ועשיתינהו לזניה [וכפיתי אותם שיזונו אותו], ומשום כך היה מכיר לי טובה. ולענייננו: אי אמרת בשלמא לאו דינא [נניח אם אומר אתה שאין זה מן הדין], שמעיקר הדין היו רשאים שלא לפרנסו — משום הכי [כך] עשיינהו [כפה אותם], אלא אי אמרת דינא [אם אומר אתה שהדין הוא כן] — עשיינהו בעי [האם היה צריך לכפות אותם]? הלא יכולים היו לרדת לנכסיהם ולקחת מהם! משמע שאין הלכה כר' אילעא.

א כיון שהוזכרו תקנות אושא, מביאים מהן עוד. אמר ר' אילעא, בעיר אושא התקינו תקנה שהמבזבז (המפזר) מנכסיו לצדקה — אל יבזבז יותר מחומש (חמישית). תניא נמי הכי [שנויה גם כן כך ברייתא]: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, שמא על ידי כך יתרושש ויצטרך לבריות. ומעשה באחד שבקש לבזבז יותר מחומש מנכסיו לצדקה ולא הניח לו חבירו. ומנו [ומי הוא חבירו זה] — ר' ישבב. ואמרי לה [ויש אומרים] שר' ישבב היה זה שרצה לבזבז, ולא הניחו חבירו, ומנו [ומי הוא חבירו זה] — ר' עקיבא.

אמר רב נחמן ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב אחא בר יעקב: מאי קרא [מהו הכתוב] המרמז על שיעור זה לצדקה — "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כח, כב), והוא דורש: "עשר אעשרנו", שיעקב דיבר פעמיים על מעשר, ושני מעשרות יחד הם חומש.

ומקשים: והא לא דמי עישורא בתרא לעישורא קמא [והרי אינו דומה העישור האחרון לעישור הראשון] לפי שהמעשר השני שיעקב הזכיר הוא ממה שנשאר לאחר שנתן המעשר הראשון, ושני המעשרות יחד הם קצת פחות מחומש! אמר רב אשי צריך לפרש: "אעשרנו" לבתרא [לאחרון] כי קמא [כמו את הראשון], כלומר, אתן פעם נוספת מעשר כמו הראשון.

על אופן מסירת השמועות של תקנות אושא אמר רב שימי בר אשי: ושמועות הללו מתמעטות והולכות. שהרי בשמועה ראשונה נאמרו דברי ר' אילעא בשם ריש לקיש שאמר בשם ר' יוסי בר חנינא; בשניה, ר' אילעא שאמר בשם ריש לקיש; ובשלישית, ר' אילעא לבדו. וסימניך כדי לזכור את סדר ההלכות הללו — קטנים כתבו ובזבזו: "קטנים" — מצוה לזון את הקטנים, "כתבו" — מי שכתב נכסיו לבניו, "בזבזו" — המבזבז יותר מחומש.

ב אמר רב יצחק, בעיר אושא התקינו תקנה נוספת: שיהא אדם מתגלגל (נוהג ברכות) עם בנו, גם אם אינו רוצה ללמוד עד גיל שתים עשרה שנה. מכאן ואילך, יורד עמו לחייו. כלומר, יכול לכפותו לכך בדרך קשה. ושואלים: איני [כן הוא]?! והא [והרי] אמר ליה [לו] רב לרב שמואל בר (בן) שילת שהיה מלמד תינוקות: בציר מבר שית [פחות מבן שש] — לא תקבל ללמוד אצלך. בר שית [בן שש] — קביל וספי ליה כתורא [קבל, והלעט אותו בלימוד התורה כמו שור] שאובסים אותו בעל כורחו, משמע שמכריחים ילד ללמוד אף לפני שיהיה בן שתים עשרה!

ומשיבים: אין זו סתירה; אין, ספי ליה כתורא [אכן, הוא צריך להלעיט אותו כשור] וללמד אותו הרבה, מיהו [מכל מקום] אינו יורד עמו לחייו אם אינו לומד עד לאחר שהוא בן שתים עשרה שנה. ואיבעית אימא לא קשיא [ואם תרצה אמור כי אין זה קשה] ואפשר לומר: הא [זה] שאמרנו שהוא מתחיל להלעיטו בדברי תורה כשור כבר כשהוא כבן שש, הוא למקרא, הא [זה] שהוא כופה אותו רק בגיל שתים עשרה הוא למשנה.

שאמר אביי, אמרה לי אם (אומנתי): בר שית [בן שש] — ללימוד מקרא, בר [בן] עשר — למשנה, אבל עדיין לא כופהו עד גיל שתים עשרה, בר תליסר [בן שלוש עשרה] — לתעניתא [לתענית] מעת לעת, כלומר, שעליו להתענות בתעניות יממה שלימה כשאר המבוגרים. ובתינוקת (בת) הגיל שחייבת להתענות — בת תריסר [שתים עשרה].

