א איתמר [נאמר], אמר רב נחמן אמר שמואל משום ר' שמעון בן אלעזר: חכמים הם שתקנו להם לבנות ישראל כתובה: לבתולה מאתים זוז, ולאלמנה מנה, ולכן הם גם שהאמינוהו לגבי בתולה, שאם אמר "פתח פתוח מצאתי ואינה בתולה "— נאמן להפסידה את כתובתה. ושואלים: אם כן, כיון שהאמינוהו — מה הועילו חכמים בתקנתם שקבעו לה כתובה מאתיים, אם יכול לטעון שאינה בתולה, וטענתו תתקבל?

אמר רבא: חזקה, אין אדם טורח בסעודה של חתונה ומפסידה לחינם. שודאי לאחר שטרח בסעודת החתונה רוצה הוא לשאתה ולשמוח עמה, ואם בכל זאת טען שפתחה פתוח — ודאי אמת אומר.

ב תנא [שנה] החכם בתוספתא: הואיל וקנס חכמים הוא בכתובה — לא תגבה אלא מן הזיבורית (הגרועה) שבקרקעותיו של הבעל. ותוהים: וכי קנסא [קנס] הוא? מאי קנסא [מה קנס] הוא הכתובה? אלא תקן את הלשון ואימא [אמור] כך: הואיל ותקנת חכמים הוא ואינה חובה מן התורה — לא תגבה האשה את כתובתה אלא מן הזיבורית. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כתובת אשה מן התורה.

ומקשים: ומי [והאם] אמר רבן שמעון בן גמליאל הכי [כך]? והתניא [והרי שנינו בברייתא], נאמר בענין מפתה: "כסף ישקל כמהר הבתולת" (שמות כב, טז), לומר: שיהא זה, תשלום הקנס, כמוהר הבתולות, ומוהר הבתולות כזה (כתשלום הקנס), שהם חמישים כסף, שהם מאתיים זוז. מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כתובת אשה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים!

ומתרצים: איפוך [הפוך] את השיטות בברייתא הזו. ושואלים: ומאי חזית דאפכת בתרייתא, איפוך קמייתא [ומה ראית שהפכת את האחרונה, הפוך את הראשונה], ושמא רבן שמעון בן גמליאל הוא הסבור שכתובה היא מדברי סופרים?

ומשיבים: הא שמעינא ליה [הרי שמענו אותו] לרבן שמעון בן גמליאל במקום אחר שאמר שכתובת אשה מדאורייתא [מן התורה] היא. דתנן [שכן שנינו במשנה], רבן שמעון בן גמליאל אומר, שאם נשא אשה בקפוטקיא, שהכסף של מדינה זו חשוב יותר, והגירושין היו במקום אחר — נותן לה בפרעון כתובתה ממעות קפוטקיא. משמע שההתחייבות שבכתובה היא מדין תורה, ולכן צריך לתת לה בכסף חשוב כפי שהתחייב לה בשעת הנישואין.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר לסתירה שבין הברייתות: שהברייתא האחרונה כולה לפי שיטת רבן שמעון בן גמליאל היא, ואולם, חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה היא הברייתא וכך היא שנויה]: מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה (בתולה) מן התורה. אולם כתובת אלמנה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים, שרבן שמעון בן גמליאל אומר: כתובת אלמנה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים.

ג מסופר: ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד בא לפני] רב נחמן, אמר ליה [לו]: פתח פתוח מצאתי כשבעלתי את אשתי. אמר ליה [לו] רב נחמן: אסבוהו כופרי [הספיגוהו, הלקוהו בענפי חריות דקל], מברכתא חביטא ליה [זונות חבוטות, מצויות לו]. שהיה איש זה רווק, ומניין הוא יודע אם פתח פתוח היה או לא, אם לא שמצוי הוא אצלן?

ומקשים: והא [והרי] רב נחמן הוא שאמר כי מהימן [נאמן] אדם בטענת פתח פתוח! ומשיבים: אכן, מהימן [נאמן] הוא, ומסבינן ליה כופרי [ומספיגים, מכים אותו בחריות דקל] מטעם אחר, אבל לא משום שאין מאמינים לו. רב אחאי משני [היה מתרץ] באופן אחר: כאן — בבחור אין מאמינים לו, שאינו בקי כל כך ומלקים אותו, כאן — בנשוי מאמינים לו.

סיפור אחר בנושא זה מסופר על דורות קודמים: ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] רבן גמליאל, אמר ליה [לו] אותו אדם: פתח פתוח מצאתי. אמר ליה [לו] רבן גמליאל: שמא הטיתה, כלומר, לא בעלת כדרכך אלא בהטיה, ולכן חושב אתה כי פתחה פתוח? אמשול לך משל: למה הדבר דומה? — לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה והגיע לפתח הבית, אם היטה את הדבר המעכב פתיחת הדלת — מצאו פתוח, לא היטה — מצאו נעול. ושמא הזדמן לך שהטית ובעלת באופן כזה שלא הבחנת שהפתח היה נעול ועדיין היא בתולה.

איכא דאמרי, הכי אמר ליה [יש שאומרים שכך אמר לו]: שמא במזיד הטיתה, ועקרת לדשא ועברא [ועקרת את המפתן והבריח]? אמשול לך משל: למה הדבר דומה? — לאדם שהוא מהלך באישון לילה ואפילה והגיע לפתח, היטה במזיד — מצאו פתוח, לא היטה במזיד — מצאו נעול.

וסיפור אחר: ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] רבן גמליאל בר רבי, אמר ליה [לו] אותו אדם: רבי, בעלתי ולא מצאתי דם. אמרה לו האשה הנתבעת: רבי, בתולה הייתי. אמר להם: הביאו לי אותו סודר, כלומר, את המצע שעליו נבעלה האשה. הביאו לו הסודר, ושראו במים וכבסו, ומצא עליו כמה טיפי דמים של דם בתולים. אמר לו: לך, זכה במקחך, שבתולה היתה והכל היה כשורה.

אמר ליה [לו] הונא מר בריה [בנו] של רבא מפרזקיא לרב אשי: אנן נמי נעביד הכי [אנו גם כן נעשה כך] כשיש תביעה כגון זו אצלנו, ונבדוק שמא היו דמים ונתכסו בזרע או בדבר אחר. אמר ליה [לו]: