הספיחים, נראה שהיא סבורה שאין העומר ושתי הלחם באים מתבואת חוץ לארץ (שאם לא כן תבוא זו מחוץ לארץ, ויותירו את ספיחי התבואה לכל הרוצה ליטלם), היא היא שיטת ר' ישמעאל. ששנינו שר' ישמעאל אמר: אין העומר בא מן הסוריא, וכל שכן שלא משאר מקומות בחוץ לארץ. ומביאים משניות נוספות שציינו אמוראים ששיטתן היא שיטת ר' ישמעאל זו. תמן [שם] במשנה במסכת מנחות (פ"ח מ"א) תנינן [שנינו]: כל קרבנות המנחה של היחיד ושל הצבור באין מן התבואה של הארץ ומן זו של חוצה לארץ, מן החדש, זו שנקצרה בשנה זו (ורק לאחר הקרבת שתי הלחם בחג השבועות המתירים את התבואה החדשה באכילה), ומן הישן, זו שנקצרה בשנה שעברה, חוץ מן מנחות העומר ושתי הלחם, שאין באין אלא מן החדש, ומן תבואת הארץ דווקא. ועל משנה זו שנינו שאמר רב חונה בשם ר' ירמיה: משנה זו כשיטת ר' ישמעאל היא, שר' ישמעאל אומר: אין העומר בא מן הסוריא אלא מארץ ישראל בלבד. ועוד בדומה לכך: תמן [שם] במשנה במסכת כלים פ"א מ"ו) תנינן [שנינו]: עשר קדושות הן, כלומר, עשר דרגות קדושה הן למקומות שונים, זו למעלה מזו, ובתוך אלה נכלל שארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה? שמביאין ממנה, מארץ ישראל בלבד, את העומר והביכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאין כן מכל שאר הארצות. ועל משנה זו שנינו שאמר ר' חייא בשם ר' ירמיה: משנה זו כשיטת ר' ישמעאל היא, שר' ישמעאל אמר: אין העומר בא מן הסוריא, וכל שכן לא משאר ארצות חוץ לארץ. ועוד בדומה לכך תמן [שם] במשנה במסכת שביעית (פ"א מ"ד) תנינן [שנינו], ר' ישמעאל אומר: הכתוב "בחריש ובקציר תשבות" (שמות לד, כא) אינו עוסק באיסורי עבודת השדה הנובעים משנת השמיטה (כפירוש חכמים לכתוב זה), אלא באיסור מלאכה ביום השבת, ומה שנזכרים כאן חריש וקציר הרי זה בא ללמד: מה חריש שנאסר בשבת הוא חריש של רשות, שהרי אין בתורה חריש של מצוה, אף קציר שנאסר כאן הוא דווקא קציר של רשות, יצא קציר החיטה למנחת העומר שהוא מצוה, ואף זמנו קבוע — ליל ששה עשר בניסן, ולכן הוא מותר גם בשבת. ואומרים: ר' ישמעאל הולך לפי זה כדעתיה [כדעתו, כשיטתו] שלו, ששנינו שר' ישמעאל אמר: אין העומר בא מן הסוריא, וכל שכן שלא משאר ארצות חוץ לארץ, והרי זה כדעתיה [כדעתו, כשיטתו] שהוא מתיר את קציר העומר בשבת, ומסתבר שכן אמר (סבור) ר' ישמעאל גם בענין השביעית, שעל אף שהקציר הוא מהמלאכות האסורות בשביעית, יצא קציר העומר שהוא מותר אף בשביעית ומתבואת ארץ ישראל עצמה, משום שהוא מצוה. ולענין דין משנתנו מבררים מאן [מיהו] התנא הסבור ששומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, שמדבריו משמע שהעומר בא רק מתבואת ארץ ישראל (שאם לא כן אין צורך בשמירת הספיחים, שהרי יכולים ליטלו מתבואת חוץ לארץ שאינה בכלל דיני שביעית)? — ר' ישמעאל היא, הסבור שהעומר בא רק מתבואת מארץ ישראל. אמר ר' יוסה: משנה זו דברי הכל היא, ואף לדעת הסבורים כי העומר בא אף מתבואת חוץ לארץ. וכך צריך להבין: מלכתחילה באה תבואת העומר בשביעית מחוץ לארץ (ובודאי מסוריא), אלא שאם לא מצאו תבואה בסוריא מביאין אותן מספיחין שבארץ ישראל. ומתוך שחששו שמא לא תימצא תבואה בחוץ לארץ, העמידו שומרים על תבואת הספיחים שבארץ ישראל כדי שישאר מעט מהם לצורך העומר. ומכיון שעסקנו בענין ההיתר לקצור ולהשתמש בתבואת הספיחים לצורך העומר, שואלים: ההן (אותו) עומר מהו שיזרע בתחילה? שאם הותרה קצירת העומר מן הספיחים בשביעית לצורך העומר, האם הותרה כמו כן זריעתו מלכתחילה בשביעית, כשנראה שלא יהיו באותה שנה ספיחי תבואה? מששמע רב חייא בר אדא שאלה זו בעי קומי [שאל לפני] ר' מנא: ואיך ניתן להסתפק כלל בדבר זה, שכן אם כן לא נמצא המקריב את העומר מתבואה שנזרעה בשביעית כקומץ על השיריים שאינן נאכלין? שכן מנחה הנקמצת (והקומץ מוקרב על גבי המזבח) צריך שיהיו שייריה (שאר המנחה) מותרים באכילה, ואם אינם מותרים באכילה הריהי פסולה. ותבואה זו שנזרעה לצורך העומר בשביעית אף אם יקריבו ממנה את העומר, אין השיריים (שאר התבואה שנזרעה) מותרים לאכילה, משום שנזרעה בשביעית. אמר ליה [לו] ר' מנא: לא כך, אלא אף אם ייאסרו שייריה באכילה משום שנזרעה בשביעית, תהא המנחה כשרה, משום שהריהו נעשה כחמשה דברים שהן באין בטומאה, שיש חמישה קרבנות ציבור שאמרה המשנה בפסחים (פ"ז מ"ד) שכאשר רוב הציבור טמא מת הריהם מוקרבים אף בטומאה, ואף על פי כן אין הם נאכלין בטומאה. וכמו כן יש לומר שמנחת העומר הבאה מתבואה שנזרעה בשביעית, אף ששייריה אסורים באכילה, אין הדבר מונע את היתר זריעת התבואה בשביעית לצורך הקרבתה.

ג ושואלים: כיצד הוא, הגיזבר, עושה, כיצד הוא משלם את שכר השומרים מתרומת הלשכה, והרי המעות הללו הקדש הם, וכלל הוא ש"אין הקדש יוצא (לחולין) בחינם אלא בפדיון" (ערכין לג,א)! ומשיבים: נוטל כהלוואה מעות חולין מן השולחני העוסק בהמרת כספים, ונותן לקוצרין של התבואה לעומר, ולשומרין עליה בעודה מחוברת שלא יקצרוה עד שלא יקרב העומר, כל זמן שלא הגיע זמן הקרבתו. ומשהגיע זמן הקרבתו מביא גיזבר ההקדש מעות בשווי העומר מתרומת הלשכה ומחללין אותן עליו, על העומר הזה, וחלה קדושתן עליו, והן יוצאות לחולין, ומשנעשו חולין נותנים אותן לשולחני בפרעון חובו. ותמהים: וטבות [וכי יפה] לעשות כן? והרי מנחת העומר נעשית רק מתוך חלק קטן של התבואה ששמרו עליה שומרי הספיחים, ואיך ישלמו ממעות תרומת הלשכה על שמירת כל התבואה? ומביאים כי ר' אחא בשם ר' בא אמר ביישוב תמיהה זו: כל מה (כמה) שיתן הגיזבר כתשלום עבור התבואה לעומר ושמירתה, אף שכרגיל מחירם נמוך בהרבה, קבעו חכמים כי בעומר כמה שיתן הן הן דמיו כבר משעה הראשונה. ובענין דומה תנא, אף בענין התשלום לפתחי אבנים (אומני האבן) על מלאכתם בסיתות ופיתוח אבנים שבונים בהם בקודש היו נוהגים כן. כיצד הוא עושה? נוטל מעות חולין משולחני, בהלוואה, ונותן אותן לחוצבין ולסתתין, עד שלא תינתן (כל עוד לא ניתנה) האבן על גבי הדימוס (הנדבך) שבונים אותו, ומשניתן האבן על הדימוס אז מביא גיזבר ההקדש מעות בשווי אבן זו מתרומת הלשכה ומחללין אותן עליה, והריהי מתקדשת בכך, והמעות יוצאות בכך לחולין, ופורע בהן את החוב לשולחני. ותמהים: וטבת [וכי יפה] לעשות כן? והרי בסופו של דבר משתמשים רק בחלק מהאבנים שעובדו לצורך זה, שכן חלקן מתקלקלות ונפסלות לשימוש תוך כדי העיבוד, ואיך ישלמו ממעות תרומת הלשכה על הכל? ומביאים כי ר' יוסי בי [בן] ר' בון בשם שמואל אמר ביישוב תמיהה זו: כל מה (כמה) שיתן הגיזבר כתשלום עבור האבנים שלבסוף נבנו בנדבך, אף שהן מעטות וכרגיל התשלום על כמות כזו של אבנים נמוך בהרבה, קבעו חכמים כי כמה שיתן הן הן דמיה משעה הראשונה.

א הלכה ב משנה פרה אדומה ושעיר המשתלח לעזאזל ביום הכיפורים, ולשון של זהורית (חוט של צמר אדום) המושלכת אל תוך שריפת הפרה האדומה, אף שאינם קרבנות הריהם באין מתרומת הלשכה. ואילו הכבש שעושים להוביל על גביו את הפרה האדומה מהר הבית להר הזיתים, והכבש שעושים להוביל על גביו את השעיר המשתלח מן העזרה אל מחוץ להר הבית, ולשון הצמר האדום שקושרים בין קרניו של השעיר, ואמת המים, תעלות המים של ירושלים, וחומות העיר ומגדלותיה, וכל שאר צרכי העיר ירושלים, כגון חפירת בורות מים ותיקון הרחובות, הם באין משירי הלשכה, מהשקלים שנותרו בלשכה לאחר התרומה השלישית בפרוס חג הסוכות. אבא שאול חלוק על דעת תנא קמא ואומר: כבש פרה לא היה בא משיירי הלשכה, אלא כהנים גדולים היו עושין אותו משל עצמן. כיון שלא כל הדברים הללו נחוצים תמיד ומחיריהם אינם קבועים, פעמים שהיה נשאר מותר, לא רק מתרומת הלשכה אלא גם משיירי הלשכה. ולפיכך מבררים: מותר שירי לשכה מה היו עושין בהן? — לוקחין (קונים) בהן יינות שמנים וסלתות, והיו מוכרים אותם במחיר יקר יותר לצוורך מנחות ונסכים, והשכר (הרווח) שהרוויחו ממכירה זו היה שייך להקדש, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: אין משתכרין, אין עושים עסקים ורווחים בשל הקדש, אף לא משל עניים, ממה שנתרם וניתן עבור עניים. ומבררים עוד: אם השתמשו בשקלי תרומת הלשכה לכל הצרכים האמורים בתחילת המשנה ולאחר כל זה נותרו עדיין שקלים, מותר התרומה הזה, מה היו עושין בה? — היו קונים בה רקועי זהב והיו עושים בהם ציפוי לרצפת וכתלי בית קודש הקדשים. ר' ישמעאל אומר: מותר הפירות, היה הולך לקיץ המזבח, לקניית קרבנות עולה כדי להקריבם על המזבח כשאין עליו קרבנות. ואילו מותר התרומה היה הולך לקניית כלי שרת. ואילו ר' עקיבא אומר: מותר התרומה הוא שניתן לקיץ המזבח, ואילו מותר נסכים, אם נשארו כספים עבור נסכים שלא הוקרבו היו הולכים לקניית כלי שרת. ור' חנניה סגן הכהנים אומר: מותר נסכים הולך לקיץ המזבח, ואילו מותר התרומה, הולך לקניית כלי שרת. מכל מקום זה וזה, גם ר' עקיבא וגם ר' חנניה לא היו מודים לר' ישמעאל בשיטתו בענין מותר הפירות, שלדעתם מותר הפירות אינו הולך לקיץ המזבח.

ב גמרא כיון שהוזכרו במשנה כבש הפרה האדומה ולשון של זהורית, מביאים את שאמר ר' ישמעאל בר נחמן בשם ר' יונתן: שלש לשונות של זהורית הן, כלומר, בשלושה עניינים יש לשון של זהורית, ובכל אחד מהם שיעורה שונה: הלשון של השעיר המשתלח לעזאזל, כיון שהיא מתחלקת לשנים, חציה האחד נקשר בין קרני השעיר, והאחר על הסלע ממנו דוחפים את השעיר מן ההר, צריך שתהיה במשקל סלע (ארבע דינרים). של מצורע שצריך לסדר טהרתו בין השאר לשון זהורית, כיון שאין צריך לחלקה, די שתהיה במשקל שקל, מחצית מן הסלע. ושל פרה אדומה, כיון שנאמר עליה "והשליך אל תוך שריפת הפרה", משמע שצריך שישליכוה לתוך עומק האש, ולשם כך צריך שתהיה כבדה, ולכן צריך שתהיה במשקל שתי סלעים. ר' חוניה דברת [מבני] המקום חוורין, חולק ואומר בשם ר' בא בר זבדא בשם ר' שמעון בן חלפתא: של פרה צריך שתהיה במשקל שתי סלעים ומחצה, ואית דמפקין לישנא [ויש שמוציאים אומרים זאת בלשון] שאינה שונה בתוכנה: בעשרה זוז, שהוא משקל זהה לשתי סלעים ומחצה.

ג (מותר שירי הלשכה וכו'.) כיון שנמנו במשנה כמה דברים שתשלום הוצאותיהם בא משיירי הלישכה, מביאים עוד מה שאמר ר' יהודה בשם ר' שמואל: תלמידי חכמים המלמדין את הכהנים הלכות שחיטה, הלכות קבלה של דם הקרבנות בכלי שרת לאחר השחיטה**,** הלכות זריקה של דם הקרבנות על המזבח, כל אלו נוטלין את שכרן מתרומת הלישכה. ר' יצחק בר רדיפה בשם ר' אימי אומר: מבקרי מומי הקדשים שהיו בודקים אם יש מום בקדשים, גם הם נוטלין את שכרן מתרומת הלישכה. ר' אחא בשם ר' תנחום בר חייא בשם ר' שמלאי אומר: מגיהי ספר העזרה, ספר תורה שהיה במקדש, היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. גידל בר בנימין בשם ר' אסי אומר: שני דייני גזילות שהיו קובעים תקנות ודנים בענייני גזילות בירושלים ועמדו בראש הדיינים שבעיר, הם היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. שמואל אמר: נשים האורגות בפרוכת, שהיו עושות את הפרוכת שהיתה מבדילה בין האולם לבין קודש הקדשים במקדש, היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. רב חונה אמר: היו נוטלות את שכרן מתרומת בדק הבית, מכסף שהיו מקדישים אנשים לצורך בנין המקדש והתיקונים הדרושים בו. ושואלים: מה פליג [במה הם חלוקים], כלומר, מה טעמה של מחלוקת זו? ומשיבים: שמואל עבד לה [עושה, מחשיב אותה] את הפרוכת כקרבן, שכן את דם חלק מן הקרבנות (פר ושעיר של יום הכיפורים פר העלם דבר של ציבור, פר כהן המשיח, ושעירי עבודה זרה של ציבור) מזים על הפרוכת, והריהי איפוא צורך הקרבן. ורב הונא עבד לה [עושה מחשיב אותה] ודן בה כחלק מבנין המקדש, וכסף לבנין המקדש בא מהקדש לבדק הבית. ולפיכך נחלקו מאיפה באים הכספים לצורך הפרוכת. אמר ר' חזקיה: תנא [שנה] ר' יהודה גדגדות: הקטרת וכל קרבנות הצבור באין מתרומת הלשכה. מזבח הזהב, אשר היו מקטירים עליו בכל יום קטורת ועמד בתוך האולם, וכל כלי שרת באין ממותר נסכים. מזבח העולה, אשר עליו הקריבו את רוב הקרבנות ועמד מחוץ להיכל, וההיכל והעזרות באין משירי הלשכה. מה שנעשה מחוץ לעזרות באין מלשכת בדק הבית. ומקשים, והא תני [והרי שנינו]: אבני המזבח וכן של ההיכל והעזרות מועלין בהן, שאם נהנו מהן בשוגג, חייבים לשלם להקדש את הקרן בתוספת חומש וקרבן אשם מעילות. ואם כדבריך שאבני המזבח וההיכל באים משיירי הלשכה, קשה: וכי יש דין מעילה בהנאת ההדיוט מן השיריים? אלא ודאי אינם באים משייירי הלשכה, ושלא כר' יהודה גדגדות! ומתרצים: אלא יש לומר שהוא סבור כשיטת ר' מאיר. שר' מאיר אמר: מועלין גם בשיריים. אמר ר' חייא בדחייה: כלום אמר ר' מאיר שמועלים בשיריים אלא בתוך שנתו, באותה שנה שהפרישו בה את השקלים, בזמן שבין ראש חודש ניסן לסוף חודש אדר בשנה שלאחר מכן, שהיא השנה לענין השקלים, שכן ראויים הם שייקנו בהם קרבנות ציבור. אבל הכא [כאן] בענין אבני המזבח וההיכל, ודאי חוץ לשנתו אנן קיימין [אנחנו עומדים], שודאי נקנו בשקלי השנים הקודמות, וממילא אין זה קשור לשיטת ר' מאיר, שהרי אינם ראויים שייקנו בהם קרבנות ציבור! כיון שהוזכרו דברי ר' יהודה גדגניות, מביאים עוד מדבריו.

אמר ר' חזקיה: תנא [שנה] ר' יהודה גדגניות: השלחן והמנורה והמזבחות והפרוכת, כאשר אינם שלמים, או אינם במקומם הראוי הריהם מעכבים את הקרבנות, שאין מקריבים אז קרבנות, אלו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים: אין לך דבר שמעכב את הקרבן אלא הכיור והכן של הכיור בלבד, שכאשר אין כיור הכהנים אסורים בעבודת המקדש. ושואלים: ולא כן [והאם לא כך] אמר ר' אליעזר ור' יוסי בן חנינה, תריהון אמרין [ששניהם אומרים]: כל הן דכתיב [כל מקום שכתוב] בתורה ביחס למקום הראוי לכלי מכלי המקדש לשון "נכח", וכגון במנורה שנאמר בה "ואת המנורה נוכח השלחן על צלע המשכן תימנה" (שמות כו, לה) — המקום המצויין בכתוב מעכב, שאם היתה המנורה מונחת שלא במקומה, הקרבנות המוקרבים באותה שעה פסולים. ואם כתוב רק לשון "צלע" וכגון במנורה שנאמר בה "והשלחן תתן על צלע צפון" (שם) — אינו מעכב, שאף כאשר השלחן אינו במקומו, הקרבנות המוקרבים אז כשרים. ואמר ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן: ואפילו מקום שכתוב בו רק לשון "צלע", וכגון בשלחן, הרי זה מעכב. ואמר ר' אילא בשם ר' שמואל בר נחמן: ואפילו כלי מכלי המקדש שכתוב בו לשון "שימה" כגון מזבח הזהב, מזבח העולה, המנורה, הפרוכת, הכיור והשלחן, אם הוא פגום או אינו מונח במקומו, הריהו מעכב את ריצוי הקרבנות המוקרבים באותה שעה, שאינם כשרים. ומכל מקום שיטות כל התנאים המובאות בברייתא זו חלוקות על שיטת חכמים הסבורים שאין דבר המעכב כשרות הקרבן אלא הכיור וכנו! אמר ר' חנינא: שיטות התנאים הללו אינן חלוקות על שיטת חכמים, אלא יש לחלק, כאן ששנינו שהכלים מעכבים, הרי זה ביחס לעבודות שנעשות בפנים ההיכל, כמו הקטרת הקטורת, דישון בזיכי המנורה, הטבת הנרות והדלקתם, הנחת לחם הפנים על השלחן, והזאת דם החטאות (הפנימיות). ואילו כאן ששנינו שאינם מעכבים פרט לכיור וכנו, הרי זה ביחס לעבודות שנעשות בחוץ, בעזרה, בהקרבת הקרבנות.