ואגב כך מסופר עוד: אמר אביי, אמרה לי אם: האי בר שית דטרקא ליה עקרבא ביומא דמישלם שית [ילד זה בן שש שעוקץ אותו עקרב ביום שהוא משלים שש שנים] — לא חיי [איננו חי]. מאי אסותיה [מה רפואתו] — מררתא [מרה] של דיה חיורתא [לבנה] בשיכרא [בתוך שיכר], נשפייה ונשקייה [ישפשפוהו בזה וישקוהו] במשקה זה. ועוד אמרה לו: האי בר שתא דטריק ליה זיבורא ביומא דמישלם שתא [ילד זה בן שנה שעוקצת אותו צירעה ביום שמשלים שנה] — לא חיי [איננו חי]. מאי אסותיה [מה רפואתו] — אצותא דדיקלא במיא [סיב הדקל במים], נשפייה ונשקייה [ישפשפנו בו וישקנו ממנו].

אמר רב קטינא: כל המכניס את בנו לבית הספר פחות מבן שש — רץ אחריו ואינו מגיעו, כלומר, הוא צריך לדאוג לו, לשלומו, זמן רב אחר כך, מפני שהילד נחלש מחמת הלימוד. איכא דאמרי [יש שאומרים]: חביריו רצין אחריו בלימוד ואין מגיעין אותו, שכיון שהוא מקדים אותם הרי הוא מצליח הרבה יותר בלימודו. ומעירים: ותרוייהו איתנהו [ושניהם ישנם בו]: חליש וגמיר [שהוא גם נחלש וגם לומד]. איבעית אימא [ואם תרצה אמור] אפשר להסביר את שתי הדעות באופן אחר: הא [זה] שאמרנו שבהכנסתו ללמוד בגיל צעיר הוא נחלש, הרי זה באופן דכחיש [שהילד הוא כחוש], ובשל כך הוא נחלש מאד. הא [וזה] שאמרנו שאפשר להכניסו מוקדם ללמוד בגיל צעיר והוא מצליח, הרי זה באופן שהוא בריא.

ג ועוד אמר ר' יוסי בר חנינא, באושא התקינו עוד שהאשה שמכרה בנכסי מלוג (שהם הנכסים השייכים לה, ובעלה רק אוכל פירותיהם) בחיי בעלה ומתה — הבעל מוציא מיד הלקוחות. שחכמים רואים אותו כאילו היה הוא הלקוח הראשון (ולא כיורש), ולכן הנכסים שייכים לו. מסופר: אשכחיה [מצא אותו] רב יצחק בר יוסף לר' אבהו דהוה קאי באוכלוסא [שהיה עומד בתוך קהל] של אושא, אמר ליה [לו]: מאן מרה דשמעתא [מי הוא בעל השמועות] של אושא, כלומר, מי בקי בהלכות הללו שתיקנו באושא? אמר ליה [לו]: ר' יוסי בר חנינא. תנא מיניה ארבעין זימנין [שנה ממנו מר' יוסי בר חנינא ארבעים פעמים], ודמי ליה כמאן דמנחא ליה בכיסתיה [ודומה היה לו מאז כמו שמונח לו בכיסו], משום שנעשה בקי היטב בתקנות אושא.

ד ועוד בקשר לתקנות אושא, נאמר: "אשרי שמרי משפט עשה צדקה בכל עת" (תהלים קו, ג), ויש להבין: וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת? הלא לא תמיד מצויים עניים לפניו! לכן דרשו רבותינו שביבנה, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר' אליעזר: זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים, שכפי שאמרנו אין עליו חיוב גמור לפרנסם, ואם כך, כאשר מפרנס אותם נמצא שבכל עת הוא עושה צדקה. ר' שמואל בר נחמני אמר: זה המגדל יתום או יתומה בתוך ביתו ודואג להם ומשיאן, ונמצא שהוא עושה צדקה כל הזמן.

ועוד דרשו על הכתוב "הון ועשר בביתו וצדקתו עמדת לעד" (תהלים קיב, ג): איך ייתכן שישאר הון ועושר בביתו וגם שצדקתו עומדת לעד? רב הונא ורב חסדא נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: זה הלומד תורה ומלמדה, שאינו מאבד דבר משלו, אבל צדקתו עומדת לעד, שעשה צדקה בלמדו אחרים. וחד [ואחד מהם] אמר: זה הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים, שהספרים הם שלו, ואחרים נהנים מצדקתו.

ועוד דרשו על הכתוב "וראה בנים לבניך שלום על ישראל" (תהלים קכח, ו): אמר ר' יהושע בן לוי: כיון שיש בנים לבניך — נעשה אז שלום על ישראל. ומדוע — דלא אתי [שאינו בא] לידי חליצה ויבום, שהרי דין יבום או חליצה שייכים רק כאשר אין בנים (ילדים) לאחד הבנים, שנפטר בלי ילדים. ר' שמואל בר נחמני אמר: כיון שבנים לבניך — שלום על דייני ישראל, ומדוע — דלא אתי לאינצויי [שאינם באים הקרובים להתקוטט] עם הדיינים בענייני ירושה, שהרי הנחלה עוברת במישרין לבנים, ואין מקום לקטטה.

ה מכאן חוזרים לביאור המשנה. שנינו שם: זה מדרש דרש ר' אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם דיבנה, שאין הבנות ניזונות מנכסי אביהן אלא לאחר מותו.