המוכר שטר חוב לחבירו, וחזר המוכר ומחלו ללווה — הרי זה מחול, שכן ההתחייבות של הלווה היתה למלווה בלבד, ובעצם אינה ניתנת להעברה. ואפילו יורש של המלווה מוחל. ונאמר דמר אית ליה [שחכם זה, חכמים, יש לו, הריהו מקבל] את דברי שמואל וכיון שיכול המקדש למחול את החוב, אין האשה סומכת ומקנה את עצמה כשמקבלת שטר חוב בתורת קידושין. ומר לית ליה [וחכם זה, ר' מאיר, אין לו] אינו מקבל את דברי שמואל ומשום כך סומכת האשה דעתה ומתקדשת בשטר החוב.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: דכולי עלמא [לדעת הכל] אית להו [יש להם, מקבלים] את דברי שמואל והכא [וכאן] באשה המתקדשת קמיפלגי [חלוקים הם]; מר סבר [חכם זה, ר' מאיר, סבור]: אשה סמכה [סומכת] דעתה על השטר שקיבלה, כי מימר אמרה [אומרת היא בליבה]: לא שביק ליה לדידי ומחל ליה לאחריני [אינו מסתבר שמניח לו לשלי ומוחל אותו לאחרים], ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבר]: אשה נמי [גם כן] לא סמכה דעתה, שחוששת שמא ימחל את החוב.

והמקדש אשה במלוה על פה במאי פליגי [במה חלוקים הם] — בדברי רב הונא אמר רב. שאמר רב הונא אמר רב: אומר אדם לחבירו "מנה לי בידך שאתה חייב לי — תנהו לפלוני", אם היה זה במעמד שלשתן, שהיו שם יחד המפקיד ומי שהופקד המנה בידיו ופלוני השלישי — קנה האיש השלישי.

מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור]: כי קאמר [כאשר אמר] רב הני מילי [דברים אלה] שאפשר להקנות במעמד שלושתם, אמרם דווקא בפקדון משום שהחפץ נמצא בעינו, אבל ביחס למלוה שניתן להוצאה — לא אמר כן, ולדעתו אינו יכול להעביר בדרך זו דבר שאינו ממשי אלא הוא התחייבות בלבד. ומר סבר [וחכם זה, ר' מאיר, סבור]: לא שנא [אינו שונה] מלוה ולא שנא [ואינו שונה] פקדון שהאיש השלישי קונה בדרך זו. לפיכך גם האשה מתקדשת כשנתן לה במעמד שלשתם.

ושוב מציעים: נימא כתנאי [האם נאמר שדברי רב הם מחלוקת תנאים] בענין מקדש במלווה, ששנינו: אם אמר לאשה "התקדשי לי בשטר" — ר' מאיר אומר: אינה מקודשת, ור' אלעזר אומר: מקודשת, וחכמים אומרים: שמין את הנייר, אם יש בו, בנייר עצמו, שוה פרוטה — הריהי מקודשת, ואם לאו [לא] — אינה מקודשת.

ונברר: האי שטר היכי דמי [שטר זה כיצד היה בדיוק]? אילימא [אם תאמר] שהיה זה שטר חוב של אחרים שחייבים לו — קשיא [קשים] אם כן דברי ר' מאיר על דברי ר' מאיר עצמו, שהרי בברייתא קודמת נאמר שהוא סבור שהאשה מתקדשת על ידי שטר חוב. אלא ודאי מדובר בשטר חוב דידה [שלה] שהיא חייבת לו, ואם כן נמצא כי במקדש במלוה קא מיפלגי [הם חלוקים]!

אמר רב נחמן בר יצחק, אפשר לדחות ולומר כי הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון שקדשה לא בשטר חוב אלא בשטר קידושין, אלא ששטר זה אין עליו עדים.

