מאי לאו [האם אין] כוונת דבריו קיימין כשאומר "אי אפשי בה" — דהדרא למרה [שהיא חוזרת לבעליה], שלא כדברי ריש לקיש, שאמר שכל המחזיק בה זכה בה? ודוחים: לא, דבריו קיימין כוונתו — והוא נמי לא קני לה [והוא גם כן, נותן המתנה, לא קונה אותה], וכל המחזיק בה זכה בה, שאינה שייכת לא לנותן ולא למקבל.

מיתיבי [מקשים] על ריש לקיש ממה ששנינו: האומר לחבירו, שהיה שותף עמו בשדה: "דין ודברים אין לי על שדה זו", או "אין לי עסק בה", או "ידי מסולקת הימנה" — לא אמר כלום, לא איבד את זכותו בשדה. והא [והרי] הביטוי "ידי מסולקת הימנה" כ"אי אפשי" דמי [נחשב], וקתני [והוא שונה]: לא אמר כלום, שלא כדברי ריש לקיש שאמר שכשאומר "אי אפשי בה" — כל שהחזיק בה זכה בה!

ומשיבים: שאני התם [שונה שם], דאמר [שאומרים אנו]: כי סליק נפשיה [כאשר סילק עצמו] הרי זה מדין ודברים, שאומר שאינו רוצה להתדיין על שדה זו, אבל מגופה דשדה לא סליק נפשיה [מגוף השדה לא סילק את עצמו].

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: שכיב מרע הכותב נכסיו לאחרים במתנה והיו בהן בתוך הנכסים עבדים, ואמר הלה המקבל: "אי אפשי בהן" בעבדים אלה, אם היה רבו שני של העבד, כלומר, מקבל המתנה כהן — אוכלין אותם עבדים בתרומה, כדין עבדי כהן, שאמירתו "אי אפשי" אינה מועילה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כיון שאמר "אי אפשי בהן" — כבר זכו בהן יורשין של הראשון, ולכן אינם נחשבים כעבדי הכהן אלא כעבדיו של ראשון.

ומעתה, בשלמא [נניח] לשיטת רבן שמעון בן גמליאל, צריכים לומר כך: קסבר [סבור הוא]: כי יהיב איניש [כאשר נותן אדם] מתנה הרי זה אדעתא דמקבלין לה מיניה [על דעת שיקבלו אותה ממנו], ולפיכך כי לא מקבלין לה מיניה הדרא למרה [כאשר אין מקבלים אותה ממנו היא חוזרת לבעליה], שלא על דעת כן נתנה.

אלא לשיטת תנא קמא [התנא הראשון], אי [אם] נאמר כדברי ריש לקיש, כי אמר [שכאשר אדם אומר] "אי אפשי בהן" כל המחזיק בהן זכה בהן, מפני שהם הפקר, אם כן הכא [כאן] שאמר שני "אי אפשי בהן" — נמצא שהעבדים הוו להו [הם] זרים, וקאכלי [ונמצא שאוכלים] זרים תרומה! ומשיבים: קסבר [סבור הוא] התנא הראשון שהמפקיר עבדו — יצא לחירות, ואולם עדיין צריך גט (שטר) שחרור מרבו, וקסבר [וסבור גם כן] שמעוכב לגט שחרור כלומר, עבד שמשתחרר אבל עדיין אין בידו שטר שחרור, אם עבד כהן הוא — אוכל בתרומה.

א שנינו במשנה בענין המביא אשם תלוי, וקודם שנשחט נודע לו שלא חטא, ר' אליעזר אומר: יקרב, שאם אינו בא על חטא זה הרי הוא בא על חטא אחר. ושואלים: לר' אליעזר למה לי חטא אחר? הא [הרי] אמר ר' אליעזר: אשם תלוי בנדבה אתי [בא], דתנן [ששנינו במשנה], ר' אליעזר אומר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום!

אמר רב אשי: ר' אליעזר לשיטת אלו שאמרו לו לבבא בן בוטא הוא ששונה כאן, דתנן [ששנינו בהמשך אותה משנה]: שסיפר ר' אליעזר שבבא בן בוטא היה מביא אשם תלוי בכל יום, ורצה להביא גם מיד לאחר יום הכיפורים. אלא שהיו אומרים לו: המתן עד שתכנס לבית הספק, שעל כל פנים צריך שיהיה איזה ספק חטא בדבר, ואינו יכול להקריב אותו כנדבה גמורה.