א שנינו במשנה שאבא שאול סבור שאת כבש הפרה האדומה היו עושים הכהנים הגדולים משל עצמם. ובענין זה שנינו שאמר ר' חנינא: שחצית (גאוה, שחצנות) גדולה היתה בבני כהנים גדולים, שיותר מששים ככרי זהב היו מוציאין בה לעשות את הכבש של הפרה. שאף שהיה עדיין כבשה של הפרה הקודמת עומד (קיים) במקומו ולא נהרס, ולא היה אחד מהן מוציא פרתו בכבשו של חבירו שעסק במעשה הפרה הקודמת, אלא סותרו ובונה אותו מחדש משלו. התיב [הקשה] על כך ר' עולא קומי [לפני] ר' מנא: והא תני [והרי שנינו] שהכהן הגדול שמעון הצדיק שתי פרות אדומות עשה, ולא בכבש שהוציא את זו הוציא את זו, אלא כשבא לעשות את השניה סתר את הכבש של הראשונה ובנה כבש חדש לצורכה, וכי אית לך למימר [האם יכול אתה לומר] ששמעון הצדיק שחץ (שחצן ובעל גאווה) היה? אלא מאי כדון [מה עניינו] של זה? מדוע עשה כך? על שם (משום) מעלה מיוחדת היא שעשו בפרה, סלסול (חשיבות מיוחדת) היא שעשו בפרה, ולכן היו עושים בכל פעם כבש חדש. ועוד בענין כבש הפרה תני [שנויה ברייתא] זיזין וכתלים היו יוצאין מכאן ומכאן לכבש הזה, כדי שלא יציצו הכהנים ההולכים על גבי הכבש אל מחוצה לו ויאהילו על גבי טומאה לא ידועה ("קבר התהום") ויטמאו.

ב שנינו במשנה שלדעת ר' ישמעאל היו קונים במותר שיירי הלשכה יינות, שמנים וסלתות, והיו מוכרים אותם לצורך מנחות ונסכים, והרווחים היו של ההקדש. ואילו ר' עקיבא אומר: אין משתכרין בשל הקדש, והוא הדין בכספי יתומים. ומסבירים: ר' עקיבא אינו אוסר את המסחר בדברים של הקדש מכל וכל, אלא רק באופן שיתכן שיהיו להקדש גם הפסדים. ואולם אם רצה (הסכים) מוכר היינות השמנים והסלתות למכור אתם להקדש באופן שאם ירד המחיר — יהיה ההפסד שלו, ואם יהיו רווחים ממכירה זו יהיה השכר להקדש — הרי זה מותר. כהדא [כמו מעשה זה] שאדם בשם בר זמינא איתפקד גביה מדל דיתמין [הופקד אצלו אוצר, רכוש, של יתומים], אתא [בא] ושאל ושאל] את ר' מנא האם מותר לו לעשות סחורה ברכוש זה. אמר ליה [לו] ר' מנא: אין בעית די ההפסדה דידך, ואגרה דתרויכון [אם רוצה אתה שההפסד העלול להיות בכספיהם בשל אותה סחורה יהיה שלך, והשכר, אם יהיה — יהיה של שניכם, שלך ושל היתומים, בשותפות] — שרי [מותר]. ומסתבר שר' עקיבא מסכים לשיטה זו, ומאחר והוא משווה במשנתנו את דין היתומים וההקדש לענין ההיתר בעיסוק בכספם, ודאי שהוא סבור כר' מנא אף בענין ההקדש. ומספרים: ר' חייה בר אדא איתפקד גביה מדל דיתמין ועביד כן [הופקד אצלו רכוש של יתומים ועשה כך], שעשה עסקאות בכספם על תנאי שאם יהיו הפסדים יפלו אלה עליו בלבד, ואם יהיה רווח, יתחלק הריווח בינו ובין היתומים.

ג שנינו במשנה שלדעת ר' ישמעאל מותר הפירות היה הולך לקיץ המזבח. ומעירים: דינו זה של ר' ישמעאל במתניתא [במשנה זו] שיטת ר' ישמעאל עצמו שהובאה בתחילת המשנה היא, שבמותר שיירי הלשכה היו קונים צרכי מנחות ונסכים ומוכרים אותם בריווח לצריכים להם, והריווח היה הולך להקדש. וזו כוונתו גם כאן ב"מותר הפירות", כלומר, הריווח הבא ממכירת צרכי המנחות והנסכים. שכן ר' חייה בר יוסף פתר מתניתא [פירש את המשנה כך]: "מותר פירות" שהזכיר ר' ישמעאל בדבריו הוא הוא ה**"שכר להקדש"** המוזכרים בדברי ר' ישמעאל קודם לכן. "מותר נסכים" המוזכר בדברי ר' עקיבא ור' חנניה סגן הכהנים — זו סאה רביעית, שאם שילם גזבר ההקדש למוכר היין, השמנים והסלתות מראש על מנת שיספקם לו במשך השנה לפי הצורך, ובאותה שעה היו אלו נמכרים ארבע סאין בסלע (וביין ושמן ארבעה לוגין בסלע), ועלה מחירם, וכשבא לספק אותם להקדש הריהם נמכרים שלש סאים בסלע, הרי ההקדש משלם למוכר כמחיר הזול הקודם, ואז ההקדש מוכר אותם במחיר היקר, והריהו מרוויח עתה איפוא את דמי רביעית הסאה. ר' יוחנן פתר מתניתא [מפרש את המשנה] כך: "מותר פירות" המוזכר בדברי ר' ישמעאל — זו סאה רביעית, ואילו "מותר נסכים" המוזכר בדברי ר' עקיבא ור' חנניה סגן הכהנים — פירושו לבירוצין (גודש המידה). שהמוכר להקדש יין לנסכים או שמן למנחות צריך לגדוש את המידה, ואילו הקדש המוכר לאחרים, מוכר במידה מחוקה (מדוייקת), ונמצא כי ההקדש מרויח את תכולת הגודש. ושואלים: ולית ליה [והאם אין לו] לר' חייה בר יוסף לבירוצין? וכי אינו סבור כי יש להקדש ריוח ממכירת גודש המידות, ומדוע איפוא אינו מפרש כן? אמר ר' חזקיה: ר' חייה בר יוסף סבור שדין אחד להם, ומה דנפל [מה שיורד] לסאה רביעית, נפל [יורד] גם כן לבירוצין, שהריווח משניהם הולך להקדש. ומעירים: על דעתיה [על דעתו, לפי שיטתו] של ר' חייה בר יוסף בביאור המשנה, ש"מותר פירות" הוא הריווח ממכירת השמנים, הסלתות והיין שקנה ההקדש בזול ומכר ביוקר, ניחא [נוח] מה שאמרנו, שמאחר ואין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל עניים, לפיכך ברור כי זה וזה (הן ר' עקיבא והן ר' חנניה סגן הכהנים) לא היו מודין לר' ישמעאל במותר הפירות, שמאחר ואין משתכרים בשל הקדש, אין יכולים להיות רווחים (פירות) כלשהם. אבל על דעתיה [על דעתו לפי שיטתו] של ר' יוחנן בביאור המשנה ש"מותר פירות" הוא ריווח ההקדש מסאה רביעית, קשיא [קשה]: והא [והרי] מצד אחד תנינן [שנינו]: כדבר הפשוט ומוסכם על הכל שאם בשעת המכירה עמדו הפירות על ארבע סאים בסלע, ובשעה שמספק אותם המוכר להקדש עלה מחירם ועמדו הפירות משלש — יספק מארבע, הרי שיכול ההקדש להשתכר ממותר הפירות. ולעומת זאת תנינן [שנינו במשנתנו]: שזה וזה, ר' עקיבא ור' חנניה סגן הכהנים, לא היו מודים בפירות. ומתרצים: אין הדברים סותרים, והכל אכן סבורים ש"מותר הפירות" הוא ריווח הסאה הרביעית, שהוא הולך להקדש, וכשיטת ר' יוחנן, ואולם מה ששנינו שזה וזה לא היו מודים בפירות הכוונה היא שלא היו מודים בסברה זו שמותר הפירות הולך לקיץ למזבח, אבל מודין היו שניהם בכלי שרת, כלומר, שריווח הסאה הרביעית היה הולך לקניית כלי שרת למקדש. ושואלים: מתוך שלא חילקו בדבר, משמע כי הריווח הבא ממכירת הבירוצים, בכל אופן שהוא הולך לכלי שרת. ואולם עד כדון [עד כאן] מסתבר לומר כך רק בריווח הבא להקדש מבירוצי צבור, כלומר, ממכירת גודש המידות של נסכי ציבור, ואולם האם נאמר כך אפילו בריווח הבא מבירוצי נסכי יחיד? ואם כך לא נמצאו כלי שרת באין משל יחיד, שלא כדין? ומשיבים: מדובר כאן באופן מיוחד, וכהדא דתנינן [כמו ששנינו]: אשה שעשתה כתונת לבנה שישמש בה בעבודת הקודש בכתונת זו — כשרה הכתונת, ויכול בנה לשמש בה, ובלבד שתמסרנה לציבור, ובכך תיחשב הכתונת כשל ציבור. וכמו כן גם בבירוצים, אם הבעלים מוסרים אותם לציבור, מותר לקנות בהם כלי שרת. ומעירים: עד כדון [עד כאן] דיברנו על בירוצי לח, כלומר, גודש המידות של היין לנסכים והשמן למנחות, שהריהם מתקדשים בכלי אותו הם גודשים, ושייכים להקדש. ואולם יש לומר כי הוא הדין אפילו בבירוצי יבש, כגון הסולת למנחות. וכההיא דתנינן תמן [כמו ששנינו שם] במסכת מנחות (עט,א): הנסכים, והוא הדין הסולת והשמן למנחות שקדשו בכלי ונמצא הזבח [פסול], אם יש שם זבח אחר שצריך להם — יקרבו עמו, ואם [לאו [לא], שאין שם זבח אחר, כיון שקדשו בכלי, אם — לנו (השאירו אותם שילונו במשך הלילה במקדש) — יופסלו בלינה ואז יוכלו לאבדם. הרי שדין בירוצי היבש כדין בירוצי הלח.

