אין פוסקין יינות לאשה, ואם תאמר: והרי נאמר "אלכה אחרי מאהבי נתני לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושקויי" (הושע ב, ז), ולכאורה "שיקויי" אלה יין הם, ומשמע לכאורה שהאשה מקבלת כרגיל יין — יש לפרש כי "שיקויי" הם דברים שהאשה משתוקקת עליהן, ומאי נינהו [ומה הם] — תכשיטין, ולא שיקויים כמשמעם.

דרש ר' יהודה איש כפר נביריא, ואמרי לה [ויש אומרים] איש כפר נפור חיל: מנין שאין פוסקין יינות לאשה — שנאמר: "ותקם חנה אחרי אכלה בשילה ואחרי שתה" (שמואל א' א, ט), נאמר "שתה" ולא "שתת", כלומר, שהיא אכלה אבל לא שתתה יין, ו"שתה" משמעו — שבעלה הוא ששתה.

ותוהים: אלא מעתה לפי דיוק זה "אכלה" — ולא אכל, שמשמע שרק היא אכלה, הכי נמי [כך גם כן] תאמר?! ומשיבים: אנן מדשני קרא בדבוריה קאמרינן [אנחנו מפני ששינה הכתוב בדיבורו אנו אומרים] ומזה אנו מדייקים. מכדי בגוה קא עסיק ואתי [הרי בה עוסק הכתוב והולך] מאי טעמא שני [מה טעם שינה] ולא אמר "אכלה ושתותה", אלא שמע מינה [למד ממנה], מדיוק הלשון "שתה" שהיה זמן שתיה, ולא שתת [שתתה] היא בעצמה.

מיתיבי [מקשים]: היתה האשה רגילה בשתיית יין — נותנין לה, והרי שפוסקים יינות לאשה! ודוחים: אשה הרגילה בשתיית יין שאני [שונה], שאמר רב חיננא בר כהנא אמר שמואל: אם אשה רגילה לשתות יין — נותנין לה כוס אחד. שאינה רגילה — נותנין לה שני כוסות.

ותוהים: מאי קאמר [מה אומר]?! הרי זה היפך הסברה! אמר אביי: הכי קאמר [כך אומר]: אם היתה רגילה בשתיה, אזי בפני בעלה — נותנים לה שני כוסות, שלא בפני בעלה — נותנין לה כוס אחד בלבד. ואם אינה רגילה בשתיית יין, אזי בפני בעלה — אין נותנים לה אלא כוס אחד בלבד, שלא בפני בעלה — אין נותנין לה יין כל עיקר.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: שמה שנאמר בברייתא, כוונתו: רגילה — נותנין לה יין, לא כדי לשתות, אלא לציקי קדירה. שאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: מעשה בכלתו של נקדימון בן גוריון שפסקו לה חכמים סאתים יין לציקי קדרה מערב שבת לערב שבת. ברכה אותם ואמרה להן: כך תפסקו לבנותיכם, כמות מרובה שכזו. תנא [שנה החכם]: כלתו זו של נקדימון בן גוריון שומרת יבם היתה, ולא ענו אחריה אמן, משום שלא רצו לענות אמן שיגיעו בנותיהן למצב זה שיש בו צד פורענות.

תנא [שנה החכם]: כוס אחד של יין — יפה לאשה. שנים — ניוול הוא לה, שמתחילה להשתכר. שלשה — מגיעה לתאווה ואז אף תובעת תשמיש בפה. שתתה ארבעה כוסות יין — הריהי מגיעה למצב שאפילו חמור תובעת בשוק ואינה מקפדת עוד למי תיבעל. אמר רבא: לא שנו שאין נותנים יין לאשה אלא כשאין בעלה עמה, אבל כאשר בעלה עמה, לית לן [אין לנו] בה צד איסור, שאם תתאוה הרי בעלה עמה.

ומקשים: והא [והרי] חנה שבעלה עמה הואי [היה] ובכל זאת ממנה למדים שאין האשה שותה! ומשיבים: אכסנאי שאני [אורח דינו שונה]. שאמר רב הונא: מנין לאכסנאי שאסור בתשמיש המטה — שנאמר: "וישכמו בבקר וישתחוו לפני ה' וישבו ויבאו אל ביתם הרמתה וידע אלקנה את חנה אשתו ויזכרה ה'" (שמואל א' א, יט), משמע: השתא [עכשיו] כשבאו הביתה — אין [כן] ידע אותה, אבל מעיקרא [מתחילה] — לא, משמע שאין זה ראוי לאכסנאי לשמש מטתו, ולכן לא שתתה שם יין, כדי שלא תבוא לידי תביעת תשמיש.