ב בענין המביא אשם תלוי, אם משנשחט נודע לו שלא חטא, קתני [שונה] התנא במשנתנו כי הבשר יצא לבית השרפה. ומדייקים: אלמא [מכאן] שלדעת התנא חולין שנשחטו בעזרה, כאשם תלוי זה, שנתברר שהוקדש בטעות — דינם בשריפה.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בהמשך המשנה: אשם ודאי אינו כן, אם עד שלא נשחט נודע לו שלא חטא — יצא וירעה בעדר, אם משנשחט נודע לו — הרי זה יקבר, משמע שחולין שנשחטו בעזרה דינם בקבורה! אמר ר' אלעזר: תברא [שבורה] המשנה, שאינה כשיטת חכם אחד, מי ששנה זו לא שנה זו.

אמר רבה בתמיהה: אשם ודאי על אשם תלוי קרמית [משליך אתה]? אשם ודאי, הרי הקדיש אותו על דעת שהוא חייב, כיון שלא צריך ליה [אותו] — לא מקדיש ליה [אותו], כלומר, הקדש טעות היה, והוא חולין. אבל אשם תלוי, מתוך שלבו נוקפו שמא חטא — גומר בלבו ומקדשו, ואם כן, גם אם התברר שלא חטא — עדיין שם קרבן עליו, אלא שנפסל, ולכן דינו בשריפה.

אלא אי קשיא [אם קשה] במשנתנו, מאשם ודאי על אשם ודאי קשיא [קשה], דקתני [שהוא שונה] בתחילה: אם משנשחט נודע שלא חטא — הרי זה יקבר, ואולם אימא סיפא [אמור את סופה] של הלכה זו: נזרק הדם — והבשר יצא לבית השריפה! ועל כך יש לומר הא ודאי תברא [זו ודאי שבורה], מי ששנה זו לא שנה זו.

רב אשי אמר: רישא דקתני [בתחילה שהוא שונה] באשם תלוי: והבשר יצא לבית השריפה — לא קשיא [קשה] מדוע אין נוהגים בו כחולין שנשחטו בעזרה, שייקברו — משום דמיתחזי [שהוא נראה] כזבח פסול, שדינו בשריפה.

ג שנינו במשנה, כי המביא אשם תלוי, ונודע לו שלא חטא לאחר שנזרק הדם — הבשר יאכל לכהנים. ומקשים: ואמאי [ומדוע]? הא הויא ליה [הרי כבר היתה לו] ידיעה, ואין אשם תלוי בא אלא למי שלא נודע חטאו! אמר רבא, אמר קרא [המקרא]: "והוא לא ידע ונסלח לו" (ויקרא ה, יח), והא לא הויא ליה [וזה לא היתה לו] ידיעה בשעת סליחה, כלומר בשעת זריקת הדם, שהיא עיקר הכפרה.

ועוד שנינו, ר' יוסי אומר: אפילו היה הדם של האשם התלוי בכוס ולא נזרק עדיין, ונודע לו — ייזרק הדם, והבשר ייאכל. ושואלים: לר' יוסי אמאי [מדוע] יזרק? הא הויא ליה [הרי היתה לו] ידיעה בשעת סליחה! אמר רבא: ר' יוסי סבר לה [סבור]כדעת ר' שמעון, שאמר: כל דם העומד ליזרק, שנתקבל בכלי — כזרוק דמי [נחשב].

ומקשים: אימר דאמר [אמור שאמר]ר' שמעון דבר זה במידי [בדבר] שעומד בוודאות ליזרק, אבל האי [זה] שבא על הספק, מתחילתו אין עומד ליזרק! אמרי במערבא [אומרים בארץ ישראל], קסבר [סבור]ר' יוסי: כלי שרת מקדשין בו את הפסול בתחלה ליקרב כלומר, דבר שהוכנס לכלי שרת, אפילו הוא פסול — הרי הוא מתקדש עד כדי הקרבה.

ד שנינו במשנה: אשם ודאי אינו כן כו'. וכן עגלה ערופה אינה כן, אם עד שלא נערפה נודע הרוצח — תצא ותרעה בעדר, כבהמת חולין, ואם משנערפה נודע הרוצח — תיקבר במקומה. איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בשאלה: עגלה ערופה אימתי נאסרת מתי חל עליה איסור הנאה? רב המנונא אמר: מחיים היא נאסרת, רבא אמר: לאחר עריפה.

ושואלים: בשלמא [נניח, מובן הדבר]לשיטת רבא, שהיא נאסרת מעידנא דאיתעביד [מהזמן שנעשה] בה מעשה, משנערפה, אלא לשיטת רב המנונא, שאמר שמחיים היא נאסרת, מאימתי בדיוק היא נאסרת?