ודוחים: דלמא [שמא] אמרו בני ר' חייא שגרדומי תכלת כשרים במקרה דאיקטר [שנעשה קשר] בין חוליא לחוליא, אבל אין להוכיח מכאן שצריך לעשות קשר.

ועוד אמר רבה: שמע מינה [למד מכאן] שקשר עליון כלומר, הקשר הראשון בציצית הוא דאורייתא [מן התורה], דאי סלקא דעתך דרבנן [שאם עולה על דעתך שהוא מדברי סופרים], ומן התורה די שיכניס את הציציות בנקב שבבגד, מאי איצטריך למישרי [מדוע הוצרך הכתוב להתיר] סדין של פשתן בציצית של צמר? פשיטא [פשוט] שמותר, הלא התוכף תכיפה אחת כלומר, המחבר שני דברים בחיבור אחד, כגון שמעביר חוט של צמר פעם אחת בבגד פשתים — אינו נחשב לחיבור, ואם אין קשר בציצית, אלא רק תוחב אותה בבגד, אין זה שעטנז! אלא שמע מינה [למד מכאן] שהקשר העליון הוא דאורייתא [מן התורה].

א אמר רבה בר רב אדא אמר רב אדא אמר רב: אם נפסק החוט אחד מחוטי הציצית מעיקרו (מתחילתו), במקום החיבור לבגד, לפני הגדיל — פסולה הציצית. יתיב [יושב] היה רב נחמן וקא אמר להא שמעתא [ואומר את ההלכה הזו]. איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן ממה ששנינו בברייתא: במה דברים אמורים שצריך שיעור לאורך הציציות — בתחילתו, כשמטילים את הציצית בבגד, אבל בסופו — שיריו וגרדומיו כל שהוא.

ונברר: מאי [מה פירוש] שיריו ומאי [ומה פירוש] גרדומיו? הרי גם גרדומים הם שיריים! מאי לאו [האם לא] "שיריו" — דאיפסיק מינייהו ואישתייר מינייהו [שנחתך חלק מהם מן החוטים ונשתייר חלק מהם], "גרדומיו" — דאיגרדום איגרדומי [שנכרתו חוטי הציצית] לגמרי, והוא כשר!

ומשיבים: לא, חדא קתני [דבר אחד הוא שונה], ולא שתי הלכות נפרדות, וכך יש להבין: שיורי גרדומיו כל שהוא. ושואלים: אם כן, ולימא [ושיאמר] רק: גרדומיו כל שהוא, שיריו למה לי? ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו], דבעינן שיורא [שצריכים אנו שיור] כל שהוא לגרדומיו, והוא כדי שיכול לענבן.

ב יתיב [יושב היה] רבה וקאמר משמיה [ואמר משמו] של רב: חוט של כרך, החוט שכורכים בו את הציציות, עולה מן המנין של שמונה החוטים שיש בציצית, ואינו צריך חוט נוסף לשם כך. אמר ליה [לו] רב יוסף: שמואל אמרה ולא רב. איתמר נמי [נאמר גם כן]: אמר רבה בר בר חנה, סח לי ר' יאשיה שמן אושא: חוט של כרך עולה לה מן המנין.

מסופר, יתיב [יושב היה] רבא וקא אמר משמיה [ואומר משמו] של שמואל: תכלת כלומר, ציצית שכרך רובה שעשה את רוב אורכה גדיל — כשרה, אף שלכתחילה צריך שיהא רובה ענף. אמר ליה [לו] רב יוסף: רב אמרה להלכה זו ולא שמואל. ומעירים: איתמר נמי [נאמר גם כן] כדברי רב יוסף, אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: תכלת שכרך רובה — כשרה.

רב חייא בריה [בנו] של רב נתן מתני הכי [היה שונה את הדברים כך], אמר רב הונא אמר רב ששת אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: תכלת שכרך רובה — כשרה, ואפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת — גם היא כשרה. ונויי תכלת, אם רוצים לעשות את הציצית בצורה נאה — עושים שיהיה שליש גדיל ושני שלישי ענף חוטים נפרדים.

וכמה שיעור חוליא? תניא [שנויה ברייתא], רבי אומר: כדי שיכרוך וישנה וישלש — שלוש כריכות. תאנא [שנה] החכם: הפוחת בחוליות לא יפחות משבע, והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה.

ומסבירים את הטעם: הפוחת לא יפחות משבע — כנגד שבעה רקיעים, והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה — כנגד שבעה רקיעין וששה אוירין (חללים) שביניהם.

תנא [שנה] החכם: כשהוא מתחיל לכרוך — מתחיל לכרוך בחוט לבן, כדי לקיים "ציצית הכנף" (במדבר טו, לה) — ממין כנף, וגם כשהוא מסיים — מסיים בלבן, משום מעלין בקודש ולא מורידין.

ג מסופר רב ורבה בר בר חנה הוו יתבי [היו יושבים יחד], הוה קא חליף ואזיל ההוא גברא דמיכסי גלימא דכולה תכלתא [היה חולף והולך לפניהם אדם אחד שהיה לבוש בגלימה שכולה תכלת], ורמי ליה תכלתא [והיו מוטלות לו ציציות],