ד הלכה ג משנה מותר הקטורת, הקטורת שנותרה בסוף השנה (ואי אפשר להשתמש בה לשנה הבאה כיון שנקנתה בשקלי שנה זו), מה היו עושין בה כדי שיוכלו להקטירה בשנה הבאה? ומשיבים: מפרישין ממנה שיעור השווה למעות המיועדות לשכר האומנין המקבלים את שכרם ממעות בדק הבית, ומחללין אותה על מעות האומנין, ונותנין אותה את הקטורת לאומנין בשכרן, וחוזרין ולוקחין אותה את הקטורת הזו מהם משקלי התרומה חדשה, ומאחר ונקנתה משקלי השנה החדשה, יכולים להקטירה בשנה החדשה. [ואם בא חדש בזמנו שהגיעו השקלים של השנה החדשה למקדש בזמן הראוי, עד ראש חודש ניסן — לוקחין (קונים) אותה, את מותר הקטורת מתרומה חדשה שמפרישים אז**],** ואם לאו [לא], שעדיין לא הגיעו השקלים החדשים עד אז למקדש — קונים אותה בדיעבד מן התרומה הישנה, והריהי כשרה.

ה גמרא שנינו במשנה שהיו מחללים את מותר הקטורת שהיא הקדש על שכר האומנים שאף הוא הקדש, שהרי הוא משתלם ממעות בדק הבית. ושואלים: האם לא נמצא בכך שההקדש מתחלל על ההקדש? והרי אין הקדש יוצא לחולין אלא בחילולו על מעות חולין! ומשיבים: אכן אין הכוונה שתתחלל הקטורת על שכר האומנים שהוא הקדש, אלא רק אחרי שיוצא זה לחולין. וכיצד הוא עושה? אמר ר' שמעון בר ביסנא: מביא מעות מן הלשכה ומחללן על הבנין שבנו אותם אומנים במקדש וכל עוד לא קדשוהו הריהו חולין, ומביא את מותר הקטורת, ומחלל אותו עליהן על המעות הללו, ובכך נעשות המעות קודש והקטורת חולין, ונותנים אותה, את הקטורת לאומנין בשכרן. ושואלים: אותן המעות אחר שחילל עליהם את הקטורת, והריהם קדושים איפוא בקדושתה, מה יעשה בהן? רבי אומר: אומר אני שינתנו לאומנים מבית גרמו ולאומנים מבית אבטינס שהיו בקיאין ועוסקים בשביל המקדש בפיטום הקטורת ובמעשה לחם הפנים. אמר ר' שמואל בר רב יצחק: ודברים אלה הן דווקא באופן שיהו (שהיו) חייבין להן מעות משעה ראשונה, מתחילה, על מה שכבר עשו בהכנת הקטורת של השנה שעברה, אבל לא יתנו להם אותן כמקדמה על חשבון שכרם העתידי. ומעירים כי בענין זה ר' חייה בר בא בעי [שאל]: אם בשעה שחיללו את מותר הקטורת על המעות כבר לא היו חייבין להן מעות משעה הראשונה, שכבר פרעו להם את שכר עבודתם עבור הקטורת הישנה, מה יעשו באותן מעות? אתא [בא] ר' בא ואמר בשם ר' חייה שאמר בשם ר' יוסי: מקייצין בהן את המזבח, שקונים בהם עולות נדבה לקיץ המזבח. ואומרים: ר' בא בר כהן בעי קומי [שאל שאלה זו לפני] ר' יוסה: וכי מחלפא שיטתיה [מוחלפת שיטתו] של ר' חייא בר בא? שכן הוא סותר את עצמו, שהרי תמן צריכה ליה [שם צריך היה, היה מסופק אצלו] מה עושים במעות אם כבר פרעו את שכר עבודתם משעה ראשונה, וכה פשיטא ליה [ואילו כאן פשוט לו] הדבר שהם הולכים לקיץ המזבח! ומסבירים: הא דצריכה ליה [מה שהיה צריך לו, מסופק אצלו] היה בכלי שרת, האם מותר לקנות במעות הללו כלי שרת, הא דפשיטא ליה [מה שהיה פשוט לו] היה בקיץ למזבח, שברור היה לו שמותר לקנות בהן עולות לקיץ המזבח.

ומה שהסתפק בענין ההיתר לקנות בהן כלי שרת הוא משום דאיתפלגון [שנחלקו] אמוראים בשאלה זו: אם פיטמה (רקח) את הקטורת בכלי חולין האם הריהי מתקדשת בכך וכמו כשמפטמה בכלי שרת? ר' יוסי בי [בן] ר' חנינה אמר: הקטורת הזו פסולה להקטרה, משום שהקטורת טעונה קידוש כלי שרת ברקיחתה. ואילו ר' יהושע בן לוי אמר: הריהי כשירה, שאינה צריכה קידוש כלי שרת ברקיחתה. ור' חייה בר בא שהסתפק כדעת מי מהם ההלכה, הסתפק ממילא גם האם אפשר לקנות במעות הללו כלי שרת. שכן הקטורת נרקחת רק בכלי שרת, הרי כשרקחוה בכלי שרת היא ומותרה קדושים, ויכולים לקנות במעות שחיללו את מותרה בהן כלי שרת. ואולם אם נרקחת אף בכלי חולין, הרי אם פטמוה בכלי חולין ולא התקדשה איפוא בכלי שרת, אי אפשר לקנות במעות הללו כלי שרת. ומסבירים: מה טעמא [מה הטעם] של ר' יוסי בי [בן] ר' חנינה הסבור שקטורת שנרקחה בכלי חול פסולה? נאמר בענין הקטורת "קודש היא", וכוונתו שתהא מתחילת הווייתה (עשייתה, רקיחתה) בכלי קודש (כלי שרת) ואם נעשתה בכלי חולין הרי היא פסולה. מה טעמא [מה הטעם] של ר' יהושע בן לוי? והרי נאמר "קודש היא"! — הוא סבור כי "קודש היא" כוונתו שתהא באה מתרומת הלשכה שהיא מקדשי הצבור, ולא משל יחיד. ואולם כשהיא באה משל ציבור הריהי יכולה להירקח אף בכלי חולין. אמר ר' יוסי בי ר' בון: כבר נחלקו אמוראים אחרים במחלוקת זו ואתיא [הולכת, נוהגת] שיטתו של ר' יוסי בן חנינה כשיטת שמואל, ושיטתו של ר' יהושע בן לוי כשיטת ר' יוחנן. שיטת ר' יהושע בן לוי כשיטת ר' יוחנן: דתנינן [ששנינו במשנה] להלן (יב,א): המקדיש את כל נכסיו למקדש, והיו בהן בין הנכסים דברים ראוין לקרבנות צבור, נחלקו תנאים מה ייעשה בהם. ובגמרא שם מבואר שר' יוחנן אמר: שה"דברים הראויים לקרבנות צבור" הם קטורת שהיתה ברשותו. ומדברים אלה אתה למד שהיתה בידי אותו אדם קטורת, והרי שסבור ר' יוחנן שיכולה קטורת חולין להימצא ברשותו של היחיד ולהיות ראויה לקרבן צבור. ונמצא איפוא שלדעתו קטורת שנרקחה בחולין כשרה להקטרה. אמר ר' הושעיה: אין הכרח לפרש שאותם "דברים ראוין לקרבנות צבור" הם דווקא קטורת חולין שהיתה בידו, אלא תיפתר [תוסבר] המשנה הזו באופן אחר, באומן משל בית משפחת אבטינס שהיו עוסקים בעשיית הקטורת, שהיה נוטל בשכרו מה קטורת שרקח בקודש, ולאחר שהגיעה לידו הקדישה לבדק הבית. ושיטתו של ר' יוסי בי [בן] ר' חנינה היא כשמואל, שאמר רב הונא בשם שמואל: מכתשת שכותשים בה את סממני הקטורת, עשו אותה (החשיבו אותה) חכמים ככלי שרת כדי שתוכל לקדש את סממני הקטורת הניתנים בה. והרי שסבור שמואל שצריך שתיעשה הקטורת בכלי שרת דווקא. אמר ר' יוסי בי [בן] ר' בון: אמרה ר' חונא להלכה שאמר שמואל קומי [לפני] ר' יוסי, ותמה: לדברי שמואל, כיון שהקטורת נעשית בכלי שרת, הריהי מתקדשת איפוא כבר בעשייתה על ידי הכלי, ואיך אם כן ניתן לפדות את מותר הקטורת (כדברי המשנה) לצורך שכר האומנים, וכי דבר שקדש כבר בכלי שרת נפדה? אמר ליה [לו] ר' יוסי לר' חונא: ולא [והאם אין] שיטה זו שהקטורת מתקדשת בשעת עשייתה בכלי שרת, שיטת שמואל היא? והרי שמואל עצמו כבר אמר בענין אחר שקל הוא במותר יש צד הקלה בענין של מותרות קרבנות צבור (ובכללן הקטורת) שהן נפדות. דאיתפלגון [שנחלקו] אמוראים מה יעשו כאשר הותירו (נותרו) בסוף השנה טלאים תמימים (שאינם בעלי מום), שהיו מיועדים לקרבן התמיד, ומאחר שנקנו משקלי השנה שעברה, שוב אינם יכולים להיקרב בשנה זו. שמואל אמר: אף שכרגיל אין פודים בהמות המיועדות לקרבן אלא לאחר שיפול בהם מום, במותר לא החמירו, והריהם נפדין כתמימים כמו שהם, ולאחר מכן קונה אותם ההקדש בשקלי השנה החדשה, ובכך הריהם נעשים ראויים להיקרב בשנה החדשה. והוא הדין לדעתו במותר קטורת שהריהו יכול להיפדות. ור' יוחנן אמר: אף שהם מן המותר הריהם נפדין כפסולי המוקדשים, שמשאירים אותם עד שיפול בהם מום ויפסלו, ורק אז פודים אותם. אגב המחלוקת בענין הבהמות שנועדו לקרבן תמיד ונותרו בסוף השנה, מביאים בדומה: אם הותירו (נותרו) שעירים שהיו מיועדים לחטאות הצבור, ומאחר שנקנו משקלי השנה שעברה, שוב אינם יכולים להיקרב בשנה זו, על דעתיה [על דעתו, לפי שיטתו] של שמואל: אם בהמה תמימה שהיתה מיועדת לעולה נפדית כדי להכשירה להקרבה בשנה הבאה, לא כל שכן ששעיר תמים שהיה מיועד לחטאת נפדה כדי להכשירו להיקרב בשנה הבאה. שכן אם הקילו לפדות את העולה בתמימותה, אף שאילו היו ממתינים מלפדותה עד שיפול בה מום, לא היה משתנה דינה, שהרי דמיה היו נופלים לקיץ המזבח ושוב היו מקריבים בדמיה עולה, קל וחומר שיש להקל בשעיר חטאת לפדותו בתמימותו כדי להקריבו חטאת, ולא להמתין עד שיפול בו מום ואז תיבטל ממנו תורת חטאת, שהרי כשנפדה במומו דמיו נופלים לקיץ המזבח שהוא עולה. ואילו על דעתיה [על דעתו לפי שיטתו] של ר' יוחנן הסבור בטלאים המיועדים לקרבן התמיד שהריהם נפדים לאחר שיפול בהם מום, בשעירי חטאת, אמר ר' זעירא: ירעו עד שיפול בהם מום, ויפדו ויקנו בדמיהם עולות לקיץ המזבח. ונחלק עליו ואמר ר' שמואל בר רב יצחק: מקייצין בהן את המזבח, שמקריבים אותם עצמם כעולה לקיץ המזבח. וקשיא [וקשה הדבר]: ואיך אמר ר' שמואל בר רב יצחק שהריהם קריבים בעצמם כעולה, וכי יש בהמת חטאת שקריבה כעולה? אמר ר' יוסה: שנייא היא [שונה הוא] הלכה זו, שכן הוא מדבר בחטאות צבור ואין קרבנות צבור נקבעין להיות קרבן מסויים, עולה או חטאת, אלא בשחיטה, ששוחט אותה לשם קרבן מסויים, ולא בהגדרתו אותם כעולה או חטאת בשעת הקדשתם. אמר ר' חייא תירוץ אחר: תנאי בית דין הוא בכלל על כל הבהמות המוקדשות לקרבנות צבור שאם בסופו של דבר יהיו מותר שיקרבו עולות, אף אם מלכתחילה היו מיועדות לחטאות.

