מנה אין כאן — שהרי עדיין לא נתן לה מנה, ומשכון אין כאן — שהרי המשכון הזה אינו מתנה, אלא ערבון בלבד, ונמצא שלא נתן לה מאומה. איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן ממה ששנינו במפורש: קידשה במשכון מקודשת! ומשיבים: התם [שם] מדובר במשכון של אחרים שהיה ממושכן בידו של המקדש, וכדברי ר' יצחק.

שאמר ר' יצחק: מנין לבעל חוב שקונה משכון, כלומר, שהמחזיק במשכון יש לו זכות קניינית בו — **שנאמר "**השב תשיב לו את העבוט... ולך תהיה צדקה" (דברים כד, יג). אם המלווה אינו קונה את העבוט = המשכון לעצמו — צדקה מנין כשמחזיר אותו? שהרי לא את שלו הוא נותן! אלא מכאן לבעל חוב שקונה משכון במקצת קנין.

מסופר: בני רב הונא בר אבין זבון ההיא אמתא בפריטי [קנו שפחה אחת על מנת לשלם בפרוטות נחושת], לא הוו בהדייהו [היה בידם] הממון באותה שעה, אותיבי נסכא [נתנו כמשכון חתיכת כסף] עליה. לסוף אייקר אמתא [לבסוף התייקרה האמה] ורצו המוכרים לבטל את המיקח. אתו לקמיה [באו לפני] ר' אמי לשאול, אמר להו [להם]: פריטי [פרוטות] אין כאן, לפיכך גם נסכא [חתיכת כסף] אין כאן, שהרי בפועל לא נתנו את הכסף, והמשכון שנתנו גם כן אינו קונה, ונמצא שלא היה כאן מעשה קנין כלל.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: אמר לאשה "התקדשי לי במנה", נטלתו מידו וזרקתו לים או לאור (לאש) או לכל דבר האבד — אינה מקודשת. ותוהים: מתוך לשון הברייתא משמע כי דווקא במקרים אלו שהלך המנה לאיבוד אינה מקודשת, הא שדיתינהו קמיה [הרי אם זרקה אותם, את המעות, לפניו] ולא איבדה אותו — הוו [הרי הם] קידושין? הא קאמרה ליה: שקיל, לא בעינא [והרי היא אומרת לו בכך: קח, אינני רוצה] בקידושין!

ומשיבים: בלשון לא מיבעיא קא אמר [נצרכה אמר], וכך יש להבין: לא מיבעיא [צריך] לומר שכאשר שדיתינהו קמיה דלא הוו [זרקה אותם לפניו שאינם] קידושין, שהרי גילתה את דעתה שאינה חפצה בקידושין, אבל זרקתו לים או לאור אימא [אמור] כיון דמיחייבא בהו [שמחוייבת בהם] להחזירם, שמא נאמר כי קדושי קדיש נפשה [קידשה את עצמה] בכסף שקיבלה, והא דקא עבדא הכי סברא [וזה שהיא עושה כך, שזורקת לים — חשבה]: איבדקיה להאי גברא אי רתחנא [אבדוק את האיש הזה אם כעסן] הוא או לא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] התנא שגם במקרה זה אין אלה קידושין.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אמר לאשה "התקדשי לי במנה" ואמרה לו: "תנם, את המעות, לאבא או לאביך" — אינה מקודשת. ואולם אם אמרה **"**תנם לאבא או לאביך על מנת שיקבלום לי" — מקודשת.

ומעירים: תנא [שנה] "אבא" — להודיעך, כלומר, להדגיש עד היכן מגיע כח הדין דרישא [שבתחילתה של הברייתא] שאם אמרה שיתנם לאחר, אפילו כשאמרה "לאבא" שלה, שמן הסתם היא רוצה בהנאתו — אינה מקודשת. תנא [שנה] "אביך" להודיעך כח דסיפא [שבסוף הברייתא] שאם אמרה על מנת שיקבלום עבורה — אפילו אמרה שימסרם לאביו של המקדש — הרי אלו קידושין.

