אין לה שיעור למעלה, שיכול לעשותה כמה ארוכה שירצה, אבל יש לה שיעור למטה, שבפחות מזה אינו כשר. דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך], מה ששנינו: כיוצא בו לולב אין לו שיעור, הכי נמי [כך גם כן] תאמר שאין לו שיעור כלל?

והתנן [והרי שנינו במשנה]: לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו — כשר, משמע שבפחות מכן פסול! אלא הכוונה היא, אין לו שיעור למעלה, שיכול להיות ארוך כמה שירצה, אבל יש לו שיעור למטה; הכי נמי [כך גם כן] בציצית הכוונה היא ש****אין לו שיעור למעלה, אבל יש לו שיעור למטה.

א ובענין אחר, תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר "ציצת" (במדבר טו, לח) — אין ציצית אלא ענף כלומר, חוטים פרודים זה מזה, וכן הוא אומר: "ויקחני בציצת ראשי" (יחזקאל ח, ג) כלומר בשערות ראשו. ואמר אביי: וצריך לפרודה [להפרידה] את חוטי הציצית כי צוציתא דארמאי [כמו בלורית של גויים], שהשערות מחוברות למטה ופרודות מלמעלה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הטיל ציצית על הקרן על חודה של הקרן, או על הגדיל חוט עבה שאורגים בשפת הבגד — כשירה, ר' אליעזר בן יעקב אומר פוסל בשתיהן.

ומעירים: כמאן אזלא הא דאמר [כשיטת מי הולכת זו שאמר] רב גידל אמר רב: ציצית צריכה שתהא נוטפת על הקרן שתהא תלויה בנקב למעלה מן הקרן ויורדת משם על הקרן, שנאמר: "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם" (במדבר טו, לח), כמאן [כשיטת מי]? כשיטת ר' אליעזר בן יעקב.

אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן: וצריך שירחיק את המקום שבו מטיל את הציצית מלא קשר גודל (פרק האגודל) משפת הבגד.

ומעירים: ואיצטריך [והוצרך] מה שאמר רב פפא לעיל, שצריך להטיל את הציצית בתוך שלוש אצבעות משפת הבגד, ואיצטריך [והוצרך] מה שאמר ר' יעקב שירחיק מלא קשר גודל. דאי [שאם] מדברי רב פפא הוה אמינא [הייתי אומר]: מה שאמר תוך שלש כוונתו דלא לירחיק טפי [שלא ירחיק יותר], ואולם כמה שמקרב את הציצית לשפת הבגד מעלי [טוב יותר], לכן איצטריך [הוצרך הדבר] שאמר ר' יעקב.

ואי [ואם] מדברי ר' יעקב, הוה אמינא [הייתי אומר]: מלא קשר גודל כוונתו דלא ליקרב טפי [שלא יקרב יותר], ואולם כמה דרחיק מעלי [שמרחיק יותר טוב], על כן צריכא [צריך] שייאמרו שני הדברים.

מסופר, רבינא ורב סמא הוו יתבי קמיה [היו יושבים לפני] רב אשי, חזייה [ראה] רב סמא לקרניה דגלימיה [את קרן הגלימה] של רבינא דסתר ובצר [שהיתה סתורה וחסרה] משיעור מלא קשר גודל בין נקב הציצית לבין שפת הבגד, אמר ליה [לו]: לא סבר לה מר להא [האם אין אדוני סבור לזו] שאמר ר' יעקב, שצריך להרחיק מלוא קשר גודל? אמר ליה [לו] רבינא: בשעת עשייה איתמר [נאמר], שצריך שיהא שם מרחק זה, ואם התמעט לאחר מכן אינו פוסל.

איכסיף [התבייש] רב סמא ששאל שלא כהלכה. אמר ליה [לו] רב אשי: לא תתקיף לך [אל יחרה לך] שהוא חכם ממך, חד מינייהו [אחד מהם, מבני ארץ ישראל], הריהו כתרי מינן [כשנים מאיתנו מבני בבל].

ב ועוד בענין הטלת חוטי הציצית בבגד מסופר, רב אחא בר יעקב רמי ארבע [היה מטיל ארבעה חוטים בטלית], ועייף להו מיעף [והיה כופל אותם] תחילה, כדי שיהיו שמונה, ומעייל להו [ומכניס אותם בגלימה] בגלימא בנקב, ונמצא שיש לולאה בצד אחד של הנקב ושמונה ראשי חוטים בצידו השני, ואביק להו מיבק [ואז היה עונב אותם], שהיה מכניס את שמונה ראשי החוטים בלולאה, ומושך. ומסבירים: קסבר [סבור היה]: בעינן תמניא בגלימא [צריכים אנו שיהיו שמונה חוטים בשעה שנותן אותם בגלימה], כי היכי דליהוי [כשם שצריך שיהיו] "גדיל" "גדילים" (כלומר, ארבעה כפולים, שהם שמונה) במקום הפתיל, כשעושה את הציצית עצמה.