א הלכה ד משנה המקדיש נכסיו סתם, שלא פירש לאיזו קדושה הקדישם, והיו בהן בין הנכסים דברים הראויין לקרבנות הצבור — ינתנו דברים אלה לאומנין העוסקים בתיקון בדק הבית בשכרן, ובכך תתחלל קדושתם על המלאכה וייצאו לחולין, אלו דברי ר' עקיבא. אמר לו בן עזאי: אינה היא המדה, כלומר, המידה, השיטה, שאתה קובע בענין זה אינה זהה למידה שאמרו במותר הקטורת שאי אפשר לתת את הקטורת עצמה בשכר האומנים, אלא רק על ידי חילול. אלא כך צריך לעשות גם בענייננו: מפרישין מהן, מאותם דברים הראויים לקרבנות צבור כשיעור שכר האומנים, ומחללין אותן על מעות חולין שהיו מיועדות לשכר האומנין, ואותם דברים נעשים בכך חולין והמעות קודש, ונותנים אותן דברים לאומנין בשכרן, ואחר כך חוזרין ולוקחים (קונים) אותה, את אותם דברים שהם עתה חולין, מתרומה חדשה של שקלי השנה הבאה, ומשתמשים בהם לקרבנות צבור. הלכה אחרת היא: המקדיש נכסיו והיה בהן בהמה הראויה להיקרב על גבי מזבח, שאינה בעלת מום, זכרים וגם נקבות, ר' אליעזר אומר: דין הבהמות כדין שאר נכסיו שודאי הקדישם לבדק הבית, ולכן הזכרים שהם ראויים לקרבן עולה ימכרו לצרכי עולות לאנשים שנדרו או נדבו קרבן עולה, והנקבות, שאינן יכולות להיקרב כעולה ימכרו לצרכי זבחי שלמים שהם באים אף מן הנקבות, ודמיהן, המעות שמקבלים עבור הבהמות הללו, יפלו עם שאר נכסיו שהקדיש לבדק הבית. ר' יהושע אומר: אף שאת שאר הנכסים הקדיש לבדק הבית, את הבהמות הראויות לקרבן הקדיש ודאי למזבח, ולכן הזכרים עצמן יקרבו עולות, והנקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים, ויביא בדמיהן עולות, ושאר הנכסים יפלו לבדק הבית. אמר ר' עקיבא: רואה אני (נראים בעיני) את דברי ר' אליעזר יותר מדברי ר' יהושע, ומדוע? שר' אליעזר השוה את מדותיו (שיטתו), שלדעתו דין הבהמות ושאר הנכסים שווה, ששניהם הולכים לבדק הבית, ואילו ר' יהושע חלק ביניהם, שלדעתו הבהמות הולכות לקרבן ושאר הנכסים לבדק הבית. אמר ר' פפייס: שמעתי שאפשר לקיים את דברי שניהן, ובאופנים שונים: המקדיש בפירוש, שהזכיר את הבהמה במפורש ("בהמתי ונכסי יהיו להקדש"), מאחר והזכיר כל אחד מהם בפני עצמו, אבל לא פירש שמקדיש את הבהמה לקרבן, ודאי התכוין להקדישה כאת שאר הנכסים לבדק הבית, וכדברי ר' אליעזר, שחלה על הבהמות קדושת בדק הבית בלבד. והמקדיש סתם, שכלל את כל נכסיו ולא פירש את הבהמה בנפרד ("כל נכסי יהיו להקדש"), ודאי התכוין שכל אחד מהם ילך למה שהוא ראוי, הבהמה לקרבן ושאר הנכסים לבדק הבית, וכדברי ר' יהושע. ועוד אמרו: המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראוים לגבי מזבח, וכגון יינות ושמנים ועופות (תורים או בני יונה), ר' אליעזר אומר: ימכרו לצרכי אותו המין, היינות לצורך נסכים, השמנים למנחות, והעופות לקרבנות העוף, וכן כל כיוצא בזה, ויביא בדמיהן של אלה עולות, ושאר הנכסים שאינם ראויים למזבח יפלו לבדק הבית.

ב גמרא שנינו במשנה: המקדיש נכסיו בסתם, שלא פירש לאיזה הקדש, והיו בהם דברים הראויים לקרבנות צבור, שנחלקו תנאים מה יעשו בהם. ודנים מה הם הדברים שהם ראויים לקרבנות ציבור בלבד ולא לקרבן יחיד. ר' יוחנן אמר: הכוונה היא שהיו בנכסיו סממנים הראויים לקטורת. ואף שנחלקו חכמים (לעיל יא,ב) אם יכול היחיד לעשות קטורת מסממני חולין שלו ולהקדישה לאחר מכן, ולכאורה הרי זו ראיה לשיטת המתיר, אמר ר' הושעיה: תיפתר [תוסבר] משנה זו שהיא עוסקת באומן משל בית משפחת אבטינס שהיו עוסקים בעשיית הקטורת למקדש, שהיה נוטל בשכרו קטורת של המקדש, ולאחר שקיבלה הקדישה בין שאר נכסיו. ג שנינו במשנה שלדעת ר' עקיבא מקבלים אומני המקדש בשכרם קטורת מוקדשת, ואילו לדעת בן עזאי מקבלים אותה רק לאחר שנתחללה על מעות ונעשתה חולין. ומסבירים: מה טעמא [מה הטעם] של בן עזאי? — שלדעתו אין ההקדש מתחלל על המלאכה, ואי אפשר שהקדש יתחלל על שכר עבודה, אלא על דבר שיש בו ממש, ולכן כדי שיוכלו לתיתה כשכר עבודה צריך תחילה לחללה על המעות, שהם דבר שיש בו ממש, ומשתיתפס בהן קדושת הקטורת והיא עצמה תצא לחולין, תינתן היא בשכר האומנים. שנינו במשנה שהמקדיש בהמות תמימות סתם, לדעת ר' אליעזר תימכרנה לצרכי קרבנות, ולדעת ר' יהושע תקרבנה הן עצמן לקרבנות להן הן ראויות.

