ומשיבים: מידי הוא טעמא [הרי טעם זה] שכל ימיו הריהו בעמוד והחזר, לא אמרנו אלא לשיטת ר' יוחנן, להסביר מדוע אין האונס לוקה, למרות שהוא לאו שקדמו עשה. האמר ליה [הרי אמר לו] ר' יוחנן לתנא [לחוזר המשניות], תני [שנה כך]: בטלו את העשה — חייב, ולא בטלו — פטור, ולשיטתו הדבר מתיישב היטב.

ומה עניינו, דתני תנא קמיה [ששנה חוזר המשניות לפני] ר' יוחנן ברייתא זו: כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה, אם קיים עשה שבה — פטור ממלקות, אם ביטל עשה שבה — חייב.

אמר ליה [לו]: מאי קא אמרת [מה אתה אומר]? הלא יש בנוסח זה לשון כפולה וסותרת, שמן הרישא קיים — פטור, עולה שאם לא קיים — חייב, ומן הסיפא שאם ביטל — חייב, עולה שאם לא ביטל — פטור, למרות שלא קיים את העשה! אלא תני [שנה] כך: אם ביטלו — חייב, ואם לא ביטלו — פטור. ור' שמעון בן לקיש אומר: אכן, צריך לאחד את הלשונות בברייתא, אבל באופן אחר, שצריך לומר: אם קיימו — פטור, לא קיימו — חייב.

ומבררים: במאי קא מיפלגי [במה הם חלוקים] מה יסודה של מחלוקת זו? בהתראת ספק כשמתרים באדם על עבירה שאין זה ברור שילקה עליה, קא מיפלגי [הם חלוקים], מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן, סבור] שהתראת ספק שמה (נחשבת) התראה, שגם אם אין זה ברור שאותו אדם ייענש על אותה עבירה — אפשר להתרות בו שלא יעשה מעשה זה שיביאנו לידי מלקות, ואם אכן עבר — לוקה.

ומר סבר [וחכם זה, ריש לקיש, סבור] התראת ספק לא שמה (נחשבת) התראה. ולכן, לשיטת ר' יוחנן, כאשר מגרש את האנוסה, אף שאין זה ודאי שיבטל את העשה — מתרים בו שילקה, ואם יימצא שביטל את העשה, כגון שידור ממנה הנאה — ילקו אותו. ואילו ריש לקיש סבור שאם הדבר תלוי בביטול העשה — לא היה לוקה, שהרי זו התראת ספק, ואין לוקים עליה. ולכן הוא מסביר שהמלקות תלויות בקיום העשה, ואם לא קיים מיד את העשה (להחזירה) — מלקים אותו. ונמצא שכשמתרים בו שילקה אם יגרש, התראת ודאי היא.

ומעירים: ואזדו לטעמייהו [והולכים הם לטעמיהם, לשיטותיהם], דאיתמר [שנאמר] שנחלקו בבעיה הבאה: אדם שאמר "שבועה שאוכל ככר זה היום", ועבר היום ולא אכלה, מה דינו? ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אינו לוקה על כך. משום שבועת שקר. אלא שנחלקו בטעמה של ההלכה, ר' יוחנן אומר: אינו לוקה ל