רב ירמיה מדפתי רמי תמניא [היה מטיל שמונה חוטים בבגד], דאינהו שיתסר [שהם ששה עשר] לאחר שהכניס אותם בנקב, ונמצאו שמונה ראשי חוטים בצד זה ושמונה בצד זה, ולא אביק להו [ולא היה עונב אותם] כרב אחא בר יעקב. מר בריה [בנו] של רבינא עביד כדידן [היה עושה כמו הציציות שלנו], מכניס ארבעה חוטים בנקב, והם נעשים שמונה.

ג מסופר, רב נחמן אשכחיה [מצא אותו] את רב אדא בר אהבה רמי חוטי וקא [שמטיל חוטים של ציצית והיה] מברך "לעשות ציצית", אמר ליה [לו]: מאי "ציצי" שמענא [מהו "ציצית" שאני שומע]? והרי הכי [כך] אמר רב: ציצית אין צריכה ברכה בשעת עשייתה!

ובענין זה מסופר, כי נח נפשיה [כאשר נפטר] רב הונא, על [נכנס] רב חסדא לבית המדרש למירמא [להשליך, להראות סתירה**]** מדברי רב על רב, וכך הקשה: ומי [והאם] אמר רב: ציצית אין צריך ברכה בעשייתה? והא [והרי] אמר רב יהודה אמר רב: מנין לציצית שנעשית בגוי, שהיא פסולה? שנאמר: "דבר אל בני ישראל... ועשו להם ציצת" (במדבר טו, לח) — בני ישראל יעשו ולא הגוים יעשו!

ותוהים: והא מאי רומיא [וזו מה הסתירה]? מה הקשר בין הדברים? אמר רב יוסף, קסבר [סבור היה] רב חסדא: כל מצוה שעשייתה כשירה בגוי — בישראל אין צריך לברך על עשייתה, שאין לומר בזה "אשר קדשנו... לעשות", כל מצוה שפסולה עשייתה בגוי — בישראל צריך לברך על עשייתה.

ותוהים: וכללא [וכי כלל קבוע וברור] הוא זה? והרי מילה שכשירה בגוי, דתניא [ששנויה ברייתא]: עיר שאין בה רופא ישראל שיכול למול, ויש בה רופא ארמאי (גוי) ורופא כותי (שומרוני) — ימול ארמאי ואל ימול כותי, שעושה לשם עבודה זרה של הר גריזים, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: ימול כותי ולא ארמאי, מפני שהוא חשוד על שפיכות דמים. ומכל מקום גם לשיטתו, אין מילתו של גוי פסולה.

ואילו בישראל כשעושה את המילה צריך לברך, דאמר מר [שאמר החכם]: המל את התינוק אומר: "ברוך אשר קדשנו במצו‍תיו וצונו על המילה"!

ומשיבים: מידי הוא טעמא [כלום נאמר טעם זה], כלומר, הרי לא התקשה רב חסדא אלא לשיטת רב, ובאמת רב מיפסיל פסיל [היה פוסל], מילה בגוי. דאיתמר [שנאמר]: מנין למילה בגוי שפסולה? דרו בר פפא משמיה [משמו] של רב אמר: נאמר לאברהם "ואתה את בריתי תשמר" (בראשית יז, ט), כלומר, רק אתה, שנצטוית על המילה.

ר' יוחנן אמר: נאמר "המול ימול" (שם יג), והוא דורש: המל ימול, ומי שאינו נימול — אינו רשאי למול אחרים.

ומעירים: סוכה מסייע ליה [מסייעת לו] לרב חסדא, שהוא סבור שכל מצוה שעשייתה כשרה בגוי — אין ישראל מברך על עשייתה, ותפילין הוי תיובתיה [הריהי קושיתו].

ומפרטים: הרי סוכה שכשירה בגוי, דתניא [ששנויה ברייתא]: סוכת גוים, סוכת נשים, סוכת בהמה, סוכת כותיים, סוכה מכל מקום, בכל אופן שתהיה — כשירה למצות סוכה, ובלבד שתהא מסוככת כהילכתא. ואילו

בישראל אין צריך לברך על עשייתה, דתניא [ששנויה ברייתא]: העושה סוכה לעצמו, אומר: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה"; בא לישב בה, אומר: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצו‍תיו וצונו לישב בסוכה"; ואילו "לעשות סוכה" בשעת עשייתה לא מברך.

מצד שני, תפילין תיובתיה [קושייתו] של רב חסדא: והרי תפילין שפסולות בגוי אם עשאן, דתני [ששנה] רב חיננא בריה [בנו] של רבא