ובענין זה מביאים כי תמן תנינן [שם במשנה אחרת שנינו]: יש הלכות הנוהגות בקדשי בדק הבית שאינן נוהגות בקדשי מזבח, שסתם הקדשות (המקדיש סתם, בלא שפרט למה ההקדש נועד) — הריהם לבדק הבית. ועוד, שהקדש בדק הבית חל על הכל, ואף על דברים כגון עצים ואבנים, מה שאין כן בקדשי מזבח, שאין חלים אלא על דבר הראוי להקרבה. ועוד, שבקדשי בדק הבית מועלין (נוהג דין מעילה: שאסור להנות מהם, והנהנה מהם חייב בקרבן אשם מעילות, ובתשלום בתוספת חומש) אף בגידוליהן (במה שנוצר מהם, כגון חלב בהמת הקדש וביצי עופות הקדש), מה שאין כן בקדשי מזבח, שאף שאסור להנות מגידוליהם, אין הנהנה מהם חייב משום מעילה. ואין בהן בקדשי בדק הבית כל צד הנייה (הנאה) לכהנים, אבל בקדשי מזבח יש, שיש מן הקרבנות שבשרם נאכל לכהנים, ויש שעורם ניתן לכהנים. ובכל אופן, מתוך דברי משנה זו משמע שאף בהמה תמימה שהוקדשה בסתם הריהי לבדק הבית. אמר ר' חנניה: משנה זו כשיטת ר' ליעזר במשנתנו היא, דתנינן [ששנינו במשנתנו]: המקדיש נכסיו למקדש בלא שפרט לאיזה הקדש, והיתה בהן בהמה הראויה להיקרב על גבי המזבח, זכרים ונקבות, ר' ליעזר אומר: זכרים ימכרו לצרכי עולות, ונקיבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים, ודמיהן יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית. והרי שהוא סבור שהקדש סתם הולך לבדק הבית, ושלא כדעת ר' יהושע הסבור שבמקדיש סתם חלה על הבהמות קדושת מזבח. אמר ר' יוחנן: טעמא [הטעם] של ר' ליעזר, המקור לדבריו הוא ממה שנאמר: "ואיש כי יקדיש את ביתו קודש לה' "(ויקרא כז, יד), ויש לברר: במה אנן קיימין [במה אנו עומדים, עוסקים], כלומר, מהו "ביתו" האמור בכתוב? אם בבית דירה, שהקדיש אדם את דירת מגוריו — הלא כבר כתיב [נאמר] בפסוק הבא: "ואם המקדיש יגאל את ביתו" (שם טו), ומסתבר אם כן שפסוק זה אינו עוסק בבית דירה. אלא ודאי כי אנן קיימין [אנו עומדים, עוסקים] במקדיש נכסיו בלי לפרט, ו"ביתו" כוונתו כל נכסיו, ומשמע שבכללם גם בהמות תמימות הראויות למזבח. ומתוך שסתם הכתוב "קודש לה' "מכן שסתם הקדשות (ואף אם הם בהמות תמימות), הולכים לבדק הבית.

אמר ר' זעירא בשם רב חונה בשם רב: במה, באיזה אופן פליגין [נחלקו] ר' אליעזר ור' יהושע אם בהקדשה סתם של בהמות תמימות אם הן הולכות לבדק הבית או למזבח — במקדיש נכסיו כולם, ובכללם דברים שאינם ראויים למזבח. שדווקא בכגון זה סבור ר' אליעזר שהכל לבדק הבית, שכיון שלא חילק בדבריו ולא פירט שהבהמות התמימות תוקדשנה למזבח ושאר הנכסים לבדק הבית, ודאי התכוין שהכל יהיה לבדק הבית (ואילו ר' יהושע סבור שאף שלא חילק בדבריו במפורש, ודאי התכוין להקדיש את הבהמות הראויות לקרבן, למזבח). אבל במקדיש רק את הבהמות התמימות שבעדרו ולא שאר דברים שאינם ראויים למזבח — כל עמא מודיי [כל העם, הכל, מודים] שהוא הולך למזבח. שמסתבר שכאשר אדם מקדיש דבר הראוי למזבח, ודאי הקדישו למזבח. ר' בא אמר בשם רב חונה בשם רב: במה, באיזה אופן, פליגין [נחלקו] ר' אליעזר ור' יהושע — במקדיש רק את הבהמות התמימות שבעדרו, שדווקא בכגון זה סבור ר' יהושע שהן הולכות למזבח, שאף שלא פירש כן בדבריו, כיון שהן תמימות וראויות למזבח ודאי התכוין להקדישן למזבח (ואילו ר' אליעזר סבור שכל המקדיש בלא לפרט לאיזה הקדש — הריהו מקדיש לבדק הבית). אבל במקדיש את נכסיו כולם, אף אם בכללם בהמות הראויות למזבח — כל עמא מודיי [כל העם, הכל, מודים] שהוא לבדק הבית. שכיון שלא חילק בדבריו ולא פירט שהבהמות התמימות תוקדשנה למזבח ושאר הנכסים לבדק הבית, ודאי התכוין שהכל יהיה לבדק הבית. ושואלים: על דעתיה [על דעתו, לשיטת פירושו] של ר' זעירא הסבור שנחלקו דווקא במקדיש את נכסיו כולם, ולא את הבהמות בלבד — ניחא [נוח הדבר], מובנת המחלוקת. ואולם קשיא [קשה] על שיטת פירושו של ר' בא הסבור שנחלקו באופן שמקדיש את הבהמות התמימות בלבד: וכי בהמה תמימה לא למזבח היא מיועדת? ומשיבים: בהמה תמימה ודאי כשמקדישים אותה מפרשים שלמזבח היא מוקדשת, ולמה סתם האיש הזה ולא פירש בדבריו שמקדיש אותם למזבח — ודאי משום שהוא כאומר לא יהיה הקדש זה אלא לבדק הבית ולא למזבח. ר' יוחנן אמר בהסבר מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע: לא שנייא [אינו שונה], אין לחלק בין המקדיש עדרו בלבד למקדיש כל נכסיו, אלא היא המקדיש נכסיו היא המקדיש עדרו היא המחלוקת, בשני הדברים הללו יש מחלוקת. שנינו במשנה שכאשר הקדיש כל נכסיו ובכללן בהמות תמימות, שלדעת ר' אליעזר הכל לבדק הבית ותימכרנה הבהמות לצריכים להן לקרבן.

ובענין זה אמר רב חונה בשם רב וכן אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן: בהמות קדשי בדק הבית שפודאן (פודה אותן) כשהן תמימין, בלי מום, אין בהן קדושה, אלא יצאו לחולין לגמרי, ורק משיקדישן הקונה לקרבנו — תתקדשנה. ומעירים: יש מתניתא אמרה כן [משנה האומרת כך], כשיטה זו. ששנינו: ולדן וחלבן של הבהמות שהוקדשו לבדק הבית ונפדו מותר לאחר פדיונן. והרי שהן יוצאות בפדיונן לגמרי לחולין. אמר רב חזקיה בשם רב חסדא אין ממשנה זו ראיה, שכן אפשר לומר כי תיפתר [תתפרש] משנה זו בבהמות קדשי בדק הבית שפדאן כשהן תמימין והוממו (נפלו בהן מומים) לאחר מכן, ולכן דינן כחולין. ואולם כשפדאן ועדיין הן תמימות — יתכן שעדיין הן עומדות בקדושתן, וולדן וחלבן אסור. ר' יוסה בשם רב חסדא אמר: בהמות תמימות של קדשי בדק הבית שפדאן בהיותן תמימות והוממו, הריהן חולין גמורים. וראיה לדבר, שכן מתניתא [משנה] במסכת תמורה (פ"ז מ"א) המפרטת את ההבדלים שבין קדשי בדק הבית לקדשי מזבח אמרה כן [אומרת כך]: בהמות קדשי מזבח ולדן וחלבן אסור לאחר פדיונין (פדיונן), ושל בדק הבית מותרים, ומשנה זו מדברת בודאי בבהמות שהוממו רק לאחר הקדשן, שאם לא כן לא היו ולדן וחלבן של קדשי מזבח אסורים לאחר פדיונן, ומכאן שבהמות קדשי בדק הבית שקדם הקדשן למומן ונפדו (ששנינו שוולדן וחלבן מותר) הריהן חולין גמורים. ר' חזקיה בשם ר' יוסה אומר: בהמות קדשי בדק הבית שפדאן אף בהיותן תמימין — יצאו לחולין לגמרי. ומנין? שכן אין תימר [אם תאמר] שלא יצאו לחולין לגמרי, היאך אם כן קדשי מזבח חלין על קדשי בדק הבית? שהרי שנינו במשנתנו שבהמות תמימות שהוקדשו לבדק הבית זכרים ימכרו לצרכי עולות ונקבות ימכרו לצרכי שלמים, ומכירה הריהי לכאורה כפדיון, ואם נאמר שבהמות קדשי בדק הבית שפדאן בהיותן תמימות אינן יוצאות לחולין לגמרי אלא עדיין הן קדושות בקדושת בדק הבית — איך יקדיש אותן הקונה לקרבנו? והלא כבר נאמר שם במשנה ש"אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית אין משנין אותן מקדושה לקדושה"! אלא ודאי שהריהן יוצאות לחולין לגמרי. ומקשים: אחר שהוכיח ר' חזקיה בשם ר' יוסה ממשנתנו שבהמות קדשי בדק הבית תמימות שנפדו יצאו בכך לגמרי לחולין, אם כן קשה על שיטת ר' חזקיה בשם ר' חסדא (לעיל) הסבור שקדשי בדק הבית אינם יוצאים לגמרי לחולין בפדיון אלא אם נפל בהם מום!

ומשיבים: אכן בהמות קדשי בדק הבית תמימות שנפדו יצאו בכך לגמרי לחולין, ויכולים להקדישן שוב למזבח. ואולם סבור ר' חסדא שהריהן יוצאות לגמרי לחולין רק משנעשו בעלי מומין, שכל עוד הן תמימות, גזירת חכמים היא שקדושת מזבח עדיין חלה עליהן (יש בהן). וליידה מילה [לאיזה דבר, ענין]? — לגיזה ולעבודה, שאסור לגזוז או לעבוד אותן. אבל מדין תורה הריהן יוצאות לגמרי לחולין וליכול להקדישן למזבח, וכמוכח ממשנתנו. א במשנה מוזכר החילוק שבין זכרים לנקבות (במקדיש בהמות בדק הבית). ומביאים ברייתא העוסקת בענין דומה. הפריש נקבה לעולתו, אף שאין עולה באה אלא מן הזכרים, או לפסחו ולאשמו שגם הם באים רק מן הזכרים, אף שאינו יכול להקריבה לשם אותו קרבן שהקדישה, חלה עליה קדושת אותו קרבן לענין שהיא עושה תמורה, שאם המיר אותה בבהמה אחרת חלה על אותה בהמה קדושת עולה או פסח, וכיוצא בזה. ר' שמעון מחלק ואומר: אם הקדיש את הנקבה לעולתו — הריהי עושה תמורה, ואם הקדישה לפסחו או לאשמו — אינו עושה תמורה. ר' שמעון בן יהודה אומר משום (בשם) ר' שמעון: בין אם הקדישה לעולתו ובין אם לפסחו או לאשמו בכולם אינו עושה תמורה, שמאחר ואינה יכולה להתקדש לקרבן לו הקדישה, אינה מתקדשת אלא בקדושת דמים, ולפיכך אינה עושה תמורה באף אחד מאלה. אמר ר' יוחנן: טעמא [הטעם] של ר' שמעון המחלק בין עולה לפסח ואשם: שכן קרבן עולה שייך שיבוא גם מן הנקבה, שכן מצינו (מצאנו) שהנקבה בעוף כשירה לבא עולה (עולת העוף), ומאחר ששייכת קדושת עולה גם בנקבה (אף אם לא בבהמה), שייך שתתקדש בהמה זו כעולה לפחות לענין שתעשה תמורה. אבל פסח או אשם כיון שלא שייכת בהם נקבה כלל, שהרי אינם באים מן העוף, אינם מתקדשים אלא בקדושת דמים ואינם עושים תמורה. ועוד אמר ר' יוחנן: טעמא [הטעם] של ר' שמעון בן יהודה בשם ר' שמעון הוא: אם בהמה שהיא מין הכשר להיקרב לקרבן מסויים, כגון זכר לעולה, כמפורט בתורה שזהו מינו של קרבן זה, אם יש בו פרט החורג מהדינים הקבועים לאותו קרבן הוא חלוק עליו, כלומר, אינו דומה לקרבן שכל פרטיו הם כראוי, ואינו מתקדש לקרבן לו הקדישוהו, כל שכן שאין הוא מתקדש לשום ענין, ואף לא לענין שיעשה תמורה, כשהוא מין בשאינו מינו, כגון נקבה לעולה. ומסביר ר' יוחנן: איזהו מין במינו שהוא חלוק עליו — כהדא דתני [כברייתא זו ששנינו]: היה אדם צריך להביא קרבן אשם בן שנה והביא במקומו בן שתים — יצא. כלומר, הקרבן כשר, אף שלא יצא המביאו ידי חובתו בו. היה צריך להביא אשם בן שתים והביא במקומו בן שלש — לא יצא, כלומר, הקרבן אינו כשר כלל, ובודאי שלא יצא בו ידי חובתו. שכיון שאין אשם בא בן שלוש הריהו כמקריב בהמת חולין. ב ועוד אומר ר' יוחנן: ר' שמעון (לדברי ר' שמעון בן יהודה בשיטתו) ור' יהושע שניהם אמרו דבר (דין, רעיון) אחד. והריהו מפרט: כמה [כמו] שר' יהושע אמר [אומר] במשנתנו שנקבה שהוקדשה בסתם, כיון שהיא עצמה אינה יכולה להיקרב לעולה, הריהי נמכרת לאנשים החייבים קרבנות שלמים (הבאים אף מן הנקבה) ובדמיה ייקנה זכר לעולה, ומתוך דבריו למדים שהוא סבור שלא קידשה (קדשה) בהקדשתה אלא הקדש דמים, שהרי היא עומדת למכירה, אבל אין גופה קדוש, כן ר' שמעון אמר: נקבה שהוקדשה לעולה, לא קידשה אלא הקדש דמים, ולכן אינה עושה תמורה. ומוסיפים להוכיח שכן דעת ר' יהושע, שכן אין תימר [אם תאמר] שבהקדשתה לעולה קדשה הנקבה קדושת הגוף, הרי אף שהיא עצמה אינה יכולה להיקרב עולה (שהרי העולה באה רק מן הזכר), איך תימכר בעודה תמימה לצרכי שלמים, והלא אין פדיון לבהמות תמימות הקדושות בקדושת הגוף קודם שיפול בהם מום, ואם כן ירעו תרעה בהמה זו עד שיפול בה מום ורק אז יוכל למוכרה. למעלה הוזכרה הברייתא בה נחלקו תנאים בדין בהמה נקבה שהפריש לעולתו או פסחו או אשמו. ומביאים את המשך דברי הברייתא. אמר רבי: בדעת ר' שמעון שהמקדיש נקבה לעולתו הריהי עושה תמורה ולפסחו ואשמו אינה עושה תמורה אין אני רואה (ראה גרסות) את דברי ר' שמעון בפסח. שלדעתי אם הקדישה לפסח הריהי עושה תמורה. שכן אף שאי אפשר להקריב את הנקבה עצמה לפסח, חלה עליה קדושת הגוף, שהרי המותר של קרבן הפסח, וכגון שהקדיש אדם קרבן לפסח ומסיבה כלשהי לא הוקרב, דינו הוא שהוא בא (קרב) שלמים (אף שאינו נאכל אלא ליום ולילה). והריהי אם כן כמיועדת מלכתחילה לשלמים, ויכולה איפוא לעשות תמורה. ושואלים: ולסברה זו ולימא [ושיאמר] אם כן גם רבי: אין אני רואה את דברי ר' שמעון באשם, שכן המותר של אשם בא עולה, ואם כן נקבה זו שהוקדשה לאשם הריהי כמיועדת מלכתחילה לעולה, ותעשה איפוא תמורה! אמר ר' אבין: אין דמיון בין פסח לאשם, שכן אל הפסח עצמו יש להתייחס מלכתחילה אף כאל שלמים, שכן אם הקדיש פסח ולא הקריבוהו בזמנו, הריהו בא שלמים, כלומר, שגופו קרב שלמים, ואולם אין להתייחס לאשם מלכתחילה כאל עולה, שכן אם הקדיש כבש לאשם אף אם מחמת סיבה שהיא נשתייר ולא הוקרב כאשם אלא הריהו בא כעולה, אין גופו קרב עולה, אלא פודים אותו, ורק לאחר פדיונו קונים בדמיו עולה. ומכאן הוכחה שאינו קדוש אלא בקדושת דמים, ולכך אינו יכול לעשות תמורה. ומבררים: מהו כדון [מה זה, מה עניינה] של מחלוקת זו שבין רבי ור' אבין, במה הם חולקים? — ההין אמר [זה, ר' שמעון אומר, סבור] שכאשר מקדיש אדם נקבה לפסח, כיון שהיא עצמה אינה יכולה להיקרב לפסח לא הקדישה קדושת הגוף אלא הקדש דמים הוא שהקדיש אותה. ואילו ההין אמר [זה, רבי, אומר, סבור] שאף שהיא עצמה אינה יכולה להיקרב כפסח חלה עליה קדושת שלמים, שהרי השלמים באים אף מן הנקבה, והקדש גופו איפוא הקדיש אותה ולא הקדש דמים.

ג שנינו במשנה שלדעת ר' יהושע המקדיש נכסיו סתם והיו בהן בהמות הראויות לקרבן, הזכרים יקרבו עולות והנקבות תימכרנה לצרכי שלמים ובדמיהם קונים עולות. וכדי לבאר שיטה זו אמר ר' זעירא בשם ר' שמעון בן לקיש: טעמא [הטעם, מקור דבריו] של ר' יהושע, הוא ממה שנאמר "דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה" (ויקרא כב, יח), בא הכתוב "לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה" לומר שהכל קרב לעולה, ואף כאשר לא פירש בדבריו שהריהו מקדיש בהמה זו לעולה. אכן מן הכתוב בפסוק הבא "לרצונכם תמים זכר" (שם פסוק יט) משמע שדברים אלו אמורים רק במקדיש זכר, ואולם מנין שאפילו נקבות שהקדישן סתם תופסת בהם קדושת עולה? תלמוד לומר הלשון הכוללת "בבקר" (שם יט) — לרבות את הנקבות. על דברים אלה ר' יצחק בי [בן] ר' אלעזר שאל: אף אם מלשון הכתובים יכול ר' יהושע לדברי ר' שמעון בן לקיש ללמוד כי המקדיש בהמות סתם הריהן בכלל קדושת עולה, בין שהם זכרים (לחובת הקרבה), ובין שהן נקבות (לענין תמורה), זהו דווקא בבהמות תמימות (וכלשון המשנה "בהמה ראויה על גבי המזבח"), ואולם בעלות מום הריהן בכלל שאר הנכסים שאינם ראויים למזבח והולכים לבדק הבית. והלא על אף שכתיב [נאמר] במפורש בכתוב אותו דורש ר' יהושע "זכר" במפורש בכתוב, עם כל זה ואת אמרת [ואתה אומר] כי הלשון "בבקר" באה לרבות את הנקבות. ואם כן, הלא דכוותה כתיב [כיוצא בזה נאמר שם באותו כתוב] לשון "תמים", ואת אמרת [ואתה אם כן לשיטתך תהא אומר] כי "בבקר" בא לרבות אף בעלי מומין,

ומה ביניהון [מה ביניהם]? מדוע אתה מרבה את הנקבות ולא את בעלות המום? בתירוץ קושיה זו רב אמר: שבטא דכדכדא ביניהן [שבט של אורגים יש ביניהם], שהוא מוט שמפרידים בו את החוטים בתהליך האריגה. כלומר, יש ביניהם הבדל גדול כי "בבקר" משמעו גם נקבות, שכן הן ראויות להיקרב על המזבח (כשלמים), ואי אפשר לרבות מכאן בעלי מומים שאינם ראויים לשום קרבן.

ד שנינו במשנה שכאשר הקדיש אדם את נכסיו והיו בהם דברים הראויים למזבח, כגון יינות שמנים וסלתות, שר' אליעזר אומר: ימכרו לצרכי אותו המין, ובדמיהן יביא עולות. ומדבריו משמע שכל דבר שראוי למזבח, אם אינו בהמה, אם הקדישו סתם, קדושתו קדושת דמים לעולה, ובכלל זה אם הקדיש עופות. ועל כך אמר ר' אבהו בשם ר' שמעון בן לקיש: טעמא [הטעם] של ר' אליעזר הוא, שנאמר "דבר אל אהרן ואל בניו... איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה" (שם יג), ומן הכתוב "לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה" למדים אנו כי כל קרבן שלא ברור לאיזה מטרה הקדישוהו — הכל קרב עולה, כלומר, קדושתו קדושת עולה. וממה שנאמר בפסוק הבא "לרצונכם תמים זכר" (שם פסוק יט) למדים שמכל מקום תעלה בהמה זו לעולה כזכר, שאם היא עצמה זכר — יקריבוה לעולה, ואם נקבה — תימכר ויביאו בדמיה זכר לעולה. יכול תאמר שיהיו אפילו עופות בכלל זה שכשיוקדשו סתם, אם תמימים הם יקריבום לעולה, וכן יינות, שמנים וסלתות יקדשו בקדושת עולה, לענין שצריך למוכרם ולהביא בדמיהם עולה? — תלמוד לומר: "בבקר" — ולא עופות ושאר דברים שאינם בהמה. מסופר, ר' ירמיה ור' בון בר חייה הוון יתיבון ואמרין [היו יושבים ואומרים] כך: תמן [שם] אמר ר' יוחנן בהסבר שיטת ר' שמעון (כפי שהביאה התנא קמא בברייתא), הסבור שבהמה נקבה שהוקדשה לעולה עושה תמורה אף שהיא עצמה אינה יכולה להיקרב כעולה: טעמא [הטעם] של שיטת ר' שמעון הוא, שכן קרבן עולה שייך גם בנקבה, שכן נקבה שבעוף כשירה לבא עולה (עולת העוף). והרי שסבור ר' יוחנן שבהסתמך על דין נקבת העוף תהא אף נקבת בהמה שהוקדשה לעולה קדושה בקדושת עולה, וכא [ואילו כאן] בענין העוף עצמו אמר הכין [אומר כך] ר' יוחנן שאין נקבה מן העוף שהוקדשה לעולה מתקדשת בקדושת עולה?! אמר ר' יוסי בתירוץ הקושיה: קיימתיה [העמדתי, פירשתי, אותה] כהא [כמו זו] שאמר ר' שמואל בשם ר' זעירא: כל בהמה שאם תחול עליה קדושת הגוף אינה יכולה ליקרב לא היא בעצמה ולא דמיה, שאם יפדוה לא יוכלו להקריב את הנקנה בדמיה — לא קדשה קדושת הגוף אלא הקדש דמים בלבד. שרק כך תוכל לבוא לידי הקרבה, שיפדוה, והנקנה בדמיה, אם ראוי הוא למזבח, יקרב. ואת [ואתה ר' אלעזר] הסבור שכאשר הקדישו עופות בסתם חלה עליהם קדושת דמים ולא קדושת הגוף אמרת יאות [אומר אם כן נכון], שכן להקריבו את העוף שהוקדש סתם לעולה — אין את [אתה] יכול, דכתיב [שכן נאמר] "בבקר" — ולא עופות. לפדותו אין את יכול, שכן כלל הוא שאין לעוף פדיון. לפום כן צריך מימר [לפי כך צריך לומר]: שעוף שהוקדש בסתם ובכך חלה עליו קדושת עולת בהמה, לא קדשה העוף אלא קדושת דמים.

א בברייתא שהובאה בעמוד הקודם הוזכרה דעת ר' שמעון (לדברי ר' שמעון בן יהודה) שהמפריש נקבה לעולתו לפסחו או לאשמו בכל אלה אין היא עושה תמורה. ומביאים כי בהסבר שיטה זו אמרו חברייא [בני החבורה, התלמידים] בשם ר' יוחנן, וכן ר' אייבו בר נגרי אמר כן קומי [לפני] ר' אילא בשם ר' יוחנן: טעמא דהין תניא [הטעם של תנא זה, ר' שמעון] הוא ממדרש הכתוב. שנאמר "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' "(ויקרא כז, יא). ויש לברר: מה תלמוד לומר (יש ללמוד) מהמלה "טמאה" שהיא לכאורה מיותרת, שהרי וודאי אי אפשר להקריבה! אלא ודאי כוונת הכתוב ללמד שאפילו בהמה שמצד עצמה היא כשרה לקרבן, אלא שהיא טמאה (אינה ראויה) באותו השם, שלקרבן שהוקדשה עבורו אינה ראויה, וכגון נקבה לעולה דינה כן. ומתוך זה למד ר' שמעון שהמפריש נקבה לעולתו לפסחו או לאשמו אין היא עושה תמורה. שמאחר שאינה ראויה לקרבנות הללו, חלה עליה רק קדושת הדמים, וקדושת דמים אינה עושה תמורה. ומעירים: וקשיא [ואולם קשה] שהרי בדא כתיב [בענין זה הרי כתוב] "והעמיד והעריך" (שם), שכדי לפדות את הבהמה מקדושתה צריך להעמיד אותה לפני הכהן שיעריך אותה ואז תיפדה (ראה שם פסוקים יא—יב), ודעת ר' שמעון שאין דין העמדה והערכה בבהמה הקדושה בקדושת דמים בלבד (כמבואר במשנה תמורה פ"ז מ"ג, ובגמרא שם לב,א), וכיצד אפשר להסביר את דברי ר' שמעון בבהמה הקדושה בקדושת דמים בלבד על פי פסוק זה?! ר' זעירא בשם ר' אלעזר לא אמר כן, שפסוק זה הוא מקור שיטת ר' שמעון (לדברי ר' שמעון בן יהודה), אלא כך פירשו: "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' ", ולכאורה המלה "קרבן" מיותרת, שהיה די לומר "אשר לא יקריבו ממנה לה' ". אלא כוונת הכתוב לומר שדווקא כל בהמה שאינה ראוי ליקרב לא כאן, לא למה שהוקדשה, ולא במקום אחר, כלומר, ולא לשום קרבן אחר, היא היא ה"טמאה" שאם הקדישוה לקרבן אינו עושה תמורה, יצאת (יצאה) מכלל זה בהמה נקבה שהוקדשה לעולה, שאף על פי שאינה ראויה ליקרב כאן, לקרבן עולת בהמה, הריהי ראוי ליקרב במקום אחר, בעולת העוף הבאה אף מן הנקבה. ולשיטה זו פסוק זה הריהו מקור לדברי תנא קמא באותה ברייתא החלוק על ר' שמעון וסבור שהמקדיש נקבה בין לעולה בין לפסח או לאשם הריהי עושה תמורה. ומביאים כי ר' אבון ור' בון בעון קומי [שאלו לפני] ר' זעירא: הרי בעל חיים הרובע אדם והנרבע על ידי אדם, שאינן ראוין ליקרב כלל לא כאן, לקרבן לו הוקדשו, ולא במקום אחר, לקרבן אחר, ואולם אם הוקדשו לקרבן הרי הן עושין תמורה, ושלא כדבריך! אמר לון [להם]: אף אני לא אמרתי שבהמה שאינה ראויה לשום קרבן אינה עושה תמורה, אלא בבהמה טמאה ממש, כלומר, ממיני הבהמות הטמאות, ולא ממין טהור אלא שאינה ראויה לקרבן לו הוקדשה. ולכן רובע ונרבע, אף שהן עצמם אינן יכולות להיקרב לשום קרבן, מינן יכול להיקרב, ולכן אף הן עצמן יכולות לעשות תמורה. ודוחים: וקשיא [ואולם אינך יכול לומר כך שכן קשה] שהרי בדא כתיב [בענין זה הרי כתוב] "והעמיד והעריך" (שם), וברור שפסוקים אלו עוסקים בבהמה טהורה שהוממה לאחר הקדשתה, ולא בטמאה ממש, שהרי דין הטמאה ממש נאמר בכתוב אחר ("ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ויסף חמישיתו עליו". ויקרא כז, כז).

ב הלכה ה משנה אחת לשלשים יום משערין את שווי הדברים שצריך לקנות מכספי הלשכה. שקובעים עם מוכר הדברים את השער של היינות השמנים והסלתות לשלושים הימים הבאים. כך שאם יתייקר השער יתנו למוכרים כשער שנקבע. ודין נוסף: כל המקבל עליו לספק סלתות מארבע, כלומר, שסיכם עם גזברי ההקדש לספק למקדש ארבעה סאין סולת בסלע לשנה הקרובה, שכך היה מחירם באותה שעה, וקיבל מהם את דמיהם מראש, והתייקר מחירם ועמדו משלש, שעתה יכול לקבל רק שלוש סאים בסלע — בכל זאת יספק מארבע, כפי שקיבל על עצמו. ואף אם קבע לספק רק משלש סאים בסלע, וירד המחיר ועמדו מארבע סאים בסלע — יספק מארבע, שכלל הוא שיד הקדש לעולם על העליונה בין בעליית המחיר בין בירידתו. אם לאחר שסיפק את הסולת למקדש התליעה הסולת — התליעה לו, לזה שמספק את הסולת, ויביא אחרת תמורתה, שהוא חייב באחריותה. וכן אם שילמו גזברי ההקדש למוכר תמורת היין שיספק למקדש, ולאחר שנתן המוכר את היין להקדש החמיץ היין — החמיץ לו, ויביא אחר תמורתו, מפני שחייב באחריותו. וטעם הדבר: לפי שהמוכר אינו מקבל מעותיו, כלומר, אינו זוכה בהם, עד שיהא המזבח מרצה, והרי דברים אלו אינם יכולים לעלות למזבח להקרבה.

ג גמרא תני [שנויה ברייתא] החולקת על דין משנתנו בשם ר' שמעון: מוכרי היין השמנים והסלתות למקדש מיד היו מקבלין את מעותיהן, שמיד כשקבלו את הכסף תמורת סחורתם זכו בו. ולא חששו שלא ירצה המזבח, מאחר והכהנים זריזין וחרוצים הן