עוד שנינו: אם אמר לה "התקדשי לי במנה" ואמרה לו "תנם לפלוני" — אינה מקודשת. ואולם אם אמרה לו "על מנת שיקבלם לי" — הריהי מקודשת. ומעירים: וצריכא [וצריכה] גם פיסקה זו להיאמר אף שלכאורה היא מעין האמור בפיסקה הראשונה;

דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק את הדין כשאמרה "אבא ואביך" היינו אומרים התם [שם] הוא ד****כי אמרה [שכאשר אומרת] "על מנת שיקבלום לי" הוו [הריהם] קידושין, משום דסמכה דעתה עילייהו [שסומכת דעתה עליהם] כי סברה [חושבת היא]: עבדין [יעשו] לי הם שליחותאי [את שליחותי] ויחזיקו בכסף עבורי. אבל כאשר אמרה "תנם לפלוני, סתם אדם, על מנת שיקבל לי" — לא. ולהיפך,

אי אשמעינן [אם היה משמיע לנו רק] בפלוני, היינו אומרים: הכא [כאן] הוא דכי אמרה [שכאשר היא אומרת] "תנם לפלוני" סתם — לא הוו קידושי [אינם קידושין] משום דלא מקרבא דעתה לגביה [שאין דעתה קרובה אליו] ואינה מעוניינת למיתבה ליה [לתת לו] במתנה כסף זה. אבל "אבא ואביך" דמקרבא דעתה לגבייהו [שקרובה דעתה לגביהם] אימא [אמור] שבמתנה יהביתיה ניהלייהו [נתנה אותה להם], שקיבלה את המעות ככסף קידושין, והחליטה לתת אותם במתנה וצריכה להיות מקודשת, על כן צריכא [צריך] שייאמרו שתי הפיסקאות, שבשניהם אינה מקודשת.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אמר לאשה "התקדשי לי במנה" ואמרה לו "תנם על גבי סלע" — אינה מקודשת. ואם היה סלע זה שלה — הריהי מקודשת. בעי [שאל] רב ביבי: אם היה הסלע של שניהם, מהו? השאלה הזו לא נפתרה ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

אמר לה "התקדשי לי בככר", אמרה לו: "תנהו לכלב" — אינה מקודשת. ואם היה כלב זה שלה — מקודשת. בעי [שאל] רב מרי: ואם היה כלב רץ אחריה לנשכה ואמרה לו תן את הככר לכלב, מהו הדין?

וצדדי השאלה: האם בההוא [באותה] הנאה דקא מצלה נפשה מיניה [שהיא מצילה את עצמה ממנו, מן הכלב] גמרה ומקניא ליה נפשה [גומרת בלבה ומקנה לו לנותן הככר את עצמה לקידושין], או דלמא מצי אמרה ליה [שמא יכולה לומר לו]: מדאורייתא חיובי מחייבת לאצולן [מדין התורה הלא חייב אתה להציל אותי] משום "לא תעמוד על דם רעך", ואינה חייבת לו דבר, ואינה מקודשת על ידי ככר זו? אף בעיה זו לא נפתרה ועל כן תיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

אמר לאשה "התקדשי לי בככר" ואמרה לו "תנהו לעני" — אינה מקודשת, אפילו היה זה עני הסמוך עלה [עליה] שהיא רגילה לספק לו את מזונותיו. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אמרה ליה [יכולה היא לומר לו]: כי היכי דמחייבנא ביה אנא הכי מחייבת ביה את [כשם שאני מחויבת בו לתת לו צדקה כך מחויב אתה בו] ואין זו נחשבת כנתינה לאשה שתתקדש בה.

ב מסופר: ההוא גברא דהוה קא מזבין [אדם אחד שהיה מוכר]