ור' מאיר לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר לענין גט: עדי חתימה כרתי [הם כורתים, גומרים] את קניינו של הגט, והוא הדין לשטר קידושין. וכיון שלא היו עדים חתומים על השטר אין בו ממש. ור' אלעזר לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר: עדי מסירה כרתי [כורתים, גומרים] את הדבר ואם מסר את השטר בעדים — הריהי מקודשת. ורבנן מספקא להו [מסופק להם] אי [אם] כדעת ר' מאיר, אי [אם] כדעת ר' אלעזר, הלכך [על כן] אומרים הם שאין לראות בכך קידושין בשטר אלא דין קידושי כסף ושווה כסף, ולכן שמין את הנייר, ואם נמצא ש****יש בו שוה פרוטה — הריהי מקודשת, ואם לאו [לא] אינה מקודשת.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר, שמדובר פה בשטר קידושין, כגון שכתבו שלא לשמה. ובדברי ריש לקיש קמיפלגי [חלוקים הם]. דבעי [ששאל] ריש לקיש שאלה זו: שטר אירוסין (קידושין) שכתבו הסופר שלא לשמה של הבעל והאשה, מהו? האם אפשר לקדש בו? וצדדי השאלה: האם הויה (קידושין, היות אשה לאיש) ליציאה (גירושין) מקשינן [מקישים, משווים, אנו] ואומרים: מה יציאה בעינן [צריכים אנו] שייכתב הגט לשמה, אף הויה, שטר של קידושין, נמי בעינן [גם כן צריכים אנו] שיהיה כתוב לשמה. או דלמא [שמא]: הויות דרכי הקידושין השונות להדדי מקשינן [זו לזו אנו משווים], מה הויה שעל ידי כסף לא בעינן [אין אנו צריכים] שיהיה הכסף מוטבע לשמה, אלא כל כסף מועיל, אף הויה שעל ידי שטר לא בעינן [אין אנו צריכים] שיהיה לשמה.

בתר דבעיא הדר פשטה [אחר ששאל אותה, את השאלה הזו, חזר ופתרה] נאמר: "ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר" (דברים כד, ב) ובפסוק זה מקיש [משווה] הכתוב הויה ליציאה לכל דבר, ואם כן כמו בגט גם שטר קידושין שנכתב שלא לשמה — פסול. ונאמר כי מר אית ליה [חכם זה, ר' מאיר, יש לו, הריהו מקבל] את דברי ריש לקיש ואם לא כתב לשמה אינה מקודשת, ומר לית ליה [וחכם זה, ר' אלעזר, אין לו, אינו מקבל] את דברי ריש לקיש, וחכמים מסופקים בדבר ולכן רואים הם בכך קידושי כסף.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: דכולי עלמא אית להו [שהכל ישל להם, הריהם מקבלים] את דברי ריש לקיש, והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] שכתבו את השטר לשמה של המקדש והמתקדשת ואולם שלא מדעתה, שלא ידעה שעבורה כותב שטר זה. ובפלוגתא [ובמחלוקת] של רבא ורבינא, ורב פפא ורב שרביא קמיפלגי [חלוקים הם]. דאיתמר [שנאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה זו: שטר קידושין שכתבו לשמה ושלא מדעתה, רבא ורבינא אמרי [אומרים]: מקודשת בו, רב פפא ורב שרביא אמרי [אומרים]: אינה מקודשת.

ושוב מנסים להציע שהמקדש במלוה נימא כהני תנאי [נאמר שהיא מחלוקת כתנאים אלה] דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נתנה אשה זהב לצורף ואמרה לו "עשה לי שירים (צמידים) נזמים וטבעות, ואקדש אני לך בשכר עבודתך ", כיון שעשאן מקודשת, אלו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים: אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה.

ושואלים: האי ממון היכי דמי [ממון זה שהוזכר כיצד הוא בדיוק]? אילימא [אם תאמר] אותו ממון, כלומר, שייתן לה את הנזמים הללו, האם מכלל הדברים תאמר שהתנא קמא [הראשון], ר' מאיר סבר [סבור] שאפילו אם מחזיר לה כשסיים מלאכתו את אותו ממון נמי [גם כן לא תתקדש! אלא במאי [אלא במה]? הרי רק בו מקדשא [היא מתקדשת], שהרי לא נתן לה דבר מלבד התכשיטים! אלא לאו [האם לא] הכוונה היא שמתקדשת בממון אחר, בשכר העבודה שהיא חייבת לו. ושמע מינה [ולמד מכאן] כי במקדש במלוה קמיפלגי [חלוקים הם], כיון ששכר העבודה שהיא חייבת לו עבור עשיית הנזמים הוא כמלוה.

ומוסיפים לבאר: וצריכים לומר וסברי [וסבורים הם] דכולי עלמא [שלדעת הכל] ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. כלומר, שהתחייבות לשלם עבור השכירות מתחילה מרגע שמתחיל הפועל במלאכה ובכל שעה שעובד נוסף סכום מסויים בחוב זה. ולפיכך הוה [הרי זה] מלוה, שהרי כשנותן לה את החפץ העשוי כבר התחייבה לו תשלום עבור המלאכה שעשה מתחילת עבודתו. ואם כן מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בזה הם חלוקים] דמר סבר [שחכם זה, ר' מאיר, סבור]: המקדש במלוה מקודשת, ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: המקדש במלוה אינה מקודשת?

ודוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] אפשר לומר שהמקדש במלוה אינה מקודשת, והכא [וכאן] באמת באותה סברה עצמה — בשאלה האם ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף קמיפלגי [חלוקים הם]; מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור]: