כל חדא וחדא [אחת ואחת] בשעה שנוטלת חלקה הלא דנפשה שקלה [של עצמה היא לוקחת], שהרי כדין היא נוטלת כפי ערך הנכסים באותה שעה וזכתה בחלקה, ומדוע תצטרכנה להחזיר ולחלוק מחדש? ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: אם באו כולם להנשא כאחת — חולקות בשוה. אבל אם נישאו בזו אחר זו, ראשונה נוטלת עישור ראשון.

ומעירים: מסייע ליה [לו] הדבר לרב מתנה. שאמר רב מתנה: אם באו להנשא כולם כאחת — נוטלות עישור אחד. ותוהים על הלשון: שכולן יחד נוטלות רק עישור אחד סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר? אלא יש לתקן ולומר: נוטלות עישור כאחד, שנוטלות לפי חשבון עישור, אבל חוזרות וחולקות כולן בשווה.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: הבנות בין בגרו עד שלא (לפני) נישאו ובין נישאו עד שלא בגרו — איבדו מזונותיהן, שאינן ניזונות עוד מן הירושה, ולא איבדו פרנסתן (נדונייתן) אם בגרו, אלו דברי רבי. ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף איבדו פרנסתן, שאם בגרו לפני שנישאו, אינן מקבלות את הנדוניה. כיצד הן עושות כדי שלא תפסדנה? — שוכרות להן בעלים, כלומר, דואגות להינשא קודם שיתבגרו ומוציאין להן פרנסתן.

אמר רב נחמן, אמר לי רב הונא: הלכתא [הלכה] כשיטת רבי. איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן ממה ששנינו במשנה: יתומה שהשיאתה אמה או אחיה מדעתה, וכתבו לה נדוניה במאה או בחמשים זוז, יכולה היא משתגדיל להוציא מידם מה שראוי להנתן לה. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] משום שקטנה היתה, הא [הרי] אם היתה גדולה כשנישאת, מניחים כי ויתרה על היתר! וקשה אם כן לרב נחמן שפסק כרבי שלא איבדה פרנסתה כשנישאת.

ודוחים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] שאמרנו שלא ויתרה על היתר — הרי זה באופן דמחאי [שמחתה] בשעת קבלת הנדוניה המופחתת, הא [זה] שאמרנו שויתרה — הרי זה כשלא מחאי [מחתה], שאנו מניחים שאכן ויתרה על השאר.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לפרש, שאם לא תאמר כן, קשיא [קשה] מדברי רבי על דברי רבי. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: רבי אומר: בת הניזונת מן האחין, אם באה להינשא נוטלת עישור נכסים. ומכאן נדייק: ניזונת, שבאה להינשא בעודה קטנה — אין [כן] נוטלת עישור עישור נכסים, ואולם זו שאינה ניזונת, שבאה להינשא משבגרה — לא, ואם כן הדברים הם ממש היפך דברי רבי בברייתא הקודמת,

אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] הא [זה] — דמחאי [שמחתה], הא [זה] — שלא מחאי [מחתה]. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

אמר ליה [לו] רבינא לרבא: אמר לן [לנו] רב אדא בר אהבה משמך: בגרה — אינה צריכה למחות, ואפילו אם לא מחתה לא איבדה את עישור הנכסים, וכן אם נישאת אינה צריכה למחות. בגרה ונישאת — צריכה למחות.

ותוהים: מי [האם] אמר רבא הכי [כך]? והא איתיביה [והרי הקשה לו] לעיל רבא לרב נחמן מדין יתומה שנישאת, ושני ליה [ותירץ לו]: הא [זה] — דמחי [שמוחה], הא [זה] — שלא מחי [מוחה], משמע שצריכה למחות, ואם לא מחתה — איבדה נדונייתה! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]; הא [זה] שאמרנו שהיעדר מחאה אינו נחשב לויתור — הרי זה באופן דקא מיתזנא מינייהו [שהיא ניזונת מהם], מן האחים, אף לאחר נישואיה, ולכן מתביישת למחות. הא [זה] שאמרנו שאם לא מחתה ודאי ויתרה — הרי זה באופן דלא קא מיתזנא מינייהו [שאינה ניזונת מהם].

ב אמר רב הונא אמר רבי: פרנסה (נדוניה) אינה כתנאי כתובה. מבררים: מאי [מה פירוש] "אינה כתנאי כתובה"? אי נימא [אם נאמר] כך: שאילו פרנסה טרפא ממשעבדי [טורפת מן הנכסים המשועבדים], שגם אם מכרו האחים מן הנכסים, יש זכות לבת לטרוף מן הלקוחות, ותנאי כתובה אחר לא טרפא ממשעבדי [אינה טורפת מנכסים משועבדים], מאי קא משמע לן [מה חידוש השמיע לנו בזה], הא [הרי] מעשים בכל יום שמוציאין לפרנסה מן הלקוחות, ואין מוציאין למזונות.

ואלא תאמר שההבדל הוא בכך, שאילו פרנסה גביא נמי ממטלטלי [גובה הבת גם כן מן המטלטלים של האב] ותנאי כתובה ממקרקעי גביא, ממטלטלי לא גביא [מקרקעות גובה, ממטלטלים אינה גובה].

והרי לשיטת רבי אידי ואידי מיגבא גביא [זה וזה היא גובה] גם ממטלטלים, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אחד נכסים שיש להן אחריות (קרקעות) ואחד נכסים שאין להן אחריות (כגון מטלטלים) — מוציאין מהם למזון האשה ולבנות, אלו דברי רבי.

אלא מאי [מה פירוש] "פרנסה אינה כתנאי כתובה" — לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: האומר בצוואתו "אל יזונו בנותיו מנכסיו" — אין שומעין לו, שכיון שמזונות הבנות הן תנאי כתובה, אינו יכול לבטלו. אבל אם אמר "אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו" — שומעין לו, שהפרנסה אינה כתנאי כתובה, אלא תקנה שחלה על האב או יורשיו, ויכול לומר שאינו רוצה לתת.