מסופר: חומא דביתהו [אשתו, אלמנתו] של אביי, אתאי לקמיה [באה לפני] רבא שהיה דיין בעיר, אמרה ליה [לו]: פסוק לי מזוני [מזונות] המגיעים לי מן היורשים! פסק לה מזונות. אמרה לו: פסוק לי גם חמרא [יין]! אמר לה: ידענא ביה [יודע אני בו] בנחמני, אביי בעלך, שלא הוה שתי חמרא [היה שותה יין], ולכן, כיון שבחייו לא היית רגילה בכך — אין נותנים לך גם אחרי מותו. אמרה ליה [לו]: חיי דמר [בחיי אדוני] דהוי משקי ליה בשופרזי כי האי [שהיה משקה אותי בכוסות גדולות כמו זה] והראתה לו בידיה כמה גדולות היו הכוסות. בהדי דקא מחויא ליה [תוך שהיתה מראה לו] בידיה את גודל הכוסות איגלי דרעא [התגלתה זרועה] מן הבגד, והיתה יפה כל כך שנפל נהורא בבי דינא [נעשה אור בבית הדין].

קם רבא, על לביתיה [נכנס לביתו] תבעה לאשתו בת רב חסדא לתשמיש. אמרה ליה [לו] בת רב חסדא, אשתו: מאן הוי האידנא בבי דינא [מי היה עכשיו בבית הדין]? שהבינה שאין הדבר רגיל, ובודאי אירע משום שראה איזושהי אשה בבית הדין. אמר לה: חומא דביתהו [אשתו] של אביי היתה בבית הדין. קינאה בה וחששה, נפקא אבתרה [יצאה בת רב חסדא אחריה] אחרי חומא, מחתא לה בקולפי דשידא [הכתה אותה במנעול של ארגז] עד דאפקה לה מכולי [שהוציאה אותה מכל העיר] מחוזא. וכך אמרה לה: קטלת ליך תלתא [הרגת לך שלושה גברים], כי אביי היה בעלה השלישי, אחר שמתו שני בעליה הראשונים, ואתת למיקטל אחרינא [ובאת להרוג אחר] גם את רבא בעלי?! שהראית לו את יופיך, ויבוא לשאת אותך.

כעין זה מסופר: דביתהו [אשתו] של רב יוסף בריה [בנו] של רבא אתאי לקמיה [באה לפני] רב נחמיה בריה [בנו] של רב יוסף לדין. אמרה ליה [לו]: פסוק לי מזוני [מזונות]! פסק לה כמה שפסק. אמרה לו: פסוק לי גם חמרא [יין]! פסק לה. אמר לה: ידענא בהו [יודע אני בהם] בבני העיר מחוזא דשתו חמרא [שנוהגים לשתות יין] ומגיע גם לך לקבל יין.

בדומה לזה דביתהו [אשתו] של רב יוסף בריה [בנו] של רב מנשיא מהעיר דויל אתאי לקמיה [באה לפני] רב יוסף. אמרה ליה [לו]: פסוק לי מזוני [מזונות] מנכסי בעלי! פסק לה. אמרה לו: פסוק לי חמרא [יין]! פסק לה. הוסיפה ואמרה: פסוק לי שיראי [כלי משי]! אמר לה: שיראי למה לך? אמרה ליה [לו]: לך ולחברך ולחברורך [ולחברי חבריך], שגם אחרי שהתאלמנתי איני צריכה להתבזות ממך ומחבריך.

א שנינו במשנה: ונותן לה מטה ומפץ (מחצלת רכה) ומחצלת קשה. שואלים: מפץ ומחצלת למה לה דיהב [שנותן] לה, לשם מה צריכה היא אותם אם יש לה מיטה? אמר רב פפא: מדובר באתרא דנהיגי דמלו פוריא בחבלי [במקום שנוהגים שממלאים את המיטה, יוצרים את המיטה, על ידי חבלים], דמבגר לה [שהם מצערים אותה ומזקינים אותה], ולכן מכסה את החבלים במפץ, כעין מזרון, ועליו יכולה לישון.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אין נותנין לה כר וכסת לעניה שבישראל. משום ר' נתן אמרו: נותנין לה כר וכסת. ומבררים: היכי דמי [במה מדובר], אי דאורחה [אם שדרכה בכר וכסת], מאי טעמא [מה אם כן הטעם] של התנא קמא [הראשון] שאמר שאין נותנים? ואי דלאו אורחה [ואם שאין זו דרכה] בכר וכסת, מאי טעמא [מה אם כן הטעם] של ר' נתן שנותנים?

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא כגון דאורחיה דידיה ולאו אורחה דידה [שדרכו לישון כך ואין דרכה בכך]. התנא קמא [הראשון] סבר כי הבעל אמר [יכול לומר] לה: כי אזילנא שקילנא להו, וכי אתינא, מייתינא להו בהדאי [כאשר אני הולך ממך אקח אותם את המצעים שלי, וכאשר אבוא, אביא אותם אתי]. ור' נתן סבר: אמרה ליה [יכולה היא לומר לו]: זימנין דמיתרמי [פעמים שמזדמן] שאתה מגיע בשעת בין השמשות ולא מצית מייתי להו [תוכל להביא אותם] ושקלת להו לדידי ומגנית לי על ארעא [ותיקח את המצעים שלי ואותי תשכיב על הארץ] ולכן צריכה אני כר וכסת נוספים.

ב שנינו במשנה כי בין השאר נותן לה כפה, ונותן לה מנעלים בכל חג, ובגדים אחת לשנה. אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: